ההשפלה הגבוהה

"נס קפה לא תרצי?" הוא שאל בנימוס, כמו אמר, "כן, הכול בראש שלך".

קשה להמעיט בחשיבות התהליכים שהביאו למשבר באוניברסיטאות; קשה עוד יותר להמעיט בחשיבות הידע, החיפוש אחריו והמכשיר המערכתי שהוקם כדי למצוא אותו - קרי האקדמיה - כדי להבין את הקשר בינם לבין קיומה של ישראל. קשה אף יותר לבחור קלישאות שחוקות מאלה כדי לפתוח כתבה על משבר ההשכלה. לא משבר האוניברסיטאות, לא משבר ההשכלה הגבוהה - משבר ההשכלה.

משבר מסובך? נכון. המון מושגים הועפו לאוויר בשנה האחרונה מאז שביתת המרצים, מושגים שאין להסבירן בשתי מילים, כמו ור"ה, ועדת מלץ, דוח שוחט, ועד הסגל הבכיר, סגל זוטר ומרצים מן החוץ, תוכניות חוץ תקציביות, האוניברסיטה כתאגיד, העסקה פוגענית ועוד ועוד. מסובך מאוד, אז מה: המשבר עדיין לא פתור.

"ראי", המשיך רובינשטיין לאחר שהניח לפניי את כוס הקפה, "גם אני חש תחושה קשה, שקורה משהו רע באוניברסיטאות וביחס הציבור אליהן. אולם אל לנו לבוא בטענות למישהו על הפיחות במעמדן אלא לעצמנו. לא הקפדנו לשמור על הגבול שבין מה שצריך להיות בתחומנו ומה שצריך להיות מעבר לגדר. האוניברסיטאות התרחבו לתחומים פופולריים, הכרוכים בכוח ובממון, כגון מינהל עסקים, כלכלה, משפטים, ממשל ותקשורת. ואולם תפקידה האמיתי של אוניברסיטת המחקר הוא להתמקד בליבה האקדמית והמדעית - מתמטיקה, פילוסופיה, ספרות, היסטוריה, פיזיקה, אמנויות.

"תאוות אנושיות של חלק מקברניטי האוניברסיטאות הביאו לזילות מוצדקת של האקדמיה בעיני הציבור. בנושאי הוראה, חלק מהאוניברסיטאות מתכנסות למכללות. כאשר אוניברסיטה מאפשרת לתלמידי תואר ראשון ללמוד, למשל, תואר חד-חוגי רדוד בכלכלה, היא משדרת מסר שאין הבדל בין אוניברסיטה למכללה".

אתה עוסק בתורת המשחקים, תחום פופולרי כרגע. אנשים ירצו להקשיב לך. דחוף לך לומר משהו על מצב הידע בישראל?

"לא. אני עוסק בתחום מצומצם, ולא מתיימר לדעת טוב מאחרים שום דבר בעל ערך. אוכל לומר אולי דבר קטן. כלכלה מכתיבה את שפת השיח הציבורי בענייני כלכלה וחברה. כלכלה, ותורת המשחקים בפרט, הן חלק מתרבות. אין מדובר במדע. לא מובן מאליו שפרטים חושבים באופן אסטרטגי, כפי שגורסת תורת המשחקים. אמנם תורת המשחקים מדגישה אופן חשיבה כזה - היא מדגישה את ההסתכלות על סיטואציות כקונפליקטיות, ומתייחסת בשוויון נפש למניפולטיביות. אולם זאת צורה מאוד מסוימת של הסתכלות על החיים.

"ודרך אגב, בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בחזית האקדמית של הכלכלה. היא נעשתה פחות קשוחה, יותר רכה ואנושית. כלכלנים מרבים היום לייחס לפרטים הפועלים בשוק אופני התנהגות לא בהכרח רציונליים. יש הכרה גוברת בצורך לכלול במסגרת הדיון הכלכלי את שאיפותיהם של בני אדם שמעבר לרצון להשיג יותר כסף, או אורז. למשל, שאכפת להם מבני אדם אחרים, שהם סובלים מאי-ניצול הזדמנויות, שכמעט כולם לא מבינים את פעולת המכשירים הפיננסיים שלקיומם יש חלק במשבר הנוכחי. ייקח זמן רב עד שמגמה זו תחלחל גם לכלכלה כפי שהיא נלמדת לתואר ראשון".

