המפיקים

איך נראה יומו הגדול של מפיק הסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", יום שהסתיים בניצחון גדול בטקס פרסי אופיר, כולל פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר ב-2010? ובכן, לא בדיוק הוליוודי. "בשעת צהריים אני עוד צריך לעשות שליחות על הווספה, ואז נזכרתי שלא הספקתי לגהץ את החולצה שתכננתי ללבוש לטקס, אבל אמרתי מילא, נלך ככה. אספתי את הבמאי, שחיכה לי בחום הנורא, נשען על פח זבל. ואז התקשרה שחקנית המשנה רוזינה קמבוס וסיפרה לי שנתקעה עם האוטו, ואם אני יכול לאסוף גם אותה. בקיצור, לא בדיוק לימוזינות".

הסיפור הזה מייצג את דמותה של תעשיית הקולנוע הישראלית: מיוזעת, מאלתרת, שורדת. לפעמים גם מנצחת. במקרה הזה סופו (הזמני לפחות) של הסיפור מסתכם בחמישה פרסי אופיר (ובנציגות הישראלית לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר) ובהפיכתם של המפיק חיים מקלברג ואשתו ושותפתו בחברת תותים הפקות, אסתי יעקב מקלברג, לשמות החמים בתעשייה.

תותים הפקות לא נחשבת לאחת מחברות ההפקה הישראליות הגדולות. היא רק בת 6, וברקורד שלה שלושה סרטים באורך מלא: "חמש שעות מפריז", שהופק ב-2009, סרט הטבע "ארץ בראשית" ו"הממונה", כפי שהוא נקרא בקיצור.

הפקתו של הממונה, המבוסס על ספרו של א' ב' יהושע, היא אחת ההפקות הישראליות המרשימות בשנים האחרונות. תקציבה מכובד יחסית לישראל - 10 מיליון שקלים, ויריעתה רחבה: הסרט נע מישראל למזרח אירופה, מתבוסס בערבות ובשלגים, הסיפור חוצה גבולות על מהגרי עבודה בעידן המנוכר של הגלובליזציה, זהו סרט עם פוטנציאל להצלחה מסחרית מחוץ לישראל, והוא אכן, גרף את פרס הקהל בפסטיבל לוקרנו היוקרתי, וזכה לביקורות אוהדות בארץ ומעבר לים.

תקציר העלילה: אחת מקורבנותיו של פיגוע קטלני בירושלים היא עובדת זרה, שגופתה נשכחת בחדר מתים. מקומון ירושלמי מגלה שעבדה במאפייה מקומית, והכתבה המתפרסמת מציגה את מעסיקיה באור שלילי. לכן נשלח הממונה על משאבי האנוש במאפייה להביא את העובדת לקבורה בארץ הולדתה. האיש, ישראלי אטום עם רקע ביטחוני, מסתבך במסעו בארץ הזרה, ומגלה מחדש את אנושיותו ואת הזולת.

חיים ואסתי מקלברג בנו את הפרויקט מאל"ף עד תי"ו. הם רכשו את הזכויות מא' ב' יהושע, בחרו את התסריטאי נח סטולמן ואת הבמאי ערן ריקליס, ואספו מימון בארץ ובאירופה. "אסתי קראה את הספר, העבירה לי אותו, וכשהגעתי לעמוד שבו מתואר הרכב ועליו ארון המתים בתוך השלגים האירופיים, ידעתי שיש לי ביד סרט", מספר מקלברג.

"הרמתי טלפון לא' ב' יהושע. המפגש הראשון שלנו היה בחיפה, בקפה הבנק במרכז הכרמל, המקום הקבוע של בולי. ניהלנו שיחה על ספרות. קבענו עוד פגישה, ושוב שלוש שעות של ניתוח ספרותי. רק באמצע הפגישה קלטתי שבולי עושה לי אודישן, בגלל אכזבות שהיו לו מעיבודים קודמים של ספריו לקולנוע. בשלב הזה הוא נתן לנו אופציה".

בתמורה למה?

