הוריו של דניאל פרל ז"ל, העיתונאי היהודי שנרצח בפקסיטן: "אנחנו רוצים להדביר את השנאה"

540 קונצרטים ב-42 מדינות, בהן ישראל, מתנגנים בכל שנה בחודש אוקטובר לזכרו של דניאל פרל ; בראיון מיוחד מספרים הוריו על אהבת האדם ואהבת המוזיקה של בנם

הבית שבו גדל דניאל פרל בלוס-אנג'לס, ממוקם באזור שנקרא "הוואלי". בית קרקע מוקף גינה ירוקה ומטופחת עם פרחים צבעוניים. כשהממטרה בגינה מתחילה לפעול, משתנה באחת מזג האוויר הקליפורני החם בתוך הבית. זגוגיות החלון מתמלאות טיפות מים שמסתירות את הנוף המשקיף על לוס-אנג'לס.

כשדניאל פרל היה בן תשע והתרוצץ בין הממטרות, שיחק עם חברים מהשכונה או נסע עם אמא רות לבית הספר היסודי, הוא ודאי לא תאר לעצמו את הטרגדיה האישית שגדעה את חייו בקצה השני של העולם, מול השלווה והשקט במקום שבו העביר את שנות ילדותו, 30 שנה לאחר מכן, בינואר 2002.

למעלה משש שנים וחצי אחרי שנרצח באכזריות בפקיסטאן, לשם נסע במסגרת עבודתו כעיתונאי, אמו רות פותחת את דלת הבית. אישה קטנה, יפה ושקטה. יום שישי בערב והיא הולכת למטבח להכין קפה ועוגיות. פרופ' יהודה פרל בדיוק חזר מהרצאה ב-UCLA, אוניברסיטת לוס-אנג'לס שבה הוא מלמד, וכרגע הוא מסתובב ברחבי הבית בכיפה. "אנחנו הולכים לעשות קידוש מיוחד הערב, על כוס קפה".

שניהם מדברים עברית שוטפת. זוג מיוחד שמשלים אחד את השני. הקשר החזק ביניהם ברור כבר מרחוק. הוא מתחיל משפט, היא ממשיכה. כשהיא צוחקת, הוא כבר יודע את הסיבה. הם נשואים עשרות שנים ויש להם עוד שתי בנות, תמר הבכורה, 46 (מבוגרת מדניאל בשנתיים) ומישל, 38. הקשר בין הפרלים הוא סוג של סינרגיה נעימה, שמסבירה בקלות את הסיבה שבזכותה הבן שלהם היה אדם יוצא דופן שהצליח להתחבב על כל-כך הרבה אנשים.

"מאז שהוא היה ילד, הייתה לו אישיות מאוד חזקה", מספרת רות. "כשהיה בן שנתיים וחצי, הזמינו אותי ליום הורים וראיתי אותו משחק דרך זכוכית. היועצת שעמדה לידי אמרה לי שמבחינה אינטלקטואלית דני בן שש ושיש לו אישיות של מנהיג. צחקתי. דני לא נראה לי כמו מנהיג, אבל כשהוא גדל שמתי לב שהיא צדקה. מילדות אנשים הרגישו טוב לידו. הייתה סביבו המון נאמנות. אנשים קיבלו ממנו אנרגיות של טוב לב והלכו אחריו, בין אם היו ילדים או מבוגרים".

"הוא לא הסתיר שהוא יהודי"

הפרלים נפגשו בטכניון בחיפה, כששניהם למדו הנדסת חשמל. לבית בוואלי הם עברו בשנת 1972 כשדניאל היה בן תשע. "לא הכרנו את השכונה הזאת, אבל התברר שזו שכונה יהודית-ישראלית", מספרת רות. "יש פה ישראלים בכל מקום".

*מה התכונה הכי בולטת שהייתה לדני?