מסביר הכלכלן

הגיע זמן העובדות: סך כל תקציב ההשכלה הגבוהה (אוניברסיטאות ומכללות) בשנת 2000 עמד על כ-5.5 מיליארד שקלים. בין השנים 2001 ל-2005 קוצצו תקציבי הבסיס בכ-1.5 מיליארד שקלים. תקציב 2009 עתיד להיות 6.4 מיליארד שקלים (מספר הכולל את עלות הסכמי השכר החדשים, הצמדות וסכומי שיפוי בעבור עלייה במספר הסטודנטים. סכומים אלה אינם קשורים לתקציבי הבסיס).

אין מחלוקת בין כל הגורמים שסכומים אלה אכן קוצצו. ועדת שוחט הוקמה כדי לבדוק את שורשי המשבר, והמליצה להחזיר לתקציבי הבסיס את הסכומים שקוצצו. הדוח אומץ על-ידי האוצר, אך לא על-ידי הממשלה, בינתיים. כרגע שורר קיפאון גמור, משום שאותם 1.5 מיליארד שקלים אמורים להגיע מהאוצר (כמיליארד) ומהעלאת שכר הלימוד (כחצי מיליארד). העלאת שכר הלימוד אינה ריאלית מבחינה פוליטית, ולכן האוצר אינו מעביר את המיליארד שלו. התוצאה, כפי שאמרה לאחרונה רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, בישיבת ועדת החינוך של הכנסת: "אנחנו לא מאיימים לא לפתוח את השנה, אנחנו לא מסוגלים לפתוח אותה".

"התיאור היחיד שאני חושב עליו כשאני מתבונן על מה שקורה במוסדות להשכלה גבוהה הוא טירוף מערכות", אומר ד"ר מאיר אמיר, ולוגם מכוס התה שהגישה אשתו. "לוקחים את אחת המערכות המפוארות שהוקמו בישראל, ומעמידים אותה בפני משטר קיצוץ אכזרי, שמביא אט-אט להידרדרות במצבה ובמעמדה, תהליך הרסני שנמשך כבר שש-שבע שנים. דומה הדבר למפעל, שבשלב מסוים הפסיק לעסוק במחקר ופיתוח, וברור שהוא עובד על זמן שאול".

כך, בטון שקט ובוטח, מסביר אמיר את שורשי הבלגן בסדרי העדיפויות של המדינה. הוא כלכלן עצמאי, שעבד כמה שנים במשרדי הממשלה, בין השאר באגף התקציבים באוצר. לפני כשנה ביקשה ממנו אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב לחוות דעה על דוח ועדת שוחט. האגודה רצתה, כמובן, לערער על קביעת הוועדה שיש להעלות את שכר הלימוד, והאינטרס ברור, אבל הקריאה בחוות הדעת מלמדת יותר מכך.

"הכישלון הגדול של ועדת שוחט", סבור אמיר, "הוא במישור הפוליטי. הוועדה הכינה דוח רציני, וקבעה כי יש להחזיר את התקציב הממשלתי שנועד למימון ההשכלה הגבוהה לרמתו הקודמת. החזרת המצב לקדמותו הייתה צריכה להיות ממומנת כולה מתקציב המדינה כי משם קוצצו התקציבים, אולם בפועל, בגלל הלכי רוח בקרב קובעי המדיניות, המליצה הוועדה על הסדר מימון, שלפיו מתוך 1.5 מיליארד שקלים, מיליארד יבואו מתקציב המדינה וחצי מיליארד מהעלאת שכר הלימוד. וכאן נתנה הוועדה את ידה ללינקג' אכזרי, שלפיו כל עוד לא יועלה שכר הלימוד, לא יוחזרו הכספים שקוצצו.

"העלאת שכר הלימוד פירושה שינוי דרמטי ביחס ההיסטורי של 1:3 של מדיניות מימון ההשכלה בישראל, שינוי שנתקל בחוסר הבנה מצד הציבור, שלא לומר, לא עבר כל דיון ציבורי רציני. בפועל, אין לממשלה כוח פוליטי להעלות את שכר הלימוד, ולפיכך העניין תקוע ומאיים על פתיחת שנת הלימודים".

האוצר פועל על-פי ההסכם שנחתם, הסטודנטים צודקים גם הם. על מי בכל זאת מוטלת האשמה? הרי לא מדובר באסון טבע.