"אנחנו לא הוליווד, שם מדברים בסכומים אסטרונומיים. הצעתי לו 50 אלף דולר. התחלנו לעבוד, ויום אחד הוא מתקשר אליי באי-נעימות ומספר לי שקיבל הצעה נדיבה מחברה איטלקית. בולי הוא סופר נערץ באיטליה. חשבנו והחלטנו, או-קיי, ניתן את אותם תנאים. ואז האיטלקים הציעו לנו שותפות. בסופו של דבר הם יצאו מהתמונה, ומאחר שלא יכולנו לשאת במימון לבד, הבאנו לארץ את אלי מאירוביץ' כמפיק שותף".

התקציב, כ-10 מיליון שקלים, הוא פאזל של משקיעים: קרן רבינוביץ' השקיעה 2 מיליון שקלים, ערוץ 10 השקיע 800 אלף שקלים, והמיזם לקולנוע בירושלים הוסיף 600 אלף שקלים. הקרן הרומנית הכניסה 114 אלף אירו, הגרמנים 400 אלף אירו, והצרפתים 300 אלף דולרים. המפיץ הבינלאומי נתן 125 אלף אירו, והלוואה בנקאית השלימה את החסר.

הסכמי הפצה נחתמו עם איטליה, ספרד, אוסטרליה, ניו זילנד, ברזיל, אורוגוואי, פרגוואי ועם צ'ילה. רוב המכירות נעשו בקאן, על בסיס טריילר ותסריט בלבד. המוניטין של א' ב' יהושע באירופה עזר, כך גם שמו של ערן ריקליס, ששני סרטיו הקודמים, "הכלה הסורית" ו"עץ הלימון", הצליחו בחו"ל. הזכייה בפרס הקהל בפסטיבל לוקרנו סייעה להם להגיע לפסטיבל טורונטו, שם קיבלו הצעות נוספות.

עכשיו מחכה הזוג מקלברג להצעה מצפון אמריקה. "בינתיים הטלפון לא צלצל. השוק האמריקאי בעייתי. פעם היו כמה חברות אמריקאיות גדולות שהפיצו סרטים זרים. בגלל התחרות יכולת לקבל מינימום גבוה. היום נשארה בשוק רק סוני קלאסיקס, והיא לא חייבת להתחרות במחירים".

עשיתם סרט שהסיפור שלו נע בין ישראל לאירופה ועבדתם עם צוותים בכמה ארצות, מצב שעלול לפגוע בזהות המוצר. הייתם מודעים לסיכון?

"בוודאי. יש מושג שנקרא champion producer, או majority producer, שאין לו תרגום לעברית. אנחנו מוכנים לוותר על אחוזים בהכנסות לטובת מפיקים אחרים, אבל לא על שליטה אמנותית. זה מה שדרשנו - את זכות ההחלטה. יחד עם זאת, התייעצות עם השותפים שלנו היא חשובה, כי הם יכולים להאיר את עינינו אם משהו לא יעבוד בעיני קהל בחו"ל, וצריך להתחשב בדעתם. השליטה שלנו מתבטאת גם בהרכבת הצוותים. לא משנה מאיזו ארץ ובאיזו שפה, לא העסקנו מישהו שלא פגשנו קודם.

"לעשות סרט זה כמו לבנות מפעל ענק לתקופה של חודשיים צילומים - מפעל שמוציא 10 מיליון שקלים ומעסיק כחמישים איש על הסט, ועשרות רבות של ספקים וחברות. הפוסט פרודקשן אורך עוד שישה עד שמונה חודשים. בכל ענף אחר אתה זקוק לשנה וחצי כדי לתפקד כמכונה משומנת, אבל בתעשיית הקולנוע אתה חייב להיות מוכן מהיום הראשון של הצילומים".

פתיתי שלג בהזמנה

גם תנאי האקלים לא היו שגרתיים לסרט ישראלי. "חרשנו את רומניה שלושה חודשים, כשאנחנו מקבלים תחזיות, באיזה חודש יורד שלג איפה. ערן (ריקליס, ד' ש') בנה את הגיאוגרפיה של הסרט. אסתי ואני החלטנו לא לחסוך: הסטים היו מרוחקים זה מזה מהלך שש שעות נסיעה. היינו צריכים לשנע ארבעים איש ממקום למקום. קבענו צילומים וחיכינו לשלג שלא בא. ברומניה מוכרים לך שלג לפי מטר, מכל הסוגים - שלג פתיתי ושלג צמר גפן, שלג ששוקע ומתקשה ושלג רדוד, מה שתרצה. לצלם ברומניה היה גם שיעור בצניעות. קיבלנו שם אנשי מקצוע מעולים, שבארץ היו עולים פי ארבעה. למזלנו, ביום הצילומים ירד שלג שלא זוכרים כמוהו".

