מאה הימים, ארבע השנים - והנצח

אכן, אני מודה, כמו מיעוט לא גדול של תושבי ישראל, אף אני להוט לראות את השעון הזה מתאפס. מותר לשער במידה ניכרת של ודאות, אפילו בזמנים הלא-ודאיים האלה, שהשעון אמנם יתאפס.

את ההערה האישית הזו אני כותב ללא חמדה. ביל קריסטול, אחד הפרשנים הימניים הבולטים בארה"ב, יהודי, הזכיר לנו אתמול (ב') בטורו השבועי ב"ניו יורק טיימס", כי בוש היה ידיד נאמן של ישראל שלא על מנת לקבל פרס. תעמוד לו זכותו. ברצינות גמורה.

במובן הזה הוא מזכיר את ריצ'רד ניקסון, הנשיא ה-37, האיש שרקם קנוניה פלילית בבית הלבן. האמריקנים לא סלחו לו. ישראלי מתקשה לדון את ניקסון באותם הרותחין. סוף-סוף, הוא הציל את ישראל מהתמוטטות צבאית במלחמת יום הכיפורים. אבל האינטרס הישראלי הוא שאמריקה תהיה חזקה, מבית ומחוץ. ניקסון החליש אותה ושבר את נחישותה.

כיוצא בזה בוש. בשוך נשיאותו, ארה"ב עומדת בעיצומו של משבר כלכלי עצום ממדים, והיא מבודדת יותר ממה שהיתה באיזשהו זמן מאז מלחמת העולם השנייה. היא שנואה, לא רק בעולם המוסלמי, אלא ברוב הדמוקרטיות המערביות. חולשה אמריקנית כזאת אינה מועילה לישראל.

משפט הפתיחה הצ'רצ'ילי

את נאומו השני על מצב האומה, בינואר 2002, פתח ג'ורג' בוש במילים, "ארצנו במלחמה, כלכלתנו במיתון, לעולם התרבותי נשקפות סכנות חסרות תקדים, אבל האיחוד שלנו (באנגלית union, זאת אומרת הפדרציה האמריקנית) מעולם לא היה איתן יותר".

זו היתה פתיחה פיקחת. כל שומעי הנשיא ידעו בלילה ההוא שהמצב חמור. ארה"ב היתה שרויה בפחד. איש לא ידע מה יילד יום. העצה הטובה ביותר שהנשיא יכול היה לקבל אז היתה לדבר אמת. הנשיא, מעריץ מושבע של וינסטון צ'רצ'יל, קיבל את העצה.

הוא עשה חיל פוליטי בשנה ההיא. עשרה חודשים לאחר נאום האמת, הוא רשם הישג פוליטי ששום נשיא לא רשם באמצע הקדנציה הראשונה שלו מאז 1934: מפלגתו הגדילה את הרוב שלה בקונגרס.

מה יהיה משפט הפתיחה של נאום הנשיא אובמה על מצב האומה, כנראה במהלך חודש פברואר? הוא יוכל להשתמש במרכיבי הנוסחה של בוש. ארצנו במלחמה? במלחמה. ארצנו במיתון? במיתון, אם לא למעלה מזה. סכנות אורבות לעולם התרבותי? אורבות. אבל האם הוא יוכל להגיד, באופן שיעורר את אמונם של שומעיו, כי "האיחוד שלנו מעולם לא היה איתן יותר"?

לרוע המזל, הוא יתקשה להגיד את זה. האיחוד לא היה איתן פחות זה 75 שנה. אלה המשתכרים למחייתם ממתן הערכות פסימיות, יוכלו להאריך את הטווח: לא היה איתן פחות זה 150 שנה. שני ציוני הזמן האלה כמובן אינם מקריים. הם רומזים לשני הנשיאים שאליהם יושווה ברק אובמה; שני הנשיאים שאל מעלתם הוא יצטרך לנסוק כדי להוציא את ארה"ב ממשבר מערכתי, מאסון פיננסי עצום ממדים, מסף שפל כלכלי.

ברק, פרנקלין ואייב

אובמה נכנס לבית הלבן בשעה קודרת, ממין השעה שבה נכנס אליו במארס 1933 (אז השביעו נשיאים במארס), פרנקלין דלאנו רוזוולט; ממין השעה שבה נכנס במארס 1861 אייברהם לינקולן.

