החטאים של דרורי, החטאים של לוי

1. שופטים - היזהרו בדבריכם. זה המסר החד-משמעי שיצא שלשום מאולם בית-המשפט העליון, שדן בערעורה של פרקליטות המדינה על פסק דינו של שופט ביהמ"ש המחוזי בירושלים, משה דרורי. זהו פסק הדין המפורסם, שבו נמנע דרורי מלהרשיע אברך שדרס קופאית ממוצא אתיופי ביציאה מחניון בירושלים, בשל מחלוקת על תשלום דמי החניה, ושבעטיו הוסרה מועמדותו של דרורי לבית-המשפט העליון.

"אין לנו כוונה לעסוק בתיק הזה יותר מאשר בסוגיה המשפטית", אמר השופט אדמונד לוי בפתח הדיון, אך לא כך קרה: עוד לפני שביהמ"ש העליון מפרסם את פסק דינו בערעור, מוליך התיק יוצא הדופן הזה לעיסוק בעניינים החורגים בהרבה מגורלו של האברך, ששמו עדיין אסור בפרסום. למעשה, ניצלו שופטי העליון - ובראשם השופט אדמונד לוי, שישב בראש ההרכב - את הדיון בתיק כדי להעביר מסר חד וברור לכלל שופטי ישראל, שזה עיקרו, בתרגום לעברית מדוברת: היזהרו באמרות אגב, היזהרו מקביעות לא משפטיות בפסקי דין, היזהרו מפסקי דין ארוכים שלא לצורך, ומעל לכל - היזהרו משימוש בסמכותכם השיפוטית כדי להגיע לתוצאות לא מקובלות, העלולות להיתפש כמקוממות.

אף שלגופו של הדיון בפסק דינו של דרורי, הצדק עם שופטי העליון - אכן מדובר בפסק דין מקומם, בלתי סביר בהנמקותיו ובתוצאתו, המשקף גישה לא-ראויה כלפי המתלוננת - יש משהו פופוליסטי בדרך ההתנהלות של שופטי העליון: באופן שבו נוהל דיון הערעור שלשום נעשה 'זובור' פומבי לשופט דרורי. אחרי כל הביקורת הציבורית והעיתונאית שהושמעה בשבועות האחרונים על פסק דינו, אחרי שמועמדותו לעליון הועלתה והוסרה, באו כעת שופטי העליון ותרמו את חלקם לקמפיין התקשורתי. לא היה בכך כל צורך. עדיף היה לו באמת דבקו בהצהרתם מתחילת הדיון, שלפיה בדעתם לעסוק רק בהיבטים המשפטיים של פסק הדין של דרורי.

ללא עיגון בדין

למי שבמקרה שהה על הירח בחודשיים האחרונים, הנה תקציר הפרקים הקודמים של הפרשה שנחשפה ב"גלובס": בספטמבר 2008 פסק השופט דרורי בתיקו של האברך הירושלמי, שבמהלך ויכוח עם הקופאית בחניון שנעמדה מול רכבו המשיך בנסיעה, כך שזו נפלה על מכסה המנוע ועפה מהרכב רק לאחר 15-20 מטר. באופן חריג ויוצא דופן בחר דרורי שלא להרשיע את האברך במעשה, אלא רק לקבוע כי הוא עבר את העבירות שבהן הואשם - תקיפה הגורמת חבלה של ממש והפקרה לאחר פגיעה - ולהטיל עליו 180 שעות של "שירות לתועלת הציבור" ופיצוי של 10,000 שקל למתלוננת. לא מדובר בזיכוי, אלא בהליך הנקרא "ענישה ללא הרשעה". כפועל יוצא מכך, העבודות שביצע אינן "עבודות שירות" - שהן הדרך שבה עבריינים מרצים מאסר בפועל של עד שישה חודשים - אלא גרסה של עבודות בקהילה, מעין "שירות לאומי". כמו העבודה בחוות סוסים שהוטלה על השר לשעבר חיים רמון בפרשת הנשיקה.

