מועדון תרבות

זה חייב להתחיל בנימה אישית, מה לעשות. כשגיליתי את "חדשות" בגיל 14 ואת "קליפ", מוסף מרהיב שעסק במוזיקה ובקולנוע, מצאתי את "העיתון שלי". ובעידן שבו מה שחיבר אותך לזירות התרבות היה קו של אגד ולא פס רחב, "חדשות" הציע את החומרים שבאמת עניינו אותי, ובזה הוא ניצח בקלות את מתחריו, אלה שקיימים עד היום, בעוד שהוא הופך מיתולוגיה עבור אלה שזוכרים. ואלה אולי אינם רבים, אבל בוודאי מאוד נוכחים.

אם יש משהו שצרכני תרבות רבים בישראל למדו, בין היתר גם מקריאה של "חדשות", הוא שהתיאור "כושל" לא בדיוק קשור לעוצמת ההשפעה. במילים אחרות, רוב הציבור אולי לא חש בחסרונו של העיתון, בעיקר כי הוא מקבל ממנו כמעט בכל מקום אפשרי, ולא רק בתקשורת, אלא גם בקולנוע, ביצירה המקורית בטלוויזיה, בחנות הספרים, במוזיקה, ואפילו בממשלה.

גאוות התרבותניקים

אם ההצלחה נמדדת בהיקף ההשפעה התרבותית, "חדשות" ניצח ובגדול. מבחינתו של רינו צרור, שהיה חלק מצוות מהקמה של העיתון והעורך האחראי על חלקו המגזיני, התרבות הייתה הכל. "שם היה עיקר הכוח שלנו. כל קריאת התגר של העיתון הייתה תרבותית.

"מתי נולד כלי תקשורת?", מסביר צרור. "כאשר יש לך מספיק כוח יצירתי 'בחוץ', וכאשר יש לך מי שמוכן לממן את האנרגיה הזאת. בתחילת שנות ה-80 הייתה הבשלה של כוחות יצירתיים גדולים במיוחד".

מה היה ההיבט התרבותי של ההתרסה הזאת?

"התרסנו מול הדינוזאורים התקשורתיים של התקופה. ההתרסה הייתה קודם כל של שפה. אנחנו הודענו שאנחנו כותבים ומדברים אחרת. זה היה מניפסט מהפכני מבחינה תרבותית. תפיסת עולם. 'חדשות' הראה איזה כלי תקשורת אנחנו חושבים שנכון לעשות, מה אנחנו רוצים לעשות ומה אנחנו יודעים לעשות".

אחת הטענות שמרגיזות את צרור נוגעת להאשמתו של "חדשות" בתל אביביות מקומונית. "הקבוצה שהקימה את העיתון הייתה מיזוג ירושלמי-תל אביבי שכל כולו תרבות מצד אחד, ומצד שני, המון ביקורת פוליטית. כולם היו פחות או יותר בוגרים של מלחמת יום כיפור, על מסקנותיה ועל שריטותיה".

גם דורון צברי, שהחל את דרכו ב"חדשות", מתאר תחושה דומה. "'חדשות' קרא תגר על הסדר הקיים. קודם כל בעיתונות עצמה, אבל גם על הסדר החברתי, בכלכלה, בפוליטיקה, בכל הרמות". התרבות, אומר צברי, הייתה הקו המקשר בין כולם. "באופן עקרוני התרבות הייתה חשובה לא רק ל'תרבותניקים'. כולם בעיתון הבינו את החשיבות של התרבות כמייצגת וכמנסחת. גם למשכתב אפור בדסק כלשהו היה חשוב מתרבות".