ואז כיסה הענן הוולקני את אירופה. אסתי נשארה ערה שלושה לילות רצופים, מורידה אנשים מטיסות שהתבטלו, מעבירה אותם לרכבות ולמכוניות שכורות, "כשהענן הוולקני זז איתנו כל הזמן. זה לא היה קל ולא זול, כעשרת אלפים דולר של בתי מלון והוצאות תחבורה ומסעדות".

איך הסתדרתם עם הביורוקרטיה המקומית?

"חלק מהתקציב, כמה אלפי אירו, הלך לצורך 'שימון', אנחנו לא יודעים מה, כנראה לסידורי מכס. אני לא יכול להכניס את זה לתקציב, כי לך תסביר למס הכנסה שזה לצורך שימון, אבל הצד הרומני ניהל את זה בעצמו. התופעה קיימת גם בישראל. יש מקומות בארץ שאתה מוציא סכום מהקופה הקטנה, ובעצם מכיסך הפרטי, ולא יכול לדווח עליו. יש מקומות שלא נצלם, כי אנשים מכירים את הטריק, והם יעמדו ליד הסט ויצרחו עד שתשלם להם. ומה לדעתך האיגודים המקצועיים עושים בארצות הברית? צילמתי בניו יורק והיוניון שלח משאית שצפצפה לנו וצפצפה, עד שנשכור מישהו שלהם שישב על הסט ולא יעשה כלום".

אסי דיין בפייסבוק

חיים מקלברג, 53, בוגר החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, נכנס לתעשיית הסרטים בתחילת שנות ה-80. תחילה כתב סרטי תדמית ופרסומות וגם ביים, בהמשך עבד כעוזר במאי בסרטים ישראליים וזרים כמו "אחד משלנו" של אורי ברבש ו"נשר הברזל 2". בהמשך נסע עם משפחתו לניו יורק, שם הקים חברה בשם Lighthouse Films, שהפיקה סרטי פרסום ותדמית לשוק המקומי. אסתי למדה בינתיים רפואה סינית ושיאצו, ובהמשך ליוותה נשים בהיריון ויולדות.

אחרי שובם ארצה הפיק מקלברג, לצדו של יורם כסליו, כמה מסרטיו של אסי דיין. בשנת 2004 הקימו המקלברגים את תותים הפקות. "החלטנו שנתמקד בסרטים שהם 'קרוס אובר', סרטים לקהל הרחב שיש להם ערך אמנותי. לא רצינו לעשות סרטים שיזכו בפרס המבקרים וקהל לא יראה אותם". בין השאר, לדבריו, הם מחפשים באוניברסיטאות יוצרים, כישרונות שאפשר לפתח.

כך גילו את לאון פרודובסקי, במאי "חמש שעות מפריז", שזכה במקום הראשון בפסטיבל חיפה בשנה שעברה. סרט קצר שלו כבוגר אוניברסיטה משך את עיניהם. הם זימנו אותו למשרד וסייעו לו לפתח דרמה של חמישים דקות לסרט באורך מלא. בשבוע שעבר, באירוע הפיצ'ינג (הצגת פרויקטים לראשי קרנות) של פסטיבל חיפה, הם הציגו את סרטו הבא, המופק אצלם.

"חמש שעות מפריז" אולי עונה להגדרה שלך לסרט קרוס אובר, אבל לא הצליח.