"הייתי מצפה משר האוצר להנחות את פקידיו להתעלם מההסכם שאליו הגיעו במסגרת דיוני ועדת שוחט, ולהחזיר מתקציב המדינה את מלוא סכום הקיצוץ, ללא התניה בהעלאת שכר הלימוד. שר אוצר נאור ואחראי אמור לראות את הדברים מתוך גישה ממלכתית ומאוזנת. כל כלכלן בר-דעת יבין שהוויתור על 500 מיליון שקל אינו שקול למול מניעת המשבר ההרסני באקדמיה. ואם שר האוצר לא תופס זאת, יש ממשלה בישראל ויש ראש ממשלה, אינני מבין כיצד נותנים למשבר כזה להיגרר כאשר על הכף מונח סכום כה שולי, שלא לומר מגוחך".

אומר הפיזיקאי

"מצחיק אותי שניסו להציג את המרצים כאילו הם עובדים מעט או לא עושים כלום מעבר לשעות הוראה ספורות. אנחנו, הפיזיקאים, עובדים ללא לאות מסביב לשעון, כשמול עינינו קידום ופיתוח הידע והמחקר המדעי", אומר פרופ' ארז עציון, פיזיקאי, ראש קבוצת המחקר של אוניברסיטת תל אביב בLHC-, מאיץ החלקיקים הגדול בעולם, במעבדה הבינלאומית סרן.

ניצחון מאבק המרצים לפני שנה היה גדול מדי? יצר אנטגוניזם אצל אנשי האוצר? בציבור?

"לא. זה היה ניצחון חשוב מאוד. היה צריך להחזיר את המשכורות לרמה נורמלית, לאחר שנים של שחיקה קשה. התיקון הזה משחרר מעט לחץ. התהליך אמנם איטי, אבל בכיוון הנכון. צריך לזכור כי גם אחרי התיקון, הפער בין המשכורות באקדמיה למשכורות של נושאי תפקידים מקבילים בשוק הציבורי והפרטי עדיין גדול. לומר שזה פתר את בעיית האוניברסיטאות? לא. הבעיות הגדולות נשארו, אוניברסיטת תל אביב במצוקה. אין די כסף למחקר, מספר האנשים העוסקים במחקר קטן והולך. לפני עשר שנים היו בבית הספר לפיזיקה ולאסטרונומיה כשישים מדענים, היום יש כ-45. זה צמצום אדיר, שמשפיע על עומס ההוראה, על מספר הסטודנטים שיכולים ללמוד, ובטווח הארוך גם על איכות ההוראה והמחקר. אני אישית מדריך שישה דוקטורנטים ושלושה מאסטרנטים, וזה המון.

"דווקא הפרויקט שלנו בסרן - שותפות של קבוצות מהטכניון, ממכון ויצמן ומאוניברסיטת תל אביב - הוא דוגמה מצוינת להפריה ההדדית בין האקדמיה למשק באופן ישיר ועקיף כאחד. לישראל, שאינה חברה מן המניין בסרן, יש מעמד מיוחד של צופה. דמי הכניסה לסרן ממומנים על-ידי משרד המדע ומשרד המסחר והתעשייה. מרבית התשלום ניתן בשקלים, קרי משמש לרכישת ציוד וטכנולוגיה בארץ. בעקבות מדענים ישראלים העובדים במעבדה הבינלאומית, חברות ישראליות נכנסות לפרויקטים בחזית הידע והטכנולוגיה. הן פועלות בתחומים מגוונים, החל בריתוכים מורכבים, דרך תעשיות המעגלים המודפסים, תקשורת וסיבים אופטיים, הן עמדו יפה בתחרות עם חברות מכל העולם, ואף זכו בפרסים על רמתן הגבוהה. החברות האלה מתמקצעות, הופכות את הידע למוצרים מסחריים, והמשק יוצא נשכר".

ובאוצר לא מבינים את זה?

"אני מאמין שהעומדים בראש מודעים לכך שההשקעה בהשכלה הגבוהה היא מן הטובות שיש, מבחינה התשואה. הבעיה היא שזאת השקעה לטווח ארוך ולא רואים תוצאות מיידיות במהלך קדנציה ממשלתית אחת".

מוכיח ההיסטוריון

"מדובר במצב מטורף, שבו האקדמיה, המשולה למנוע של המדינה, פועלת על אדי הדלק האחרונים, ולאף אחד לא אכפת", אומר בתוכחה ד"ר יורי פינס, מומחה להיסטוריה ותרבות של סין מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית, תוך שהוא מוזג קפה שחור מצוין שבישל זה עתה.