הראשון קיבל את הנשיאות בעיצומו של השפל הגדול. בתקופת המעבר בין בחירתו להשבעתו, המערכת הבנקאית של ארה"ב התקרבה להתמוטטות מלאה. השני קיבל את הנשיאות ערב מלחמת האזרחים. בתקופת המעבר בין בחירתו להשבעתו, שבע מדינות דרומיות פרשו מארה"ב. עוד ארבע יפרשו לאחר השבעתו.

בחודשים האחרונים, שורה של מאיירים פוליטיים התפרנסו מאנלוגיות. הם תקעו את הסיגריה הנצחית של רוזוולט בין שיניו של אובמה; הם הצמיחו לו זקן בנוסח לינקולן. ההשוואות התרבו כמעט עד זרא. בהתחשב בזה שלינקולן ורוזוולט מוחזקים כ"מצילי האיחוד", ברור עד כמה כבד הוא המשא המוטל היום כל כתפי הנשיא ה-44.

מחר יתחיל הנשיא החדש את מבצע ההצלה. בלתי נמנעת היא ההשוואה עם "מאה הימים הראשונים" המפורסמים של רוזוולט. זו מן הקלישאות החבוטות ביותר. במאה הימים הבאים אמנם תהיה באמריקה פעילות קדחתנית. ייתכן אפילו שהממשל הפדרלי יצטרך לשקול את הלאמת הבנקים.

הממשל יזרים מאות מיליארדי דולרים אל קופותיהן של 50 המדינות, כדי להציל מקומות עבודה, לסבסד בתי-ספר ובתי-חולים, להאריך את תוחלת החיים המוגבלת של מענקי האבטלה, ולהתחיל עבודות תשתית ענפות.

"מאה הימים" של רוזוולט לא יספיקו. "ארבע השנים" של לינקולן הן מסגרת זמן הרבה יותר ריאלית. אובמה חוזר ומזהיר כי יהיו נחוצות "שנים רבות" כדי לחלץ את אמריקה מן המשבר. בסגנון רוזוולט, הוא מבטיח לנסות, להיכשל, ולחזור ולנסות. זו כנות מרשימה, אבל זו גם הזמנה דחופה להתבוננות מפוכחת במציאות. אמריקה נחלשה באופן היסטורי. מוטב שידידיה יבחינו.

לכרוע ברך, לאכול צ'ילי

על וושינגטון, בעצם אולי על אמריקה כולה, השתלטה בימים האחרונים התרוממות רוח שיש לה צלילים לא מוכרים. מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה דיוקנאות של נשיא, המוצגים באופן וולונטרי במסעדות, בבתי קפה, על פגושי מכוניות, על שערי עיתונים. הקונצרט לרגלי אנדרטת לינקולן בוושינגטון בתחילת השבוע לבש ממדים של מאורע דתי.

אילו מישהו מן הדוברים היה מבקש מן ההמונים, 400 אלף, לפי המניין המקובל, לכרוע ברך כל אימת שמוזכר שמו של הנשיא החדש, לפחות רובם היו עושים כן בעונג מיוחד. ברחוב U בוושינגטון עמדו אתמול אחר הצהריים מאות בני אדם בתור למסעדה קטנטנה המציעה בשר ברוטב צ'ילי. הסיבה: אובמה אכל שם תשעה ימים קודם.

האמריקנים היו זקוקים לארבע שנים של מלחמה ולמוות אלים כדי להעניק ללינקולן מעמד של אל בדת האזרחית שלהם. 52 שנה עברו ממותו של רוזוולט עד שנחנך אתר ההנצחה המקסים שלו בוושינגטון. אובמה עדיין לא הושבע כאשר הורעף עליו הסטטוס שקיסרי רומא העתיקה היו מקבלים רק לאחר מותם.

כניסתו של אובמה מזכירה, במהופך, את מימרתו של שארל פגי (Peguy), הפילוסוף הצרפתי המסובך של תחילת המאה ה-20: "כל דבר מתחיל במיסטיקה ומסתיים בפוליטיקה". אין זה מן הנמנע שכאן, השבוע, מה שהתחיל בפוליטיקה מסתיים במיסטיקה.

וגם אין זה מן הנמנע שארה"ב זקוקה לנסיוב של מיסטיקה. בימים של פחד ושל ייאוש, מוטב לקוות שאמריקה לא תהיה תלויה רק באמצעים מוניטריים, הם אזלו ממילא, אלא תוכל לסמוך לפחות במידת מה על סיוע מטאפיזי. נס או שניים יכולים לעזור.

בינתיים אני רואה שהשעון בפינה הימנית העליונה מראה "0 ימים, 10 שעות, 58 דקות, 17 שניות". חבל שצריך להמתין כל-כך הרבה זמן. *

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com