הסיבה לבחירתו יוצאת הדופן של דרורי, הייתה רצונו של האברך שלא לפגוע בסיכוייו להתמנות כדיין בבית הדין הרבני. הוא התבסס על העובדה שהאברך הביע חרטה על מעשיו והתנצל בפני המתלוננת - לא בחקירת המשטרה וגם לא בשלבים הראשונים של ההליך המשפטי, אלא רק לקראת סופו; על תסקיר שירות המבחן, שהמליץ לביהמ"ש להימנע מהרשעתו; וכן, על העובדה שעברו של האברך נקי מעבירות כלשהן. אלא שבהמשך התברר, שבמקביל למשפט הדריסה שהתנהל אצל דרורי הועמד האברך לדין בשל גניבת עגלת קניות עמוסה במצרכים בשווי 600 שקל מסופרמרקט ירושלמי. בדיון בביהמ"ש העליון התברר עוד, ששירות המבחן שינה את עמדתו, וכעת הוא כבר איננו משוכנע שהאברך אכן קיבל אחריות למעשיו והביע חרטה כנה.

שלושה היו חטאיו של השופט דרורי בפסק דינו: בראש ובראשונה, הוא בחר להעמיד במרכז הדיון המשפטי את שאלת סיכוייו של האברך הדורס להתמנות בעתיד לדיין בבית דין רבני. שאלה זו, המצויה פורמלית בקטגוריית אפשרויות השתקמותו של העבריין, קיבלה משקל גדול מעל ומעבר לפרופורציות הנכונות של הדיון המשפטי. אין זה מתפקידו של ביהמ"ש להעניק משקל גדול כל-כך ליעדי הקריירה של הנאשם במסגרת שיקולי הענישה. מתעורר גם ספק אם דרורי היה מגלה אמפתיה כה רבה לנאשם, אם זה היה מתכוון, למשל, להתמנות למרצה לפילוסופיה ואתיקה באוניברסיטה.

שיקול הדעת שהפעיל דרורי היה לקוי גם מאחר שמהחלטתו משתמעת מניפולציה שיפוטית כלפי הוועדה למינוי דיינים או כלפי האינטרס הציבורי. אם אינטרס זה מכתיב שהדיינים המתמנים יהיו נקיים מכל רבב, ועל האינטרס הזה מופקדת הוועדה למינוי דיינים, הרי שכיפופה של החלטה שיפוטית, שבכל מקרה אחר הייתה מסיימת בהרשעה, מחבלת בשיקול הדעת הראוי שאמור להיות מופעל. מלבד הסכנה שלמערכת השיפוט והדיינות יוכנסו באופן שכזה דיינים ושופטים, שגורלות נחתכים בידיהם, שאינם נקיים מרבב ושאפשר שיש ראויים מהם למינוי הנכבד, מעמידה החלטה זו בסכנה גם את האמון הציבורי בניקיונם של שופטי ודייני ישראל, שהרי אם שופטים כדרורי מוכנים להעלים עין מעוונותיהם של מועמדים לשיפוט, מי לידינו יתקע שלחבורת השיפוט המכהנת כיום לא השתרבבו כבר תפוחים רקובים.

החטא השני של דרורי היה בהחלטתו לאסור את פרסום שמו של האברך, בלא כל עיגון בדין, אך ורק מהטעם שהוזכר קודם - כדי שלא לכרסם בסיכוייו להתמנות לדיין. גם נציג הפרקליטות התרעם על כך בדיון בערעור שלשום: "ביהמ"ש קבע שיש איסור פרסום כדי שהוועדה למינוי דיינים לא תדע על זה", אמר עו"ד מיכאל קרשן מהמחלקה הפלילית בפרקליטות, "מאיפה הסמכות לכך?". החטא השלישי, שבו כבר דובר רבות, התבטא ברטוריקה המתנשאת כלפי המתלוננת ומוצאה האתיופי, שריח של גזענות לא נעלם ממנה. בין היתר כתב דרורי, כי במעמדה החברתי חל שיפור גדול שנבע מעצם ההליך המשפטי שנוהל בעקבות דריסתה והפקרתה.

