רגע של ספרדית

המוקדמות היו במדריד, ב-5 בנובמבר. ההכרעה נפלה בגוודלחרה, ב-28 בנובמבר. הרשימה הזו נכתבת תחת הרושם המכביד של אי-ידיעה. אבל הקוראת אל נכון כבר יודעת את התוצאות, בייחוד אם היא מעלעלת מדי בוקר בעמודי התרבות של העיתון הקורא לעצמו "הארץ", או בספרדית "אל-פאיס".

זה היה המשל. והנמשל: האקדמיה המלכותית הספרדית, הסמכות העליונה בכל ענייני השפה והספרות, ערכה בנובמבר שתי ישיבות, אחת בעיר הבירה של ספרד, השנייה בעיר הקיט של מקסיקו. בראשונה היא גיבשה המלצות, בשנייה היא אימצה אותן. היא החליטה לנער את האל"ף-בי"ת הספרדי משיממון בן חצי מילניום, לשמוט שתי אותיות, ולשנות מעיקרם כללי תעתיק של מלים זרות.

תארו לעצמכם, שתי אותיות פחות. אנחנו עדיין מנסים להתאושש מהסכמת האסטרו-פיזיקאים לשלול את התואר "כוכב לכת" מפלוטו. הוא הורד למדרגת "כוכב ננסי". והנה עכשיו מודיעים לנו יורשי סרבנטס עלי אדמות ש-ch ו-ll אינן ראויות עוד למעמד של אותיות. נשיא ונצואלה, הוגו (מבטאים "אוגו") צ'אבס, התבדח בישיבת ממשלתו שמעתה ואילך הוא יהיה הנשיא "אבס".

רוב השינויים נועדו להקל, או כך לפחות מסבירה האקדמיה הספרדית (ההסבר משתרע על פני 800 עמודים). אבל הרעיון ש"קומץ של אנשים בחדר ישיבות רחוק" יכפו כללי כתיב ותעתיק על חצי מיליארד בני-אדם עורר עיתון חשוב במקסיקו להכריז כי "ארץ עצמאית גאה אינה יכולה להסכים לזה" ולשאול, "האם ארצות הברית הייתה מסכימה לתכתיבים מאנגליה על אופן השימוש באנגלית?".

"המהלך הטבעי"

בערך חמישית מדוברי הספרדית עלי אדמות מתגוררים במקסיקו. זו כנראה הסיבה שההחלטה הפורמלית הוכרזה בגוודלחרה. אבל הביקורת אינה רק על הגיאוגרפיה. היא מכוונת בראש וראשונה למעמדה של האקדמיה, "משטרת הלשון", בפי מבקריה.

האם לשון זקוקה ל"משטרה"? מה הטעם להפקיע את התפתחותה הטבעית של הלשון מידי דובריה, מידי כותביה, מידי סופריה ומשורריה, ולמסור אותה לידי "קומץ אנשים בחדר ישיבות מרוחק"? האין זה מובן מאליו שהמהלך הטבעי ירחיק את הלשון אל גבהים לא ידועים, או לפחות ידרדר אותה אל תהומות עמוקות?

בארץ מתפרסמים מפעם לפעם פמפלטים ספרותיים המשמיעים את הטענה הזו במלוא התוקף. ב-1972 הופיע מילון הסלנג המהפכני של דן בן-אמוץ ושל נתיבה בן-יהודה, נעשה רב-מכר ופלש לחדרי מורים ולמערכות עיתונים. הוא היה שנון, חכם, ערוך היטב. הוא היה תשובה מזהירה ואפקטיבית לתרבות המחמירה של "רגע של עברית" (לא ה"רגע" של ימינו, שהוא נעים ומחייך וטוב טעם, אלא רגע קדמון, לפני 30 שנה, שנזף ועיקם חוטם).

ישראלים משכילים, או משכילים יחסית, אהבו את מילון הסלנג לא רק בזכות שנינותו, אלא גם בזכות המסר של בעליו: אין צורך להקפיד, או לדייק, או למלא אחרי כללים; ולא זו בלבד שאפשר לוותר על סטנדרטים, אלא אדרבא, צריך לוותר עליהם.