ראודור בנזימן, בעבר עורך המשנה של "חדשות" והיום מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10, חושב שהעיתון התכתב עם הסצנה התרבותית, בעיקר בגלל השמות שכתבו בו. "אנשי הסצנה היו מקוראיו הנאמנים של העיתון, ולפיכך התכתבו עם הכותבים באמצעותו. אני מניח שלעובדה שהכותבים והמבקרים של 'חדשות' כמו דן בן אמוץ, מאיר שניצר, דודו גבע, רון מיברג, מאיר אגסי, דורון רוזנבלום, עירית לינור, יגאל סרנה, שאול אברון, גבי ניצן, חנוך מרמרי ואחרים, נחשבו ליקירי הסצנה ולמילתם הייתה השפעה גדולה עליה, עזרה ליצירת התחושה של 'עיתון קטן עם השפעה גדולה'".

צרור: "כל הבולטות של 'חדשות', הספיישלים, הכפולות המיוחדות, הסיפורים שלא נמצאו בכלי תקשורת אחרים, מהתחקותו של יגאל סרנה אחרי הביוגרפיה של חנוך לוין ועד מוסף האוכל של עופרה ריזנפלד ושאול אברון, הם תקשורת תרבותית. לא ניוז, אלא תרבות". מבחינת צרור, זוהי גם הגאווה של האנשים שהיו שם. "ההצלחה שלנו כעורכים, כמי שחשבו על כזה עיתון, היא הצלחה מלאה, יפה, מדויקת".

אז אולי עיתון יומי לא יכול להתבסס רק על אמירה תרבותית?

"אני חושב שאין קו אחר כשאתה מנסה לבנות כלי תקשורת. והעובדה היא ש'חדשות' נתקל בצימאון גדול. צימאון אמיתי, כי אנשים נתקלו בשתי שפות, זו שהם קראו בעיתון וזו שהם דיברו ברחוב".

העיתון של הסצנה

הוכחה ברורה לצימאון אפשר לקבל מבועז כהן, מבקר מוזיקה ומגיש ב-88FM. "קראתי את העיתון מיומו הראשון. הייתי בצבא, וכל יום באתי עם עיתון לבסיס. אחר-כך, באוניברסיטה, הייתי מחכה בהתרגשות ל'קליפ'. לא היה דבר כזה קודם. מוסף שכולו תרבות? חלום. פשוט חלום. הגיבורים שלי כתבו שם. שניצר, מיברג, שרון מולדאבי. כמו שהסמית'ס הייתה להקה של דור, 'חדשות' היה עיתון של הדור שלי".

עפרה מזרחי, היום עורכת "את", הייתה המנוע שמאחורי "קליפ". וגם היא משתמשת במילה חלום יותר מפעם אחת בהקשר של החופש שהיא קיבלה ב"חדשות" בתחום התרבות. "את 'קליפ' הקימו שניצר ומולדאבי", היא משחזרת. "שניצר לא רצה לערוך. מולדאבי היה צעיר. אני כבר עברתי מהארכיון לערוך בדסק חדשות ולשכתב במוסף ובמדור התרבות".

היא כמעט עזבה את העיתון כשרינו צרור הציע לה להפיק את "קליפ". מזרחי תפסה אומץ ושאלה, "אם אהיה טובה, אוכל לערוך אותו?". צרור נתן את המפתחות. "נשארתי ב'חדשות' כי מבחינתי מוזיקה הייתה חלום. הדבר הכי מעניין, לצד ספרות וספרים".

מה היה סוד הקסם?

"מה שייחד את 'קליפ' ואת 'חדשות' היה קודם כל התשוקה בה נעשו הדברים. האהבה למוזיקה ולקולנוע. אני זוכרת שרינו תמיד אמר: 'תעופו', והכוונה הייתה לחפש את הזווית המיוחדת, הלא מתבקשת. להפתיע את הקוראים בגישה".

לפי בנזימן, "סוד הקסם היה בהיעדר ההיררכיה, לפחות זו המקובלת. אפשר היה לראות את זה יום-יום בעיתון ברמת העריכה והטיפול בחומרים וזה בא לידי ביטוי גם בהרכב האנושי. אם היית מספיק חצוף, דעתן ומוכשר - אף אחד לא עצר אותך. להיפך, פינו את הדרך כדי שתשעט קדימה. זו הייתה הרוח של יוסי קליין, העורך המייסד, והיא חלחלה מלמעלה למטה".

