לקרוא לפושע בשמו

נזכרתי במסורת הנאה הזו בשבוע שעבר, כאשר קראתי את הסיפור של ברנרד מיידוף. אם המקצוע שלך הוא למעול ב-50 מיליארד דולר מכספי לקוחות, צריך בהחלט שהשם שלך ישקף את זה.

מיידוף (באנגלית made-off, עשוי ממשהו, ברח עם), אינו היחיד מבין אנשי העסקים שהפכו לחרפה, שהשם שלהם הסגיר את תחביביהם הלא-כל-כך חוקיים. קחו, למשל, את המקרה של אנורג דיקשיט, המייסד המשותף של פרטיגיימינג, שהסכימה בשבוע שעבר להודות בעבירת הימורים באינטרנט.

חשבו גם על מושל אילינוי, רוד בלאגוייביץ', שמואשם בניסיון למכור בכסף את מושב הסנאט שפינה ברק אובמה. שמו מרמז ש-blagging (זיוף, מרמה) הוא משהו שעשוי היה להוות עבורו דבר טבעי.

חפשו את "המכשפה הרעה"

האם יש כאן מגמה? בשבוע שעבר הקדשתי יום לחיפוש אנשי הון ועסקים שנקלעו לצרות, והגעתי למסקנה שבהחלט יכולה להיות כאן מגמה. לפי הממצאים שלי, מה שמאחד אותם אינו ילדות עשוקה, בעיות אלכוהול או הפרעת אישיות נרקיסיסטית, אלא שם שמרמז על צרות.

גדולי הסופרים ידעו כבר מזמן לזהות את הפוטנציאל של שם טוב או רע. צ'רלס דיקנס העריך את חשיבות החיים בעקבות השם, ולכן כינה את גיבורותיו "נל הקטנה" או פלורנס או איימי. הרעים קיבלו שמות כמו אבן-עזר קרוג' (קמצן, כיליי) ואוריה היפ (מזכיר את המילה hipe, רעש וצלצולים). ב"הקוסם מארץ עוץ", אל.פרנק באום מכנה את הגיבורות הרעות שלו בפחות סובטיליות "המכשפה הרעה מהמערב" ו"המכשפה הרעה מהמזרח".

החיים האמיתיים דומים יותר ל"קוסם מארץ עוץ" מאשר ל"מזמור לחג המולד" באופן הפרוזאי שבו הם מחברים מעשים אפלים עם שמות אפלים. חישבו על קונרד בלק, שמרצה כעת עונש מאסר בפלורידה. זה לא צירוף מקרים שהוא לא נושא את השם קונרד ווייט, או קונרד סקרלט (קטיפה). בלק, כזכור, רימה את משקיעי קבוצת הולינג'ר וגנב מהם מיליוני דולרים.

גם באנרון, השמות יכלו לספק רמזים למשקיעים התמימים, ולאפשר להם להבין שמשהו לא בסדר. היה שם קנת ליי (לשכב), ששם משפחתו צריך היה להזהיר את בעלי המניות שלהיכנס איתו למיטה תהיה טעות גסה. והיה גם אנדרו פאסטואו, שעשה תרגילים מהירים (fast) עם העסקאות החוץ-מאזניות שלו, וכעת הוא מרצה עונש מאסר. לגיבור השני בפרשה, ג'פרי סקילינג, היה שם שהוא בוודאי בלוף כפול. סקיל (כישורים) היה משהו שהיה לו בכמויות, הוא סתם כך עשה בו שימוש לא נכון.

בעבר הקצת יותר רחוק היו מייקל מילקן, מלך אג"ח הזבל, שחלב את האג"ח הללו עד הסוף, ואזיל נדיר, שנמלט מן החוק הבריטי לקפריסין אחרי שההונאה שלו בחברת פולי פק היתה שפל המדרגה (nadir) מבחינת המשקיעים, כמו גם עבור המחלקה להונאות חמורות. שלא לדבר על שפל הקריירה של השר שנאלץ להתפטר בגלל הפרשה והכתם שדבק בכל הממסד הפוליטי הבריטי.

כמה רמאים גדולים אותתו על הרוע שלהם יותר באמצעות השמות הפרטיים מאשר באמצעות שמות המשפחה: דניס קוזלובסקי, המנכ"ל תאב הבצע של טייקו, שהוציא 15 אלף דולר מכספם של בעלי המניות על כן למטריות ו-8,000 דולר על וילון אמבט, חולק את שמו הפרטי עם גיבור הסדרה המצוירת Dennis the Menace, שנהג להתנפל על חלשים ממנו עד שאביו הכה אותו בנעל בית.

אהה, אתם בוודאי חושבים, כל זה יפה מאוד, אבל מה עם רוברט מקסוול? הוא היה נוכל בטוח, אך שמו מהוגן לחלוטין. במבט ראשון, התיאוריה שלי קורסת לכאורה עם השם של המהגר הזה מצ'כיה. אך רוברט מקסוול לא נולד רוברט מקסוול. שמו האמיתי היה יאן לודוויג הוך - בהחלט שם הולם למישהו שעסק כל-כך הרבה ב-hock (משכון של דברים). הוא הרי מישכן לא רק את הבנקאים שלו, אלא גם את הפנסיות של אלפי עובדיו חסרי המזל.

השם הכניס להם רעיונות

הזיקה הזו בין השם והעבריינות אמנם בלתי ניתנת להפרכה, אך היא אינה אומרת לנו מי קדם למי. האם תינוקות עם גנים רעים ממגנטים אליהם איכשהו שמות רעים? ואולי התינוקות החמודים, שנולדו תמימים לחלוטין, הופכים למושחתים בגלל השמות שלהם? אם אתה צריך לומר לאנשים חזור ואמור ששמך מיידוף או דיקשיט, אולי אתה מתחיל לקבל רעיונות שאתה מחורבן ולהתנהג בהתאם.

בכל מקרה, למחקר שלי יש השלכות חשובות עבור כל המשקיעים ולאזרחים הישרים. אם, נניח, איש כספים הולנדי נחמד ייגש אליכם ויבטיח לכן שהקרן שלו תניב לכם 15% בשנה בלי בעיה, העיפו מבט בשם שלו. אם זה שם כמו, נניח, Hans In Der Til (משהו כמו "ידיים בתוך רפש") פשוט סרבו. *