ג'ון מקיין נגד ג'ורג' בוש

במרוצת 17 שנות נגידותו בבנק המרכזי, גרינספן האמין שבנקאים בוול סטריט חושבים קודם כל על לקוחותיהם. לא עוד. "האידיאולוגיה שלי היתה פגומה", הוא אמר בכנות שכנראה לא תועיל למקומו בספרי ההיסטוריה.

ג'ון מקיין, צעיר מגרינספן אבל זקן יותר מכל מועמד קודם לנשיאות, הסיר את הכפפות. הוא הלם בכל כוחו וללא רחמים, הוא נטף בוז ומנה אחת לאחת את השגיאות - לא של ברק אובמה, אלא של ג'ורג' בוש, נשיא הרפובליקה והמנהיג הנומינלי של המפלגה הרפובליקנית. שרה פיילין הכריזה, שבוש הוא המכשול הגדול ביותר לניצחון רפובליקני.

לפני ארבע שנים, כאשר בוש התמודד על כהונה שנייה, מקיין בא לעזרתו. "אני מעריץ את הנשיא בוש", הוא הכריז, אם כי לא הרבה האמינו לו. לפני שמונה שנים, לעומת זאת, האמינו לו בהחלט כאשר הוא תיאר את הערצתו לנגיד גרינספן. "מדיניותי הכלכלית?", הוא שאל את עצמו בקריצה, והשיב: "פשוטה מאוד - גרינספן, גרינספן, גרינספן". ואם גרינספן ימות, הוא, מקיין, ייקח אותו, ויושיב אותו על כסא, ויתמוך בו, וירכיב משקפי שמש על חוטמו, ויעמיד פנים שגרינספן עדיין חי, מפני שכל זמן שהוא חי תחיה גם הגאות.

ממד הצניחה: גרינספן, דאו, בוש

מקומו של פולחן גרינספן יוערך בוודאי בהרחבה, כאשר תיכתב ההיסטוריה של ההתמוטטות הפיננסית. בינתיים, הנגיד לשעבר מאבד גובה כמעט במהירות הדאו ג'ונס והניקיי. כמובן, שום צניחה לא תשווה לדרמטיות של צניחת ג'ורג' בוש במדדי הפופולריות.

על פי סקר "ניוזוויק" שהתפרסם שלשום, רק 23% מן האמריקאים סומכים את ידיהם על התנהלות הנשיא. זה השיעור הנמוך ביותר מאז נכנס בוש לבית הלבן, בינואר 2001. רק אחוז אחד מפריד עכשיו בין בוש ובין המעמד של הנשיא הלא-פופולרי ביותר בתולדות הסקרים (החישוב הראשון נעשה ב-1939).

מקיין יודע זה חודשים רבים שצילו של בוש הוא האיום הגדול ביותר לשאיפותיו. הוא חורק שיניים. תחילה החריקה היתה דיסקרטית ומנומסת, ואפילו כללה צילום משותף. בהדרגה היא נעשתה גלויה יותר, כאשר מקיין דחק את בוש אל שוליה של ועידת המפלגה, בתחילת ספטמבר.

מסוף השבוע שעבר אין עוד דיסקרטיות. "איבדנו לחלוטין את השליטה", הוא אמר לעיתון "וושינגטון טיימס" על שמונה שנות בוש. והוא עמד ומנה את ניהול המלחמה בעיראק, את הגידול העצום בהיקפה של הממשלה הפדרלית, את התנפחות החוב הלאומי (יותר מעשרה טריליון דולר), את החוב העצום לסין ("חצי טריליון דולר", על פי מקיין), את ההימנעות מלתקן את מנגנוני האכיפה הפיננסיים "אשר עוצבו מלכתחילה בשביל צורכי שנות ה-30", וההתעלמות ממשבר האקלים.

בקצרה, מקיין הגיש לבוחר רשימה גדושה של סיבות להצביע בעד הדמוקרטים. לא שהבוחר זקוק לתזכורות. תנופת הדמוקרטים כל-כך גדולה, עד שגם בעלי הטורים הימניים ביותר בעיתונות מבססים בימים האלה את פרשנויותיהם על הנחת נצחונו הבלתי נמנע של ברק אובמה.

עורקים, עורקים

קל להבין מפני מה מקיין החליט לוותר על העכבות האחרונות. אין לו עוד מה להפסיד. בינו ובין עצמו הוא בוודאי מייסר את עצמו שלא התנער מבוש חד-משמעית עוד לפני כמה חודשים. התנערות כזאת אינה חופשית מסכנות. היא עלולה לגרום ניכור אצל נאמני המפלגה, בייחוד מן הימין הנוצרי.