"מבחינתנו הוא הצליח. בשנה שעברה זכו רוב הסרטים הישראליים ל-6,000 עד עשרת אלפים צופים. רק ארבעה סרטים עברו את חמישים אלף הצופים. את 'פריז', דרמה רומנטית קטנה של במאי שזה סרטו הראשון, ראו שישים אלף צופים. בעיניי זו הצלחה. הוא נרכש בצרפת להקרנה בחמישים בתי קולנוע, זכה בפסטיבל חיפה והוזמן לפסטיבל טורונטו. כשהלכנו לעשות עם פרודובסקי סרט, לא ציפינו להצלחה ענקית.

"סרט ראשון של במאי זה בניית מותג, זו השקעה, וגם כאן לא מפסידים, כי לא היו השקעות פרטיות. מי שהשקיעה בהפצה הייתה יונייטד קינג. השתמשנו בכספי הגוף המשדר והקרן, וכולם שמחים. הקרנות קיבלו שם טוב, אנחנו משכנו שכר, לאון מיקם את עצמו כבמאי. עכשיו יהיה לנו קל יותר לגייס כספים לסרט הבא שלו, ואנחנו גם מצפים להצלחה גדולה יותר".

עבדת עם אסי דיין. נניח שהוא היה בא אליך היום עם פרויקט?

"אתה מכניס אותי לדברים שלא נוח לי לדבר עליהם. הייתי מפיק, חבר וגם מעריץ של אסי. עד היום ההפקה שהכי נהניתי ממנה היא 'הבשורה על-פי אלוהים', סרט שלא הלך לשומקום, אבל מבחינת הכיף, הצוות והשחקנים, אסי היה במיטבו. מרוכז, מקסים כלפי כולם. הוא היה מסוגל לעמוד באולפן בנווה אילן ולשמוע מרחוק לחישה של נערת מים, לקחת ממנה רעיון ולצעוק, 'אם עוד פעם תיתני רעיון יותר טוב משלי, את מפוטרת'. מאז הוא עבר הרבה קשיים, והקשרים בינינו היום מאוד ספורדיים". אסתי: "אנחנו חברים בפייסבוק".

מי כבר יבוא לראות סרט טבע

המקלברגים מחלקים ביניהם את עבודת היומיום. אסתי נפגשת עם היוצרים ומפתחת את הטאלנטים, חיים אחראי על חוזים ועל התקשרויות. שניהם קוראים תסריטים ועובדים על הסט, מקפידים תמיד שאחד מהם יימצא שם בזמן הצילומים.

בסרט הראשון שהפיקו הייתה אסתי, שלה פחות הכשרה וניסיון בקולנוע, בעמדת מתבוננת. הפקת סרט הטבע ארץ בראשית הייתה כבר יוזמה שלה, "מהלך שיצר שינוי במאזן הכוחות בינינו", כהודאתו המתפתלת משהו של המפיק הוותיק.

"אני לא האמנתי שיהיו לסרט צופים. חשבתי על מקסימום 15 אלף צופים. מי כבר יבוא לראות סרט טבע ישראלי? אסתי אמרה שנעבור את שמונים אלף הצופים, וצדקה: אנחנו כנראה נסגור עם מאה אלף צופים. זה סרט שאנשים מוחאים לו כפיים ויש לו גרופיז שבאים כמה פעמים. הסבר? הסרט משדר משהו נקי, וגם האכזריות שבו היא חלק מהטבע. אנשים לא ידעו שכל זה קיים בארץ ומתלהבים, וואלה, זה שלנו. סרט טבע מאפשר לאנשים להתחבר - שמאל וימין, חילונים וחובשי כיפות סרוגות. במודיעין ובירושלים בא קהל של חרדים, אפילו שמבקר אחד כתב 'סוף-סוף סרט ישראלי מלא סקס ואלימות'".

איך בכלל הגעתם מסרטי עלילה לסרט טבע?

"ידיד קישר אותנו לצלם משה אלפרט, ששלח לנו שני ארגזים עם קלטות, חמישים-שישים שעות של חומר. הארגזים שכבו במשרד כמה ימים, ולא היה כבר נעים, אז הבאנו הביתה לראות עם הילדים. זה היה מרהיב - זאבים ברמת הגולן, חתול ביצות שדג במים, שלג שיורד במצפה רמון ורעידות אדמה. אסתי אמרה, בוא נעשה סרט, ואני אמרתי, מה אנחנו יודעים על סרטי טבע? אני זקן; והיא אמרה - אני צעירה; ועשינו את הסרט. חמישים אלף הצופים הראשונים החזירו את ההשקעה".