"אקדמיה היא גוף אנטי דמוקרטי, וזה טוב. כמו צבא. במקום שבו היעילות חיונית, אין מקום לדמוקרטיה. בנוגע לתהליך הדמוקרטיזציה של האקדמיה אנחנו מנהלים קרב מאסף. אם רק המספרים מדברים - אין מקום למצוינות, יישארו רק מכללות. יש בעיה כשהביקוש קובע את התכנים. אני יכול לשמוח לכאורה: החוג ללימודי מזרח אסיה, שאני חלק ממנו, נמצא בתקופת פריחה נהדרת, החוג להיסטוריה כללית פופולרי פחות. אולם, האם יש לנהות רק אחר התהליך החיצוני, דהיינו שהחוגים שבהם יש מספר תלמידים גדול יקבלו תקנים ואלה שבהם מספר תלמידים קטן יצומצמו?

"בעיה נוספת היא הפרטה פנימית: האוניברסיטה יצרה מערכת של קבלת תרומות של כל חוג, ואפילו כל חוקר, בפני עצמו. רק מי שמוצלח בגיוס כספים שורד. ועכשיו ברצוני לומר דבר מורכב, ואני יודע שיש לעיתונים בעיה עם העניין הזה: אינני שולל לחלוטין כל סממן קפיטליסטי. היצע וביקוש זה לא בהכרח רע. גם את תהליך ההפרטה אינני שולל באופן גורף, אלא שמה שקורה היום, ושעלול לגרום להתמוטטות האוניברסיטאות, יביא להלאמתן, לא להפרטתן. פה הסכנה: אם יתמוטטו ההנהלות, ייתן הדבר פתח למינוי מנהלים מקורבים של הפוליטיקאים, מלחכי פנכה, אנשים שבינם לבין עקרונות החופש ללמוד אין דבר וחצי דבר.

"אבל אני לא כל-כך מודאג", הוא אומר בציניות אופיינית לו, "אם אני מסתכל על מהפכת התרבות הפרולטרית הגדולה בסין, בין השנים 1976-1966, אני לומד שהמדינה לא יכולה בלי אקדמיה. המחיר היה קשה, נכון. לקחו את כל האליטה האקדמית-תרבותית של המדינה, אנשים שהשתכרו יותר מפקידי המפלגה הקומוניסטית דאז, והגלו אותם לכפרים נידחים, לעבודת פרך. אינטלקטואלים נאלמו, סופרים ועיתונאים נרצחו, נכון. אבל לאחר עשר שנים התגלתה חולשה כלכלית קשה הקשורה בחולשה תרבותית. ב-1978 החזירו בסין את מוסד האוניברסיטה; הם הבינו מהר מאוד שצריך גם מהנדסים ולא רק פרולטרים, שצריך גם היסטוריונים ולא רק מהנדסים. איך שהוא, כאשר לא נותנים לחוקרים לחקור, זה משפיע לרעה".

"לחיים", חתם את דבריו, הרים מעט את כוס הקוניאק שמזג זה עתה, ולגם.

"לחיינו", אמרתי, ולגמתי בטבעיות, כאילו לא הייתה זאת אחת הפעמים היחידות בחיי שטעמתי מהמשקה שכל-כך הרבה כתרים נקשרו לאיכויותיו, אבל הפעם לא הצליח לדלל את המועקה.

* * *

"האוניברסיטה כפי שאנו מכירים אותה היא מוסד שביר הקיים מאתיים שנה בלבד", אומר פרופ' גדי אלגזי מהחוג להיסטוריה בתל אביב. פרופ' אלגזי יושב בחדר עבודה צדדי בבניין גילמן, כמעט מחסן, המלא במדפים עם ספרים מרצפה ועד תקרה. קפה, תה או קוניאק לא שתיתי כאן.

"במאות ה-16 וה-17 עדיין שימשו מוסדות כמו אוקספורד וקיימברידג' בעיקר לליטוש הליכות ולבניית רשתות פטרונאז'", הוא מספר. "המחקר האמיתי התרחש אז במקומות אחרים. רק במהלך המאה ה-19 הפכה האוניברסיטה למקום המחבר מחקר והוראה ושנועד לאתגר את מצב הידע הקיים כדי ליצור ידע חדש. האוניברסיטה המבוססת על פנאי, על חופש מעבודה, מהווה פריבילגיה חברתית, אין ספק. אולם החופש הזה ניתן לעובדים בה כדי שיחפשו את האמת, לא כדי שישרתו את הרשויות. מכאן הצורך לבססה על מימון ציבורי ולא על פטרונים עשירים.