בנזימן מודה שלחופש הזה היה גם חיסרון משמעותי. "מההיבט הארגוני זה היה אסון. אבל ברמת הנועזות ופריצת הגבולות זה הביא לתוצאות מרשימות. אלה האלמנטים שגרמו לקהל קטן, שוחר חידושים ומתעב מוסכמות, לאמץ את העיתון כבית".

לא מעט מאלה שכתבו אצל מזרחי, חולקים לה עד היום שפע מחמאות. "'קליפ' היה ונשאר מוסף התרבות הטוב ביותר שיצא בישראל", חורץ בועז כהן. "מזרחי הייתה עורכת עם מגע גאוני. זה מדהים לחשוב שהיא הייתה בת 27, כשנתנו לה את המפתחות, והיא עשתה מוסף שלא רק הקדים את זמנו, אלא היה יחיד ומיוחד, ומתקדם ונועז יותר מכל מה שנעשה היום".

"'קליפ' סיקר את מחתרת הקסטות ואת סצנת האנדרגראונד של ירושלים ואת המועדונים ואת רוקסן", מוסיף כהן. "הוא הפך להיות ה-עיתון של הסצנה, והסצנה התייחסה אליו, ונוצרו יחסי-גומלין, וזה עזר לתופעות מסוימות להתפתח. כשפורטיס וסחרוף הוציאו את 'סיפורים מהקופסה', 'קליפ' עזר לבנות את הפלטפורמה לזינוק שלהם אל התודעה הרחבה". כהן זוכר עוד דוגמאות: "'קליפ' זיהה ראשון את ההברקה של החברים של נטאשה, שנה לפני שהחתימו אותם על חוזה. כך קרה גם עם אהוד בנאי, כש'קליפ' הקדיש כפולה שלמה לאנשים שכתבו על אלבומו השני, 'קרוב'".

חמי רודנר, סולן איפה הילד, מהלהקות הבולטות של דור ה"רוקסן", מסכים: "העיתון דחף מאוד את הרוק התל-אביבי של אז. גם הראיון הגדול הראשון שלי היה שם. ב'קליפ', הדברים היו כתובים לפעמים בשפה פוגעת, אבל ראית שהם מבינים על מה הם מדברים. הגישה שלהם, שאין הבדל בין מה שקורה פה למה שקורה בעולם, הייתה מפרה מאוד". גם את הסיקור הזר זוכר רודנר היטב: "העיתון הביא את חוץ לארץ לארץ. שם לראשונה יכולת לקרוא על כל מה שהתרחש במנצ'סטר ובסיאטל".

"גם אז תעשיית הבידור נשלטה על-ידי יח"צנים. כל הראיונות הנחשקים הוגשו על מגש של כסף, ואנחנו היינו צריכים להמציא דרכים לומר משהו מעניין וחדש בלי לראיין כוכבים", מספרת מזרחי, ומולדאבי עדיין זוכר את התסכול: "מרבית הראיונות עם מוזיקאים זרים שביקשתי ניתנו לגופי תקשורת יותר גדולים. התחושה הייתה שהדרך היחידה להילחם היא פשוט להצטיין בכתיבה עצמה, להעשיר את הקורא ככל הניתן".

וזה עבד? קיבלתם תגובות?

"שנים אחר-כך עוד הגיעו אלי תגובות מאנשים שלדבריהם גדלו על 'קליפ'. וזה קצת חריג, נדמה לי, במה שקשור לעיתונות כתובה. את המוזיקאי דויד פרץ, למשל, הכרתי אישית רק יותר מעשור אחרי ש'קליפ' נגמר, ונדהמתי לגלות ששמר בביתו את כל הגיליונות".

