האדם שיצחק רבין לא היה

בעת ישיבת סיעת העבודה אתמול (ג'), הציעה ח"כ עינת וילף להחליף את התמונה של יצחק רבין התלויה בחדר הסיעה בתמונה של דוד בן-גוריון. מיד פרצה היסטריה רבתי: "ההצעה משרתת את הניסיון לפגוע בזיכרון הרצח"; "רעיון מביש שמעורר שאט נפש וחלחלה". ברור שאהוד ברק, שיש לו מספיק צרות עם העוזרת, נבהל והודיע מיד שהתמונה לא תוחלף.

15 שנים אחרי נדמה שכבר אפשר להתייחס אל השם רבין בצורה קצת יותר שפויה ושקולה. אם יש פגם בהצעת וילף זה העיתוי - יום השנה ה-15 לרצח אינו האידיאלי להצעות מהסוג הזה. אבל מלבד זאת, מה הבעיה? זה לא שמישהו הציע להחליף את תמונת רבין בתמונה של גולדה או לוי אשכול (שגם זה לא פסול). אחרי הכול, מי יותר ראוי שתמונתו תהיה תלויה בחדר הסיעה של מה שנשאר ממפלגתו מאשר מייסד המדינה וראש ממשלתה הראשון?

ההתייחסות אל רבין בשונה מאשר ראשי ממשלה אחרים של המפלגה נובעת מהירצחו. לו היה רבין בחיים, הוא היה חוליה נוספת בגלריה של ראשי הממשלה של המפלגה, לא שונה ולא מיוחד. מה שאי אפשר כמובן לומר על בן-גוריון, שלולא אישיותו ומנהיגותו לא היתה מדינה, וכמובן גם לא מפלגת העבודה.

אבל הרצח עצמו אינו מספק את כל ההסברים להאלהתו של רבין. מה שקרה הוא שחלק מהשמאל החליט להפוך אותו לסמל המאבק לשלום. לא סתם כך, כמובן, אלא בעקבות הסכם אוסלו. למחנה זה לא משנה שאותו הסכם התברר כדבר לא כל-כך מוצלח; יותר מכך - הם מסרבים לקבל את העובדה שההסכם חשף שכנראה אין עם מי לדבר בצד השני, וכי חשיפה הזאת היא ההישג החשוב ביותר של ההסכם. בשמו של רבין הם ממשיכים לטעון שהאחריות על היעדר שלום היא על ישראל, וממעיטים, בעצם מתעלמים, מחלקם של הערבים.

איזו מורשת?

כדי שיהיה אפשר להשתמש ברבין כסמל צריך ליצוק לתוכו תוכן. מורשת, הם קוראים לזה. יצא לי לסקר את פועלו של רבין בתקופות שונות בקריירה שלו, הצבאית והפוליטית. לכן כשאני שומע "מורשת רבין", אני לא מבין למה הכוונה.

לתקופה בה היה ביטחוניסט, בעל דעות שהיום נחשבות לימניות, אפילו קיצוניות? לתקופה שבה אישר בניית התנחלויות? בעצם, ברוב חייו המקצועיים היה רבין בעל דעות נציות, וגם לאוסלו הוא הובל כמעט בעל כורחו על ידי שמעון פרס.

די מעייף לשמוע כל פעם משמאלני רבין כי לו היה בחיים היה לנו שלום. זה כמו שבספורט השחקן הכי טוב הוא זה שיושב על הספסל. מי שאומר זאת שוכח שבשביל שלום צריך גם את הערבים, ורבין היה מאוד חשדן לגבי כוונותיהם.

יום השנה לרצח צריך להיות מוקדש למפלצתיות של הפשע ולהוקעת הרבנים ואנשי ימין, שבהסתה שלהם הכשירו את הקרקע למעשה. אין צורך להפוך את רבין לאדם שהוא לא היה.