"זהו חידוש מדהים: פנאי שהחברה כולה מעניקה לקידום המחקר והידע, לתועלת כלל החברה. ויחד איתו הרעיון שהוראה טובה באמת קשורה במחקר, בחידוש, באתגר - ולא בשינון המקובל. אבל כמו שהאוניברסיטה הזו באה, כך היא יכולה ללכת. מבחינה זאת אנו חיים בתקופה מרתקת, כי המאבק על הרפורמות הכלכליות באוניברסיטה ניסוב על הניסיון לארגן אותה מחדש, כתאגיד כלכלי. חשבי על מוסד הקביעות, שאותו מנסה משרד האוצר לשבור. הקביעות מאפשרת לאנשים להגיד דברים בלתי מקובלים, בלי לחשוש מפיטורים; זהו משאב שמאפשר יצירתיות לטווח ארוך. לכן, אם תהיה פגיעה בקביעות זאת תהיה פגיעה חברתית ופגיעה ביכולת האוניברסיטה לחדש.

"מישהו מנהל כאן מלחמה נגד כל השירותים החברתיים, ולב-לבה של השיטה הוא החד-צדדיות: לא מנסים להידבר עם הנוגעים בדבר אלא מכים, ואחר כך מקשיבים לצעקות".

יש יד מכוונת? זה מתוכנן מלמעלה?

"אין צורך בתיאוריות קונספירציה. מספיק שפקידי האוצר יחשבו כמו שלימדו אותם ויתפסו את המציאות החברתית בצורה 'כלכלית'. יש להם מחויבות פרופסיונלית, והם מתנסחים בשפה כלכלית-מקצועית, המדברת על 'העלאת דירוג האשראי של ישראל', על 'ייעול המערכת', על 'הגדלת הצמיחה'. זאת המציאות שלהם, והם מאמינים בה. המערכה שניהלו נגד האוניברסיטאות בשבע השנים האחרונות היא מכה מתמשכת, שבר זוחל, שקשה לתפוס אותו בנקודת זמן אחת, ולכן כה קשה להיאבק בו. המכה הזאת מתבטאת בחנק תקציבי: הכיתות גדלות, המעבדות מתיישנות, התקנים נעלמים. זה לא אירוע דרמטי, זו מלחמת התשה. ואז, כמו במקרים אחרים, מגיעה מכת המחץ: עכשיו, אחרי שייבשנו את המוסדות, נהיה מוכנים להחזיר את הכספים - בתנאי: בתנאי שתבצעו 'שינויים מבניים', תקבלו 'הגמשה תעסוקתית', האחדה ומיזוג. על בסיס התכתיב הזה קמה ועדת שוחט".

אלגזי, פעיל חברתי בנטיות לבו ובמעשיו, הוא גם היסטוריון העוסק בנושאים מעניינים. דווקא השיחה, הקצרה מדי, על מחקרו הנוגע להיסטוריה של האיכרים, סיפקה ממד עומק למציאות הישראלית בשנת 2008. "כולם יודעים שהחברה הפרה-מודרנית הייתה חברת איכרים, כלומר חברה שבה רוב של איכרים מקיים אליטה מצומצמת. כפיפותם של האיכרים לאצילים הייתה אבן הפינה של הסדר החברתי באירופה. וכאן השאלה: האם האמינו האיכרים בצדקתו של הסדר החברתי הזה? בספרים נטען שכן. אבל איך אנו יודעים זאת? האם אפשר לשחזר את התודעה החברתית של אלה שאין להם קול?

"על סמך מקורות מגרמניה במאות ה-15 וה-16 ניסיתי לבדוק, ומצאתי שהתודעה החברתית של האיכרים הייתה עמוקה ומורכבת יותר. במחקר היה מקובל שאיכרים ציפו להגנה מאדוניהם. לא מצאתי לכך עדויות. הם הסתדרו מצוין בלעדיה. יתרה מזאת, הכמרים אמרו להם לציית לרשויות ולקבל את הסדר הקיים, אבל בדרשות שמעו גם דברים אחרים ויכלו לתאר לעצמם סדרים חברתיים אחרים; עולם אחר היה אפשרי עבורם - ולו רק משום שידעו שממש מעבר לפינה, בשווייץ למשל, חיים איכרים שאינם משועבדים לאדונים. מידת האמונה של אנשים בלגיטימיות של הסדר החברתי היא לא יציבה וקבועה. היא תלויה בזמינות של סדרים חברתיים אלטרנטיביים; כשאלה נראים קרובים - גם מה שנראה יציב וקבוע, מסורתי ועומד מדורי דורות, יכול להתברר כשביר מאוד".