את מהירות ההתרחקות מבוש לא קבע מקיין. בימים האחרונים גוברת העריקה מן המפלגה הרפובליקנית. בין העריקים אפשר למצוא פוליטיקאים בכירים, כמו למשל מושל לשעבר של מדינת מסצ'וסטס, מושל לשעבר של מדינת מינסוטה, ופרקליט המדינה לשעבר בממשל רייגן. זה האחרון, צ'ארלס פריד, כיום פרופסור למשפטים באוניברסיטת הארוורד, הסתלק משורה של ועדות שפעלו לבחירת מקיין. הוא מחה על "בחירת שרה פיילין בימים של משבר לאומי עמוק".

חרדה כללית שוררת עכשיו בין הרפובליקנים. לא רק הבית הלבן נשמט מידיהם. גדלה הסבירות שמספריהם יתמעטו באופן דרמטי בבית הנבחרים ובסנאט. אמת המידה של כישלונם שם היא המספר "60". אם הדמוקרטים יצליחו להגדיל את הרוב הקטן שלהם בסנאט עד 60 מושבים, מתוך מאה, הרפובליקנים יאבדו את האמצעי הפרלמנטרי האחרון להאט חקיקה. בסנאט נחוץ רוב מיוחס, לא מספיק רוב רגיל.

איזו חקיקה הם היו רוצים להאט או להכשיל? למשל, רפורמה מסיבית של מערכת הבריאות. בימים האחרונים היו דיווחים שהסנאטור טדי קנדי, על ערש הדווי עם סרטן המוח, משלים עכשיו הצעת חוק שהרפובליקנים עומדים לתאר כ"הלאמה של שירותי הרפואה". עם רוב מיוחס בסנאט ועם נשיא דמוקרטי בבית הלבן, חוק קנדי יעבור בקלות יחסית. זה יהיה שינוי היסטורי, וירחיק את ארה"ב עוד יותר מן השוק החופשי הקלאסי.

"סדר היום הרדיקלי"

מתרימים רפובליקנים הפיצו אתמול ציטוט של סנאטור דמוקרטי בכיר, צ'אק שומר ממדינת ניו יורק. שומר הכריז כי הדמוקרטים עומדים להכניס שינויים "אשר יורגשו במשך דורות". מכתב המתרימים מזהיר כי "בידי המנהיגות הליברלית של הסנאט יש טיוטות של חוקים שנועדו לכפות את סדר היום הרדיקלי של אובמה על משפחות אמריקניות".

החרדה מפני העידן הדמוקרטי המפציע מתפשטת אל קהילת העסקים. היא אמנם שותתת דם, ומאבדת אמינות, אבל עדיין כוחה במותניה. לשכת המסחר האמריקנית משקיעה מיליוני דולרים במסע הסברה והתגייסות נגד הדמוקרטים.

זה לא קל. העיתונות נוהגת עכשיו באובמה פחות או יותר כמו היה הנשיא הבא. מסעו העצוב אל סבתו הגוססת באיי הוואי העניק לעיתונים הזדמנות לפרופילים נוסטלגיים חדשים של ילדות אובמה ונעוריו. את העמודים עיטרו צילומי ענק של אובמה יוצא מבית סבתו בפנים קודרים. ציונים לשבח ניתנו, במפורש או במשתמע, לנכד המסור. מקום טוב וצילומי ענק ניתנו גם לאחת הידיעות הטריוויאליות ביותר של מערכת הבחירות: גובה תקציב ההלבשה של שרה פיילין.

אכן, כשאין מזל, אז אין מזל. והסקרים מוסיפים לדבר בעדם: לא רק הסקרים הארציים - ששה אתמול - המעמידים את יתרונו של אובמה על שבעה עד תשעה אחוזים, אלא סקרים ממדינות מפתח, שעליהן יקומו המועמדים או ייפלו. סקר של העיתון הגדול ביותר בקולורדו העניק אתמול יתרון של 12% לאובמה. ב-2004 ג'ורג' בוש ניצח בקולורדו ללא קושי.

סקר חדש של "וושינגטון פוסט" ושל רשת הטלוויזיה ABC ביקש ממשתתפיו לדרג את הנושאים העיקריים בבחירות. התוצאה: כלכלה, 51%; ביטוח בריאות, 11%; המלחמה בטרור, חמישה אחוזים. ב-2004, המלחמה בטרור היתה הנושא החשוב ביותר, והאריכה את חוזה השכירות של ג'ורג' בוש בבית הלבן. זה נגמר, אלא אם כן יושבי מערות בהרי פקיסטן יחליטו לשלוח תזכורת בימים הבאים. *

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com