כמעט 30 שנה אחר-כך קרא פרופסור ישראלי מאוניברסיטת קווינסלנד, אוסטרליה, לוותר על כל העמדת פנים שיש קשר בין העברית המודרנית ובין לשון מקרא ולשון חכמים. הוא חלק שבחים לטבעיותה של הלשון ה"ישראלית", שאין בה מקרא ואין בה חכמים, אלא היא עגת עילגים, בין אם היא מדוברת ובין אם היא נכתבת ובין אם היא נמסרת טוויטית או SMSית.

מיותר להגיד שהספר הזה, כמו כל פמפלט בשבח הבורות לפניו, נעשה רב-מכר ונהנה מתשומת לבם האוהדת של אנשים משכילים. הוא התיישב עם הצורך למצוא הצדקה רעיונית לעצלות ולרשלנות.

חירות וניהיליזם

הנה כי כן, אנשים בני חורין נוטים להתבלבל בין חירות לניהיליזם. בלהיטותם לגונן על החירות - היא בהחלט צריכה הגנה - הם רואים את עצמם נאלצים להגן כמעט על כל חירות. מאחר שהם לוחמים נגד כפייה, הם נוטים לייחס תכונות של כפייה כמעט לכל מה שריח של אחידות נודף ממנו. כביכול, אי-אפשר להיות נון-קונפורמיסט בלי להתנגד לכל צורה של קונפורמיות. אי-אפשר להטיף לחופש מחשבה ומצפון בלי לכפור בכל עיקר.

ברוב המקרים, אבוי, הנון-קונפורמיות מתפתחת לקונפורמיות; המרדנות לובשת ממדים של דוקטרינה; הזכות להתנגד לכפייה הופכת בעצמה לכפייה.*הרעיון שהלשון, כל לשון, אינה זקוקה לסטנדרטים מופרך מעיקרו, אינו עומד בשום מבחן רציני של היסטוריה ושל תרבות.

סטנדרטיזציה של לשונות הייתה מאז ומעולם מנוע של ציביליזציה. בהעדר סטנדרטים לא הייתה השכלה. האחדת כתיב לא הייתה צורך קפריזי של יושבי מגדל שן, אלא תנאי בל יעבור לתקשורת בין בני-אדם. האחדת כתיב חייבה כללים של דקדוק ושל הבעה. אין זאת אומרת שכללים עומדים בתוקפם לנצח. לשון אמנם מתפתחת, ולא פעם אקדמיות של לשון אינן מסתגלות במהירות הראויה ונדחקות אל השוליים. אבל הן ראויות להבנה, מפני שמוטלת עליהן משימה הירואית: למצוא איזון בין ספונטניות רצויה ובין שמירת הקשר של הלשון עם מקורותיה.

העברית המדוברת והנכתבת מתפתחת לה לאטה למעמד של עגת מטבח, קריאולית, פידג'ין-היברו. היא פורקת עול לא מפני שהיא נועזת ושוחרת הרפתקאות, אלא מפני שהיא נכנעה לחלוטין לאנגלית של האינטרנט ושל התרבות העממית.

ינשופים וצפרדעים

צריך להודות: כמעט כל הלשונות נכנעו לאנגלית. פלישתה התובענית אל חייהן היא תוצאה טבעית של הגלובליזציה. אבל אין זאת אומרת שכל תוצאה טבעית היא גם רצויה. משבר הלשונות הוא קודם כל משבר של אסתטיקה. נסיגתן היא ביטוי של כיעור-חוצות; היא פגע סביבתי. אם אפשר ללחום לטובת שיורם של ינשופים מוכתמים או של צפרדעים, מותר גם ללחום לטובת שיורן של לשונות.

המהומה שפרצה בעולם הדובר ספרדית גבלה לפעמים בגיחוך, אבל גם עוררה קנאה. עיתונים חשובים כתבו על פסיקים ועל סימני קריאה בעמודיהם הראשונים, והקדישו להם מאמרי מערכת. סיקור חדשות הלשון בעמוד הראשון הוא רעיון לא רע. השאלה מי יערוך את לשון הסיקור של הלשון. אולי אפשר להתחיל בשלוש גרסאות. אחת תימסר כלשון כתיבתה, השנייה תימסר לעריכה רגילה, השלישית תימסר לעריכת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית.

ואז יתחיל הוויכוח. אולי אפילו אפשר להסכים מראש שלא יורשו להיכנס בו סימני קריאה.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com