"שלווה וביטחון עצמי. הוא לא היה צריך לבדוק אם מאשרים את מה שעשה, אלא ידע שמה שהוא עושה זה נכון ועשה את זה בשקט", אומרת רות.

*הבעתם מורת רוח כשהוא נסע לאזורים מסוכנים?

יהודה: "כשהגיע לפקיסטאן - בוודאי".

רות: "אבל מעולם לא ביקשנו ממנו שיפסיק".

יהודה: "רק פעם אחת. הוא רצה לנסוע לעיראק ופשוט אמרנו לו לא לנסוע".

רות: "נולדתי בעיראק וידעתי מה מצפה ליהודי בזמן מלחמה שם, בזכות היותו בן לאזרחית עיראקית לשעבר. זה היה במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 91' וזו הייתה תקופה מאוד מסוכנת. דני אמר לנו: 'הפעם אני מוותר, אבל אל תבקשו את זה ממני עוד פעם'. הוא ידע כל הזמן שאנחנו דואגים לו, אבל איך אפשר לגדל ילד ולהגיד לו איך לחיות? אי-אפשר שלא לאפשר לו לפרוח ולגדול, עם כל מיני פחדים ודאגות שלנו. אבל כמובן שדאגנו מאוד. וזה היה נורא, כי כשזה קרה בפקיסטאן, זה היה היום האחרון שלו שם ולמחרת הוא עמד לעזוב את המקום".

לאורך כל השיחה עם בני הזוג פרל, המילה "מוות" אינה מוזכרת. "מה שקרה לדני", "מה שהיה בפקיסטאן", "אחרי המקרה" - הם הביטויים השגורים. דני נמצא שם כל הזמן בסלון. תמונות שלו ושל מריאן מהחתונה, תמונות שלהם על הדשא, מחייכים ומאושרים. גם תמונות של אדם, בנו של דני שאותו לא זכה להכיר, שחגג את יום הולדתו השישי יומיים לפני הראיון, מציפות את החדר. בסלון, ליד הפסנתר שעליו ניגן דני, מונחות שתי תמונות ענק שלו. באחת מהן הוא רוכן לצד האימאם יוסוף קאראדאווי, שמטיף שעתיים בשבוע ברשת אל ג'זירה. דני הצטלם איתו אחרי ראיון שערך במשרדו.

*דני ביקר בישראל?

יהודה: "כן, הוא היה אחראי על כיסוי עיתונאי של המזרח התיכון מלונדון ומדי פעם הגיע לישראל".

רות: "אבל הוא גם נסע לאיראן, לתימן, לסוריה, לסעודיה וללבנון, ומעולם לא עשו לו בעיות".

יהודה: "והוא מעולם לא הסתיר את עובדת היותו יהודי".

רות: "הוא ישב בסוריה עם עוד שבעה גברים. כולם הוקסמו ממנו. הם שאלו אותו אם הוא נוצרי או מוסלמי. הוא ענה שיש עוד דת. הייתה שתיקה במשך דקה ארוכה ואז אחד מהם אמר, 'כל עוד אתה אדם טוב, הכל בסדר'. השאר הנהנו בהסכמה".

יהודה: הוא הרגיש שיש לו כוח קסם להפוך אנשים מאויבים לחברים. הוא היה אדם טוב, שהקסים את כולם וזה תמיד הלך לו, עד שיום אחד זה לא הלך לו. יש גבול לקסם. יש גבול גם לבן אנוש".

רות: "אבל אלה שעשו לו את מה שעשו הם לא אנשים".

*הוא אמר לחוטפים שלו שהוא יהודי?

רות: "לפי ההקלטה, ודאי. דני לא ידע שיש לו תעודת זהות ישראלית, כי אנחנו מעולם לא אמרנו לו שהוא רשום כאזרח ישראלי. כשהוא היה בן שנתיים הייתי איתו בארץ והיינו במשרד הפנים. כבן של ישראלים, הוא הפך באופן אוטומטי לישראלי. שכחתי מזה לגמרי".

