ברק אובמה לנשיאות

אילו ניתנה לישראלים הזכות להצביע בבחירות לנשיאות בארצות הברית בשבוע הבא הייתי מציע להם לתמוך בברק אובמה - לא בחמדה, לא בהתפעמות, לא בעודף אופטימיות. אני מודה שלבי מלא חרדה (להלן ידובר בה). אבל יש זמנים שהם דרמטיים כל כך, הרי סכנה כל כך, עד שאין ברירה אלא להיכנס אל המנהרה החשוכה בחיפוש רב-סיכונים אחר האור שבסופה.

מי היה מעלה על דעתו שהבחירות האלה יתרחשו בתנאים של משבר קוסמי. באוצר הקלישאות של הלשון האנגלית שמור בשנים האחרונות מקום של כבוד לצירוף "סופה מושלמת": הרוח המהירה ביותר, נחשול המים הגבוה ביותר, הזרמים החזקים ביותר, החשיכה הכבדה ביותר... אנחנו נמצאים בעיצומה של סופה מושלמת. אנשים רבי שנים וארוכי זיכרון אומרים לנו שמשבר פיננסי כזה מתרחש אחת למאה שנה. אבל המשבר כמובן אינו רק פיננסי. תהיה הדעה על יעדיה של מדיניות החוץ האמריקאית אשר תהיה, תהיה הדעה על אישיותו של ג'ורג' בוש אשר תהיה, שמונה השנים האחרונות החלישו את ארצות הברית במידה קריטית. כוח ההרתעה שלה הופחת בעיני אויבים, ריחה הובאש בין ידידים.

אמריקה הייתה תמיד הרבה יותר מציון גיאוגרפי. היא הייתה רעיון, מקור של תקווה ושל השראה, מקלט אחרון של בני חורין. ממילא כוחה היה פונקציה של הרבה יותר מתמ"ג או מיחסי כוחות צבאיים (שעזרו כמובן). כוחה הגדול ביותר, אולי, היה באסוציאציות הוויזואליות שהיא עוררה. כאשר סטודנטים סינים רצו להפגין לטובת חירות, לפני 19 שנה, הם יצרו רפליקה של פסל החירות במרכז בייג'ין. לרוע המזל, השנים האחרונות הניבו אסוציאציות ויזואליות אחרות: צילומים גרוטסקיים של אסירים מעונים באבו-גרייב, בני בלי שם במדים כתומים בגוונטאנאמו, ועל מישור אחר - פליטים שחורים מבוהלים בניו אורלינס המוצפת.

מדוע אנחנו שונאים פוליטיקאים

אין זה המקום לדון בהצדקות למלחמת עיראק. אילו היא הייתה עולה יפה - זאת אומרת, אילו הייתה קצרה מאוד, זולה מאוד ומוצלחת מאוד - תור ארוך של מברכים ומעריצים היה משתרך בשערי הבית הלבן להיפרד מן הדייר הנוכחי. האמת הלא נעימה היא שרובנו מפונקים וציניקנים. אנחנו איננו שונאים פוליטיקאים המוציאים אותנו למלחמות. אנחנו שונאים פוליטיקאים המוציאים אותנו למלחמות כושלות.

מלחמת עיראק נכשלה במובן ציפיותיהם המקוריות של יוזמיה. היא לא בראה מזרח תיכון חדש, היא לא החלישה רדיקלים וקנאים דתיים, היא לא הרתיעה טרוריסטים, היא לא הפחיתה את האיום הגרעיני - והיא לא הגבירה את כוח ההרתעה של ארצות הברית. אין קשר ישיר או סיבתי בין עיראק ובין פרקטיקות בנקאיות נפסדות בוול סטריט. יש לעומת זאת תוצאה משותפת: שלומה של ארצות הברית עומד בסכנה היסטורית. דרגת האמון של האמריקאים במנהיגיהם נמוכה ממה שהייתה זה שבעים שנה ויותר. זה אינו רק עניין אסתטי. בהיעדר אמון, מנהיגות פוליטית תתקשה להכניס את השינויים הנחוצים כדי להסיט את אמריקה מן השרטון.

דרגת האי אמון של העולם החיצון בארצות הברית גבוהה אפילו יותר, כפי שחוזרים ומראים סקרי דעת קהל אשר מכונים אמריקאיים עושים מעבר לים (כשנשאלו לאחרונה על השפעת ארצות הברית בארצם, רק 11% מן הבריטים חשבו שהיא חיובית, רק 3% מן הטורקים, רק 6% מן הפקיסטנים. התוצאות הן מסקר רחב של מרכז פיו בוושינגטון, pewglobal.com).