אירוע חריג

אלא שכאמור, לצד חטאיו של דרורי, ניתן כעת למנות גם את חטאיו של ביהמ"ש העליון. "מה המקרה המיוחד שקרה במקרה זה, המצדיק לסטות מההלכות הפסוקות?", תהה השופט אדמונד לוי בקול רם, בהתייחסו לפסיקות הרבות של ביהמ"ש העליון, הקובעות כי המסלול הראוי והמקובל הוא הרשעה בעבירות שבהן נקבעה אשמתו של הנאשם, ואילו ענישה ללא הרשעה הוא מסלול חריג הראוי רק בנסיבות יוצאות דופן. "זוהי מעידה חד-פעמית", ניסה להסביר סנגורו של האברך, עו"ד בועז קניג, "גם לו קשה עם מה שהיה שם באותו יום, זה אירוע חד-פעמי בחייו". לוי לא היסס וירה: "זה אירוע חריג בחיי", הוא אמר, "מעולם לא שמעתי על זה עד היום, כשאדם מבקש לצאת מחניון ואומרים לו 'תשלם', והוא מעלה את השומר על מכסה המנוע".

ברגעים שבהם דיבר לוי באופן ענייני יותר, הוא הסביר את השיקול המשפטי לביטול ההחלטה לענישה ללא הרשעה, בכך ש"ביהמ"ש צופה סיטואציות חמורות יותר, הנאשם היה צריך להיות מודע מה יקרה כאשר הוא עושה מעשה מהסוג זה, והמשמעות היא אחת - הוא לא נתן את דעתו או שנתן את דעתו ואחר כך חזר בו. יש פה אירוע קשה ביותר והכלל הוא שאדם שמוכחת אשמתו מורשע בדין". כאן כבר עבר לוי למתקפה ישירה על השופט דרורי, שהיא כשלעצמה חורגת מהתנהלות ראויה ותקינה של שופט עליון: "קראתי את ההחלטה ושבתי וקראתי", הוא אמר ביודעו שדבריו יצוטטו ויהדהדו, "ולא הבנתי איך לא מורשע אדם כזה. זה לא מתקבל על הדעת".

לרגעים דומה שלוי חבש על ראשו לא רק את כובע השופט העליון, אלא גם את כובעו כחבר הוועדה לבחירת שופטים, כשהתייחס לשיקול שלא להרשיע את האברך ולא לפרסם את שמו, במטרה להותיר לו סיכוי להתמנות לדיין. "האם בגלל הפוטנציאל לדיינות מפלים אותו לעומת אזולאי או לוי, או כל אחד אחר?". מעניין שדווקא בדיון על פס"ד שבו השופט בערכאה הנמוכה נחשד ברוח גזענית, נכשל לוי בכך שבניסיון לברוח מהמונח "בוזגלו", נקב בשני שמות בעלי ניחוח מזרחי. זה כבר קרה לו בעבר, בדיון בעתירות בעניין שיטת המצרף באוניברסיטאות, אז ציין כי השיטה נועדה לסייע ל"לוי מיוקנעם ולכהן מאופקים", אך במקרה ההוא הייתה לכך הצדקה כלשהי - הרעיון היה אפליה מתקנת.

על כתפיהם של שופטי העליון לוי, עדנה ארבל ויורם דנציגר מונחת כעת משימה חשובה, בהתיישבם לכתוב את פסק הדין בערעור. המשימה היא להיזהר מליפול לבורות שבהם נפל השופט דרורי, ושבגינם הוגש הערעור מלכתחילה. פסק הדין הזה יישפט לא רק בפריזמת גורלו של האברך - אם להרשעה, אם לענישה משמעותית יותר, אם לדיינות; הוא יישפט גם ציבורית, על האופן שבו נוהג ביהמ"ש העליון בשופטי הערכאות הנמוכות, גם אם אלה נכשלו בתוצאת פסק דין כזה או אחר או בהנמקתו. את המסר שהשמיעו שופטי העליון בדיון שלשום ראוי שיפנו בראש ובראשונה גם כלפי עצמם: שופטים - היזהרו בדבריכם. *