יהודה: "עיתונאי ישראלי פרסם את זה יום אחרי שנודע על המוות. הוא רצה לפרסם את זה קודם, אבל נענה להפצרותינו לא לעשות את זה".

רות: "כשהוא נחטף נכנסנו לכזה לחץ, כל-כך פחדנו שידעו שאנחנו ישראלים. התחבאנו בבית, לא יצאנו ולא דיברנו כדי שלא ידעו שלדני יש קשר ישראלי ויעשו לו משהו בגלל זה".

*אתם מאמינים שאם לא היו יודעים שהוא יהודי וישראלי הדברים היו מסתיימים אחרת?

יהודה: "יכול להיות, אנחנו לא יודעים. הרוצחים באו במטרה לעשות מעשה סמלי. 'ניצחנו את אמריקה, אנחנו משפילים אותה ובהזדמנות הזאת גם את העם היהודי ואת ישראל'. ברור שליהדות שלו היה ערך סמלי, שכנראה שיחק תפקיד חשוב".

דו-שיח עם מוסלמים

פרל היה עיתונאי בכל רמ"ח איבריו. העיתון האחרון עבורו כתב היה ה"וול סטריט ג'ורנל". הוא כיסה את המזרח התיכון עבור העיתון ונרצח במהלך מילוי תפקידו.

לאחר מותו של בנם, בני הזוג פרל הקימו לזכרו את "עמותת דניאל פרל", שתומכת ומקדמת שלושה תחומים מרכזיים: עיתונות, מוזיקה ודו-שיח עם מוסלמים. "דני עבד שנים בקהילה המוסלמית כעיתונאי, עשה הרבה חברים והיה ידוע כעיתונאי אובייקטיבי", מספר יהודה. "לא על הרבה יהודים בעולם מוכן מוסלמי לומר 'זה אדם שאני מוקיר'".

*מה הביא אתכם להקים את העמותה?

רות: "כשזה קרה, אנשים שלחו פרחים וכסף. אחר-כך שלחו לנו עורך דין שהגיע עם ניירות מוכנים. הרעיון בכלל לא בא מאיתנו".

יהודה: "לא הייתה לנו ברירה. ההיסטוריה העמיסה עלינו טרגדיה עם הזדמנות. זו עמותה ללא מטרות רווח ואנחנו מבצעים תוכניות בעצמנו. היה ברור שצריך לנצל את הרעש שעשה המקרה הזה. גל הרגשות של הציבור היה אדיר, אז לא היו שאלות בעניין".

רות: "התגובה הרגשית של הציבור הייתה כל-כך אינטנסיבית. זו הייתה הזדמנות בלתי חוזרת. אנשים ראו פנים של אדם שעבד למען שלום והבנה בין עמים, בחור אמריקני-יהודי שקשור לישראל. דבר כזה לא קרה לפני כן".

*מי חבר בה?

יהודה מצביע עליו ועל רות: "העמותה כולה יושבת לפנייך".

*איפה ביל קלינטון, כריסטיאן אמנפור, אלי ויזל, המלכה נור? הם רשומים בחבר הנאמנים.

"זה לא נחשב" יהודה אומר בחיוך, "הם לא באים למשרד כל יום. ביל עובד כרגע אצל הילרי".

*איך הדברים מתבצעים בפועל?

"אנחנו מביאים עיתונאים מוסלמים מארצות ערב, גם מפקיסטאן, לעבוד שישה חודשים בעיתון אמריקני, לספוג אווירת עיתונות חופשית ואובייקטיבית. הם גם שוהים שבוע במערכת של עיתון יהודי. אנחנו עושים את זה כדי שיחזרו וילמדו את הדברים האלה בארצותיהם. כשמשקיעים בעיתונאי אחד - משקיעים ב-100 אלף קוראים. אז זאת התקווה שלנו".