ארצות הברית זקוקה לבעלי ברית כמעט באותה המידה שהם זקוקים לה. מלאכת תיקון רחבת ממדים צריכה להיעשות כדי לחזור ולכונן אמון. כינונו תלוי ביכולתה של ארצות הברית להאזין, לשתף פעולה, להתחשב ברגישויות - ולהיגמל מן ההרגל של מעשים חד-צדדיים. בימי ג'ורג' דאבליו בוש, ההרגל הזה התפתח לכדי כפייתיות. הנשיא ויועציו נהגו לא פעם כמו האמינו שהאינטרס העליון של ארצם מחייב אותם להשפיל בעלי ברית.

מפני שאמריקה טובה

התחלה חדשה צריכה להיות דרמטית, היא צריכה לשבות את דמיונו של העולם, היא צריכה לשכנע אויבים ואוהבים מאוכזבים שאולי שמונה השנים האחרונות היו תעתוע, סטייה, תאונה; ש"אמריקה מצליחה מפני שאמריקה טובה" (בלשונו של ההיסטוריון אלקסיס דה טוקוויל, לפני 180 שנה).

ניקולס כריסטוף, בעל טור לענייני חוץ ב"ניו יורק טיימס", כתב זה לא כבר שארצות הברית זקוקה ל"מיתוג מחדש". כשלעצמי אני חושב שהיא זקוקה לפרץ עז של רוחניות, של מוסריות ושל ענווה; אבל גם של מיתוג. בהחלט.

חזקה על העולם שיפלוט אנחת רווחה למראה גבו של בוש. אבל יותר מאנחת רווחה, נחוצה אנחת השתאות. המראה של ברק אובמה מניח את ידו על ספר התנ"ך, ב-20 בינואר 2009, ומכריז, "אני, ברק חוסיין אובמה, נשבע אמונים", יעצור את נשימת העולם. אמריקה צריכה לחזור ולהפתיע. אמריקה צריכה לחזור ולהיות חלוצה של חירויות, לא מתוקף רטוריקה משיחית אלא מתוקף דוגמה אישית.

קץ "ההשפעה הציונית"?

כתבתי כאן על חרדותיי. הן נוגעות למקורות השראתו של אובמה ולנסיבות התפתחותו האינטלקטואלית. אני חושש שהוא התהלך במחיצת הרבה אנשים שרחשו איבה עמוקה לאמריקה. דוק: לא לממשל קונקרטי, לא למדיניות ספציפית, אלא לצירוף הרעיונות והציפיות שהתרגלנו לזהות עם המלה "אמריקה". זו הסיבה שחשבתי שהשאלות שהוצגו בעניין קשרי אובמה עם דמויות רדיקליות, כולל טרוריסט לשעבר, היו רלוונטיות בהחלט.

כיוצא בזה, אני מודאג מגישתו לישראל. אפשר לקבל כפשוטן את הבטחותיו להמשיך את היחסים המיוחדים בין וושינגטון לירושלים. אבל אי אפשר להימנע מן החשד שאוזנו תהיה כרויה, בין השאר, לשורה של אנשים שיש להם עניין מובהק בסיום היחסים המיוחדים. אחד מהם, ג'סי ג'קסון, הכריז החודש במפורש שממשל אובמה ישים קץ ל"השפעה הציונית" בוושינגטון. ג'קסון לא יהיה מזכיר המדינה או יועץ לביטחון לאומי, אבל מותר לשער שתהיה לו גישה אל הנשיא. גם אם הוא ביטא משאלת לב בלבד, צליל המלים האלה, הוא לבדו, מעורר אי נוחות גדולה.

כמעט קשה לעמוד בפיתוי לייחל לאנרציה. ג'ון מקיין מייצג השקפות עולם מסורתיות, שלישראל יש בהן מקום בטוח יחסית. גם אם מקיין ילחץ - וכל נשיא אמריקאי ילחץ - הוא יעשה כן מבלי לחשוב על תיקון עולם, ומבלי שייחשד באהדה טבעית למדוכאי כל הארצות.

לרוע המזל, האנרציה אינה אופציה רצינית. אנחנו חיים בימיה הראשונים של פאזה חדשה, עידן של תמורות מרחיקות לכת. שום ארץ אינה רשאית להניח שהתמורות האלה יפסחו עליה, בוודאי לא ישראל. ישראל נולדה, גדלה, הגיעה אל פרקה והתבססה בעולם שבו עוצמת אמריקה הייתה הפקטור המכריע במשוואה הבינלאומית. זה לא ישתנה כל כך מהר, אבל זה ישתנה. הבה נקווה שזה לא ישתנה מעיקרו. אמריקה לא-חלשה-מדיי חיונית לשלומה של ישראל, אולי גם לשיורה. לטובתה ולטובתנו, אמריקה זקוקה לזריקת מרץ.

ברק אובמה לנשיאות.**

Karny@starpower.net

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב- yoavkarny.com