המקלברגים מנהלים את עסקיהם ממשרד במרכז תל אביב. כוח האדם שלהם מצומצם: אסיסטנטית אחת בלבד. לכל הפקה הם שוכרים כתריסר עובדים ומשרדים נוספים במקום אחר, "כי לא ייתכן מצב שיסתובבו לנו חמישים איש בהיסטריה ויחפשו את המפיק. ההפרדה היא חלק מהאסטרטגיה שלנו. יש לזה עלות, אבל היא בלתי נמנעת".

היעד: שני סרטים בשנה

כל סרט נבנה כיחידה עצמאית כלכלית, ומתקציבי הסרטים משולמת התקורה, כולל המשכורות שהשניים מושכים. לפני שנתיים הכניסו לחברה משקיע: יגאל מוגרבי, איש עסקים ומבעלי מתחם הקולנוע המיתולוגי. מוגרבי, אומרים השניים, עשה להם בית ספר בניהול. הכסף שהשקיע יועד לפיתוח פרויקטים חדשים ותשלום לתסריטאים ולעורכי תסריטים. הם מעדיפים זאת כך במקום להיות תלויים בלוח הזמנים ובתקציבי הפיתוח של הקרנות. כדי לעמוד בקצב שקבעו לעצמם - שני סרטים לשנה - המקלברגים חייבים לגלגל כמה פרויקטים בפיתוח.

בשבוע שעבר התקיים טקס חלוקת הפרסים בפסטיבל הקולנוע בחיפה. כמה מהסרטים, ביניהם הממונה, התמודדו ביניהם שוב, שזה כמו לחלק את גלובוס הזהב אחרי טקס האוסקר. אלא שמדובר בפרס של 100 אלף שקלים, שאיש בקולנוע הישראלי לא יכול לזלזל בו. "מבול", שרק שבוע קודם הפסיד להממונה, הועדף הפעם על פניו. להוסיף על המבוכה, בראש חבר השופטים ישב הבמאי אבי נשר, שסרטו "פעם הייתי" הפסיד להממונה בתחרות פרסי אופיר.

אחרי שניצחתם באופיר, למה באתם לחיפה? הרי הפסד בתחרות עלול לגרום לכם נזק.

"עלתה מחשבה כזאת. הרכב השופטים נראה לנו קצת מוזר. אבי נשר כיושב ראש ולצדו שרון הראל (שותפתו של נשר בסרטיו הראשונים וחברתו הטובה, ד' ש'). אבי הפסיד לנו באופיר ויכול להיות שהוא שומר לנו טינה. הייתה תחושה לא נוחה, אבל למשוך את הסרט היה לא הוגן. הייתי פעמיים בפסטיבל. קיבלנו פעמיים פרס ראשון, אנחנו מחבבים את פנינה (בלייר, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, ד' ש'), ויש לנו מחויבות גם לשאר מפיקי הסרט".

לקראת פרסי אופיר ניהלתם קמפיין חזק בקרב חברי האקדמיה. עד כמה קמפיין כזה משפיע?

"בשנה שעברה לא עשינו כלום. לא חשבנו שחמש שעות מפריז הוא הסרט הכי טוב מבין החמישה, לא חשבנו שיקבל פרס. לא עשינו כלום, ואחרים נבחרו. אכזבנו את הבמאי שלנו ואת השחקן הראשי שלנו, דרור קרן. אז השנה החלטנו לעשות קמפיין אגרסיבי עם כמה שיותר הקרנות.

"אלמנט חשוב נוסף בקמפיין היה בחירה מושכלת שעשינו - להציג את הסרט בפסטיבל לוקרנו. המנהל האמנותי שם התלהב, פתח בפנינו גם את התחרות הרשמית, אבל אנחנו בחרנו דווקא בפרס הקהל, בהקרנה ל-8,000 צופים. חשבנו שזכייה כזאת תינעל בתודעת חברי האקדמיה. זה היה הימור, צל"ש או טר"ש, וזכינו".

david-s@globes.co.il