"הממשלה הגדולה"

הוא יכול לשאוב קורטוב של עידוד מאחד הסקרים - זה שעורך ג'ון זוגבי בשביל סוכנות רויטרס. אתמול הראה זוגבי יתרון של חמישה אחוזים לאובמה. ביום חמישי שעבר הוא הראה יתרון של 12% לאובמה. היתרון פחת ל-10% ביום ו', ל-9% ביום שבת, ולחמישה אחוזים ביום א'. זו לא סתם ירידה, זו צניחה חופשית.

הייתכן שאובמה איבד 7% בתוך שלושה ימים, וחזר וירד אל מתחת לרמה הקריטית של 50%? אם כן, עדיין יש רוח חיים במרוץ הזה, שהכול הניחו פחות או יותר כי הוא הגיע אל קיצו. מדוע?

זוגבי, סוקר רב מוניטין אבל גם שנוי במחלוקת, קושר את הירידה הזו בשינוי כיוון במערכת הבחירות של מקיין. הסנאטור מאריזונה מקדיש בימים האחרונים הרבה יותר זמן לשאלות כלכלה. כל הסקרים חוזרים ומראים, כי הכלכלה מקדימה כל נושא אחר בסדר העדיפויות של האמריקאים. היא גם מקור העוצמה העיקרי של הדמוקרטים, מפני שהבוחר מייחס את המיתון החריף הממשמש ובא לשמונה שנים של ממשל רפובליקני.

"לא מבין בכלכלה"

מקיין לא היטיב בעניין הזה. עוד בזמן הבחירות המקדימות של מפלגתו הוא הודה, בגילוי לב מיותר, כי הוא "לא מבין בכלכלה". הוא קיווה להעמיד במרכז מסע הבחירות שלו ענייני חוץ וביטחון. בהיעדר משבר חדש, או פעולת טרור ראוותנית, הבוחר אינו נוטה לקבל.

הנסיבות הכריחו את מקיין לחזור אל הכלכלה. הוא עשה ניסיון לא משכנע להפגין אחריות לאומית, כאשר קטע את מסע הבחירות שלו בחודש שעבר, ומיהר לחזור לוושינגטון לעזור בחיזוק התפרים הרופפים של "תכנית החילוץ" המפורסמת. לג'סטה הזו היו תוצאות הפוכות מאלו שקיווה להן, והיא החזירה אל מרכז הזירה את אחת השאלות הפחות-נוחות למקיין: חום מזגו והתנהגותו הלא צפויה.

זה עשרה ימים שמקיין משתמש במוטיב חדש ישן: אובמה יביא "סוציאליזם" לוושינגטון, מפני שהוא הבטיח ל"ג'ו השרברב" (עיין ערך) "לחלק מחדש את העושר". העיתונות, שמשוא הפנים שלה לאובמה חדל להיות מוכחש, הגיבה בלגלוג על טענת מקיין. לא היתה סיבה להניח שהטענה תיהנה מ"כוח גרירה", כפי שהאמריקאים אוהבים להגיד.

אבל אם יש ממש בנתוני זוגבי, אין זה מן הנמנע שאנחנו אמנם צופים ב"כוח הגרירה". היסטורית, אמריקאים נוחים להגיב על האשמות כאלה, בייחוד כאשר הן נוגעות למסים שהם משלמים ולמידת התערבותה של הממשלה בוושינגטון בענייניהם. האיבה לרשות מרכזית חזקה היא חלק עמוק מאוד של התרבות הפוליטית, בייחוד בהינטרלנד האמריקאי - האזור שבין שני החופים, מחוץ לערים הגדולות, בין נברסקה לנבאדה, בין איידהו לקנזס.

מסים חדשים, מסים ישנים

מקיין מהלך אימים על שומעיו בהזהרה שאובמה מתכוון להטיל מסים חדשים. אובמה משיב שהוא אמנם מתכוון, אבל המסים האלה יוטלו רק על אלה המשתכרים רבע מיליון דולר בשנה או יותר, זאת אומרת מיעוט קטן של משלמי המסים.

מקיין משיב שבמיעוט הקטן הזה כלולים הרבה עסקים קטנים. הם לא יוכלו לעמוד בהכבדת עול המסים, בייחוד בזמן של האטת הפעילות הכלכלית. התוצאה תהיה פשיטת רגל ואובדן מקומות עבודה.