מסכם הכלכלן

דרך ניתוח דוח שוחט מראה חוות הדעת של ד"ר אמיר כיצד מתערער בסיס הסולידריות המינימלי בישראל, כיצד ניתק הדבק המחבר בין האזרחים, ההופך אותם לישות שהיא יותר מאשר סך המרכיבים אותה. ולכן כדאי לעיין בו.

הדוח אינו מלמד רק על ועדת שוחט: אפשר לקרוא אותו כדוגמה להתפתחות שינוי מהותי בסדרי העדיפויות של החברה הישראלית. "מי אלה נערי האוצר?" שואל אמיר בשקט, ועונה: "אלה אנשים צעירים שלמדו קצת כלכלה. ניסיון חיים עדיין אין להם, והם תופסים את תפקידם ככזה שאומר 'לשמור על הקופה'. אם לשמור על הקופה זה להכריח אדם בן 75 מנצרת לעלות כל בוקר על אוטובוס כדי לנקות בניין באום אל-פאחם, אם זאת התוצאה של הקטנת התקציב, אז זאת מדיניות מוטעה ומטעה. התפיסה שאומרת שלנהל מדינה זה כמו לנהל משק בית היא טעות. התפקיד של נושאי המשרות בדרגים הגבוהים במשרד האוצר אינו לשמור על הכסף, אלא לחלק אותו בתבונה ובצדק. מה זה מיליארד וחצי שקל מתוך תקציב המדינה, לעומת ההכנסות הישירות והעקיפות שמכניס הארגון הזה שנקרא אקדמיה. מה זה? זה כסף קטן".

* * *

קשה להעביר בצורה ברורה את חלמאות המשבר. ההבנה כרוכה בקריאה של דוחות, גרפים ומספרים, מה גם שתמיד יהיה מי שיגיד שההסבר מוטה. מעבר לכך, הניסיון כאן הוא מזלגי: לטפל בשני נושאים הקשורים זה בזה. האחד, הטיפשות שבכריתת הענף שעליו אנו יושבים, קרי הפניית הגב הכלכלית למערכת ההשכלה הגבוהה; השני, הפניית הגב לשאיפתנו כחברה לחפש אחר ידע, להשכיל. "אנחנו" העם הישראלי, ממשיכי דרכו של "העם היהודי", על כל המשתמע מכך. אסור לתת יד לבינוניות, לשטחיות ולזלזול באינטלקט.

האם יש שינוי ביחס החברה הישראלית להשכלה ולמוסד האקדמיה? אני חוזרת אל ד"ר פינס ושואלת, הפעם במייל ובלי כוס קפה מבושל, אף על פי שאינו מומחה לחברה הישראלית אלא רק להיסטוריה של סינים. "לתחושתי", אומר פינס, "השביתות של כל הגורמים באוניברסיטאות לא יצרו את האנטגוניזם כלפינו כי אם רק הבליטו אותו. ישראל עוברת תהליך ברור של ניכור כלפי כל מה שמריח אינטלקטואלי מדי. הפשטנות, הרדידות, היעדר החשיבה היצירתית ניצחו קודם כול במערכת הפוליטית; אחר כך התפשטו לתקשורת, ועושים דרכם גם למערכת ההשכלה: תחילה לבתי הספר, אחר כך למכללות ולשלוחות הזרות למיניהן, ולימים - אם לא נעצור זאת - גם לאוניברסיטאות. בתרבות הרייטינג השולטת אין לנו סיכוי להתחרות עם בדרנים, עם בדרנים-פוליטיקאים ועם מנהיגי העיתונות הצהובה. מעמד האינטלקטואל ימשיך להידרדר, אבל, כאמור, אני לא ממש מודאג: ההיסטוריה מלמדת שהגלגל מתהפך עם הזמן בכיוון החיובי. או לא - אבל אז החברה לא תמיד שורדת". **