*איפה אתם רואים את ההישגים של העמותה?

רות: "בחינוך. הגיע אלינו לכנס עורך עיתון מערב הסעודית. אספנו אותו משדה התעופה ולקחנו אותו לאכול. הוא הסתכל עלי ואמר לי שאני היהודייה הראשונה שהוא פגש בחייו. הוא לא אמר את זה מתוך רוע ולא היו לו דעות קדומות, וזה היה כל-כך מעניין. במשך השבועות שהוא היה כאן התיידדנו כל-כך והוא אמר לי בסוף שאני מזכירה לו את אמא שלו. 'כל האמהות הן אותו הדבר', הוא אמר. זה היה הישג מבחינתי. הוא הבין את השוויון ואת האנושיות. אחר-כך הוא חזר לערב הסעודית וכתב באופן פומבי שמדכאים את חופש הביטוי. היה לו את האומץ לעשות את זה. האנשים האלה חוזרים למדינות שלהם אחרים".

*יש בעמותה חברים ישראלים?

יהודה: "אין ישראלים, אבל יש יהודים, כמו אלי ויזל".

רות: "היינו יכולים שיהיו ישראלים בעמותה. אם היינו מזמינים אותם, הרבה אישים היו מצטרפים. הישראלים הם אנשים פתוחים והם יכולים להבין שאם הם יצטרפו לעמותה, זה יגרום לחשש אצל המוסלמים. אם היו ישראלים, המוסלמים לא ירגישו חופשי כמו שהם מרגישים עכשיו. אנחנו חייבים שיהיה לנו כבוד למוסלמים, אחרת אין תקווה".

יהודה: "אנחנו ממשיכים את המסורת של דני. ברגע שמוסלמי יראה שם של ישראלי כחלק מהעמותה, ייווצר אצלו הרושם שהוא לא יכול להתבטא בחופשיות. אנחנו רוצים ליצור פתיחות ומקום לדו-שיח. אנחנו רוצים שהם יאמרו את מה שיש להם לומר כי אז הם נפתחים למה שיש לנו לומר, ונותנים לי להסביר, בדרכי שלי, כמה יפה ישראל".

צלילי המוזיקה של דני

דניאל פרל היה בעל כישרון וטעם אקלקטי במוזיקה. הוא ניגן על פסנתר כבר בגיל ארבע, ושלוש שנים מאוחר יותר עבר לנגן על כינור, כינור כפרי ומנדולינה. "המוזיקה הביאה אותו לקשר עם אנשים פחות אינטלקטואלים, אנשים עם רגליים על הקרקע", מספר אביו. ואמו מוסיפה: "הוא רצה לתת לעצמו מתנה לגיל 40 ולקנות קונטרבס חשמלי, אבל הוא לא זכה לזה".

כמחווה לדניאל פרל, בכל שנה ביום הולדתו שחל ב-10 באוקטובר, מתקיימים ברחבי בעולם 540 קונצרטים שמתנגנים לזכרו ב-42 ארצות שונות. "כל שנה מתקיימים בין שלושה לחמישה קונצרטים בארץ", מוסיף יהודה. "קיבוץ מעגן מיכאל עורך קונצרט מיוחד שמוקדש לדניאל. בינה כרמל מהקיבוץ שמעה על מה שקרה ומאוד התרגשה. היא יזמה את הקונצרט הזה כסמל חינוכי במסגרתו מקדישים את המוזיקה לדני".

במסגרת הקונצרט של דניאל פרל מופיעות התזמורת הפילהרמונית הישראלית, מקהלת עלי גפן ותזמורת ישראלית-ערבית.

"אנחנו רוצים להדביר את השנאה שגרמה למותו של דני", אומר יהודה. "באמצעות רצון טוב ורגשות של אנשים, אנחנו מגייסים כספים ומניעים קהילות של עיתונאים, מוזיקאים ומוסלמים". *