"'קליפ' לא היה המוסף הכי פופולרי של 'חדשות'", מוסיפה מזרחי, "אבל מי שאהב את 'קליפ', אהב אותו הכי. בזמן אמת לא חשתי את השפעתו אבל כן, היו כמה קוראים נאמנים שטרחו לכתוב מדי שבוע למדור בשם 'לוח קיר', שהיה מין קח-תן כזה, והיו להם כינויים קבועים כמו 'ילד העצב' (לימים העיתונאי אורי משגב) או 'נערת המים' (לשעבר מבקרת המוזיקה של "העיר", שרון גליק). זה היה מוסף ליודעי ח"ן, כמו 'חדשות' כולו. זה היה חינו וזו הייתה גם אחת מבעיותיו".

בועז כהן: "העיתון השפיע על קבוצה קטנה, אבל משמעותית. אמנים, יוצרים, קולנוענים, כותבים. הוא שחרר משהו שהיה עצור בתרבות הישראלית". שרון מולדאבי חושב שבימים ההם, ההשפעה הייתה מוגבלת. "יותר מש'חדשות' השפיע בזמן אמת על התרבות, הישראלית או התל- אביבית, הוא היה כלי תקשורת שהשפיע על המשפיעים. כך שהגלים שאולי נוצרו ב'חדשות' התפשטו באדוות קצת יותר מאוחרות אבל קצת יותר חזקות. כנראה שזה לא תפס מספיק קהל על מנת לאפשר לו זכות קיום כלכלית".

פופולריות בקרב מיעוט

גיורא פרבר, כמו מולדאבי, הגיע ל"חדשות" מגלי צה"ל. שניהם היו עמוד השדרה של מוסף המוזיקה והקולנוע "קליפ". כשמדברים על השפעה, פרבר יכול לספר גם על שורשי ההשפעה וגם על השלוחות שלה. "המודלים של 'קליפ' היו, בין היתר, עיתוני מוזיקה בריטיים כמו ה'ניו מיוזיקל אקספרס' ודומיו, אבל נדמה לי ששם השפעתם הייתה גדולה הרבה יותר". עם זאת, מסכים פרבר, "הייתה ללא ספק השפעה של 'קליפ' על מוזיקה בישראל ועל קידומה".

זו לא הכמות אלא האיכות, מסביר פרבר, היום עורך בחדשות 10. "נכון שהתפוצה בקרב כלל האוכלוסייה הייתה נמוכה, אבל בקרב אוהבי תרבות, וקוני תקליטים וכרטיסים למופעים, אני מניח שהייתה לנו תפוצה יחסית גדולה. שזה אולי הפער שהביא לסגירתו - פופולריות בקרב מיעוט לא מביאה את המפרסמים, אולי רק את היחצנים".

מיתולוגיה? לא נגזים

"'חדשות', אני מניח, היה פחות מעמיק וטהור וערכי מכפי שחלק מהאנשים רוצים לצייר אותו", אומר מולדאבי. "אני מוכן, מקסימום, לקבל שהאנשים שעשו את 'חדשות', עשו עיתון שהם היו נהנים לקרוא בעצמם. היום זה באמת לא מעט וממש לא מובן מאליו".

לדעתו של מולדאבי, המציאות של "חדשות", בניגוד לתדמית, הייתה הרבה פחות סקסית מכפי שאולי נראתה מבחוץ. "אני חושב שהייתה ב'חדשות' כמות ראויה להערכה של כתיבה ושל עיתונאות מצוינת, אבל הוא סבל גם מהמון מחלות עיתונאיות וארגוניות שהכריעו אותו".

בועז כהן מדבר על מעגל תרבותי שהזין את עצמו. "אנשים מאוד מוכשרים כתבו ב'חדשות' על תרבות. גם יוצרים, שבאו מתוך התרבות הישראלית. רוטבליט, חגי לוי, דן תורן. הם יצרו תרבות וגם סיקרו אותה. לדעתי, הדבר קירב אנשים ממעגלים חיצוניים אל מוזיקה ואל ספרים וסרטים שבחיים לא היו מגיעים אליהם, אם המתווכים לא היו אנשים שכתבו ברמה הזו, מתוך הבנה אמיתית של יצירה, ולא רק מתוך תשוקה דבילית להביא את הדאחקה".