אובמה מזכיר שנטל המס הנופל על בעלי הכנסות גבוהות עומד זה שנים אחדות בסימן ירידה, ועניין של הגינות הוא איפוא לחייב אותם במשא כבד יותר. לפי נתונים רשמיים, הנטל אמנם פחת בתחילת העשור. במשבר הכלכלי הקודם, בין 2000 ל-2002, חלקו של המאיון העליון במסים ירד מ-16.9% ל-21.5% (הנתונים הופיעו ב"וול סטריט ג'ורנל", שייחס אותם לשני כלכלנים של שירות מס ההכנסה האמריקאי, ה-IRS).

הוויכוח על נטל המסים ועל פער ההכנסות הוא כשלעצמו נשמת אפו של כל תהליך דמוקרטי, ואין בו פגם. הפלגות הלשון הכרוכות בו הן עניין אחר.

"סוציאליזם" היא מלת גנאי בלקסיקון האמריקאי. בארה"ב מעולם לא היתה מפלגה סוציאל-דמוקרטית, ורעיונות של חלוקה מחדש היו מוקצים מחמת מיאוס. האתוס האמריקאי מיוסד על הרעיון שאת העוגה אין צורך לחלק, אלא יש צורך להגדיל.

המפלגה הדמוקרטית מתוארת לפעמים כ"שמאלית", אבל אין זאת אומרת שהיא מפלגתם הטבעית של בעלי צווארון כחול. סקר חדש בין עשירי העשירים של ארה"ב הראה בתחילת החודש, כי בין אלה ששוויים מוערך ב-30 מיליון דולר ויותר, שני שלישים מעדיפים את אובמה על פני מקיין. הסיבה המפתיעה היא ששיעורי המס שלהם מעניינים את המולטי-מיליונרים פחות מהרכב בית המשפט העליון או רפורמה במערכת הבריאות.

הבינוניים אינם מודאגים

הייתכן שנושאי המס ישנו את דעתו של המעמד הבינוני? התשובה האינטואיטיבית היא שלא באופן ישיר. הסקרים האחרונים מראים שהבינוניים אינם מודאגים מתוכניות המס של אובמה. הם נוטים להאמין לו, שהוא יקל את עול המסים על אלה המשתכרים פחות מ-250 אלף דולר בשנה.

שינוי יתכן באופן עקיף. זאת אומרת, מסים תמיד היו מטאפורה למה שאמריקאים קוראים "ממשלה גדולה" (גדולה מדי). בימים האלה הממשלה גדולה מאוד. למען האמת, היא גדלה והולכת מדי יום. ביומיים האחרונים שמענו שוושינגטון מתכננת להרחיב את תכנית החילוץ שלה מן הבנקים לחברות הביטוח.

ההתנגדות ל"ממשלה גדולה" פירנסה פוליטיקאים מכל הרמות בעשרים השנה האחרונות. הנשיא ביל קלינטון, הדמוקרט, הבטיח ב-1996 ש"עידן הממשלה הגדולה הסתיים". זו היתה הכרזה פופולרית שעזרה לו לחזור ולהיבחר בסוף אותה השנה. מקיין מנסה להחזיר את צל "הממשלה הגדולה", ולקוות לאותן תוצאות.

הנסיבות כמובן השתנו באופן קיצוני. ב-1996 אמריקה עמדה בעיצומה של גאות כלכלית. בנקאי וול סטריט היו גיבורי תרבות נערצים. איש לא היה זקוק לפוליטיקאים. עכשיו, עשן מיתמר מוול סטריט, והפוליטיקאים אמנם אינם נערצים אבל הם המחסום האחרון לפני גלישה אל התהום.

מקיין מנהל מערכת בחירות רבת סיכונים. הסקר של זוגבי הוא היחיד הטוען לשינוי מגמה. סקרים ממדינות אינדיבידואליות מוסיפים לבשר רעות, אם כי הרפובליקנים טוענים להתאוששות בפלורידה ובקולורדו. גם אם משתנה המגמה, יתכן בהחלט שזה מתחיל להיות מאוחר מדי. יתרונו הכספי העצום של אובמה יאפשר לו לשלוט בפרסומות רדיו וטלוויזיה.

למה עלינו להיות קשובים היום? כמובן לוול סטריט לאחר מרחץ הדמים בשוקי אסיה ואירופה. אבל גם, אולי, לקולות הבאים מגבול סוריה-עיראק. האם הם יפנו מידה גדולה יותר של תשומת לב לענייני חוץ, לטובת המועמד המנוסה, ג'ון מקיין? נראה. *

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com