אך המעגל הזה, כידוע, לא הצליח גם להזין את העיתון כגוף כלכלי. צרור מסכם: "היינו האנדרדוג, אבל זה שבסופו של דבר העולם איתו. אם היום מדברים על 'חדשות' במתכונת הראשונה שלו, הוא היה מנצח את הרחוב בימים האלה". *

עירית לינור: "אם הייתה ל'חדשות' השפעה עלי, היא הייתה שלילית"

"אני בהלם שעוד עושים כתבות על הגוויה הזו. עיתונים ותיקים ורבי זכויות הרבה יותר ממנו, כמו 'דבר' או 'על המשמר', לא זוכים לפוסט-מורטמים כאלה", אומרת עירית לינור, אחת מהכותבות הפופולריות ב"חדשות". ''הוא נתפס כזוהר יותר מעיתונים אחרים שלא מצאו להם קוראים. לא הייתה פה גזירת גורל, או אטימות של העם, או קוטנה של ישראל - 'חדשות' פשוט לא היה עיתון מספיק טוב", היא חורצת.

ואולי הכתבות האלה רק מוכיחות שהוא השפיע מאוד, למרות שהוא איננו?

"קשה לי להבין את שאלת ההשפעה. לא הייתה לו השפעה. איך עיתון כושל כזה עוד מייצר כתבות נוסטלגיה? הלו! נסגרנו מזמן. הציבור לא חש בחסרוננו, בצדק. אז יאללה, תתקדמו.

"אנשים אוהבים להרגיש שהם חלק מסיירת מובחרת. זה עוזר להם להתכחש לעובדה שחוץ מהחברים שלהם אף אחד לא קורא אותם. מיתולוגיה הרואית לא יכולה להחזיק עיתון", היא קובעת. "עיתון יומי זקוק לעמוד שדרה מוצק של זקנים כסופי שיער שכבר ראו דבר או שניים בחייהם, ושיודעים לכתוב בלי שגיאות".

ומה לגבי השפעתו עלייך אישית, ועל עשייתך מאז סגירתו?

"אם הייתה ל'חדשות' השפעה עלי היא הייתה שלילית, ולקח לי שנים להתנקות מתחושת החשיבות שסחבתי איתי משם, כשחשבתי שלכתוב ביקורת טלוויזיה זה השפיץ של היצירה התרבותית. כל מה שעשיתי בשנים שחלפו מאז פרישתי מהעיתונות הכתובה היה פי אלף יותר מעניין, יותר קשה ויותר מהותי". ורק כדי לומר את המילה האחרונה גם כאן, היא מוסיפה, "אילו 'חדשות' היה קיים גם היום, הייתי עושה עליו מנוי רק כדי שאוכל לבטל אותו.

"כשעבדתי ב'חדשות' חשבתי שאנחנו הכי טובים, כמובן. הרי הודיתי כבר שהייתי צעירה ואידיוטית. היום אני יודעת שלא היינו טובים כל-כך. ברור, היו כישרונות גדולים בעיתון בכל התחומים. אולי הקוראים פספסו את זה, ואולי הם קלטו את הקרינה השחצנית שעלתה מאיתנו, כמו גם את נטייתם של הכותבים - ואני בכללם - לחשוב שהם חשובים ומעניינים יותר מנושאי הסיקור שלהם או מקוראיהם".

אם כבר, לינור רואה בשחצנות הזו את המורשת שנשארה. "הגישה הזו התפשטה לאחר מות 'חדשות' לעיתונים האחרים וגם לטלוויזיה, כך ש'חדשות', למרבה הצער, לא מת באמת, אלא רק העביר את כל מחלותיו הלאה". *