בינוניים, בואו הביתה

זה היה ניסיון קצת מגושם לתרגם לעברית מודרנית את מטאפורות הספורט האין-סופיות של האנגלית האמריקנית: הפוליטיקה כמשחק בייסבול או פוטבול.

נעבור עכשיו ממטאפורות ספורט למטאפורות צבא: חמישה ימים לפני יום ההצבעה, הקרבות הגדולים כבר הסתיימו, הארטילריה השתתקה, רק הצלפים מוסיפים לצלוף. מה שהיה שריון בשריון הוא עכשיו מלחמת גרילה, עם תקריות פזורות. אפשר בהחלט להיפצע במארבים. אפשר אפילו להיפצע קשה. אבל הרבה יותר סביר שהנזק יוגבל לשריטות.

ברק אובמה הופיע אתמול (ד') ב-8 בערב (ה' לפנות בוקר, שעון ישראל) לפני האומה, בתשדיר בחירות של חצי שעה. הוא שודר בשלוש רשתות. אחת מהן, למרבה העניין, היתה Univision, הרשת בלשון הספרדית. אמריקנים ממוצא לטינו-אמריקני, בערך 15% מן האוכלוסייה, עשויים להכריע את הכף. הם תמיד היו עשויים להכריע, אבל הפעם הם כל-כך רבים, עד שנראה כי הם עומדים להעביר מדינות רפובליקניות מסורתיות - כמו קולורדו ונבאדה - לידי הדמוקרטים. עם קצת מזל, או חוסר מזל, הם יעבירו אפילו את פלורידה.

התשדיר עסק בענייני כלכלה, כפי שהיה אפשר לצפות. הוא התמקד בלעדית במצוקתו של המעמד הבינוני, כפי שאולי לא היה אפשר לצפות. האיש שהקדיש כל-כך הרבה תשומת לב לשכונות העוני של שיקגו, לא הזכיר כלל את העניים. מצלמת הטלוויזיה שליוותה אותו סרה לבתיהם הנאים והמרוהטים של אמריקנים, המתקשים לגמור את החודש, אבל נוהגים כלי רכב ענקיים וזוללי דלק.

ממה מפחד המעמד הבינוני

איש אינו מפקפק בייסורי המעמד הבינוני בימים האלה. אבל כאשר אובמה ציטט את עצמו ("הכול צריכים לנהוג באחריות"), הוא נמנע מלציין שמרואייניו קיבלו עליהם התחייבויות כספיות, שבדיקה רציונלית היתה צריכה להניא אותם מלקבל.

התמקדותו הכמעט-בלעדית של אובמה במעמד הבינוני היתה אופיינית מאוד. זה חצי מאה, אולי יותר, שבחירות בארה"ב הן אקטים של חיזור אחרי קולותיו של המעמד הבינוני. המנצח הוא זה המזהה את פחדי הבינוניים, מציג אותם ברהיטות מספיקה, ומבטיח לטפל בהם.

בסוף שנות ה-60, המעמד הבינוני פחד מפשע ומעודף מתירנות חברתית; בסוף שנות ה-70 הוא פחד מאינפלציה; באמצע שנות ה-80 הוא פחד ממסים חדשים; באמצע שנות ה-90 היה נדמה לו שדברים מתחילים להסתדר, והוא פחד מפוליטיקאים המתערבים יותר מדי בחייו; בתחילת העשור הזה הוא פחד מטרוריסטים; בסוף העשור הזה הוא מפחד מן הכותרת בעיתון של מחר בבוקר.

ריצ'רד ניקסון, רונלד רייגן, ביל קלינטון וג'ורג' בוש הבן היו הלהטוטנים הגדולים של פוליטיקת המעמד הבינוני. כל אחד מהם נבחר פעמיים לנשיא, מפני שהיטיב לכוון ללבו. אין פלא, אפוא שהבחירות האלה עומדות בסימן המעמד הבינוני כמעט מיומן הראשון. הרבה לפני שמישהו ידע על מינוף המשכנתאות בוול סטריט, טוענים לנשיאות הבטיחו למעמד הבינוני פחות מסים ויותר ערובות לאיכות חייו.

אף על-פי כן היה משונה למדי לצפות באובמה לפנות בוקר מבלי לשמוע אותו מדבר אפילו פעם אחת על "צדק חברתי", או מסב את תשומת הלב ל-37 מיליון האמריקנים החיים מתחת לקו העוני. אולי זה מפני שהעניים אינם מצביעים, ואולי זה מפני שהם ממילא יצביעו בעדו.

אורח ייטה לסעוד

קשה להעריך את מידת ההשפעה של התשדיר בן 30 הדקות. הטוען האחרון לנשיאות שמימן תשדיר כזה (מכיסו) היה המיליארדר רוס פרו, בבחירות של 1996 ושל 1992. אבל הוא היה לוחם גרילה פוליטי, לא מתמודד ממשי על השלטון. הפורמט הזה - ישיבה או עמידה באולפן, דיבור בקול שקט ומדוד, ללא מחוות רטוריות וללא קהל נראה לעין - אינו הפורמט הטבעי של אובמה. מיליוני אמריקנים לא נהו אחריו בזכות גינונים קורקטיים.

מה בדיוק רוצים האמריקנים מנשיאיהם, אנחנו מוסיפים לא לדעת. בבחירות של 2000, אל גור היה המועמד המנוסה, הידען והמתון. אבל נוכחותו האישית, לפחות בטלוויזיה, היתה כמעט בלתי-נסבלת. מראיין אחד שמע אז אישה בשנות ה-30 שלה במדינת וויסקונסין, אם אינני טועה, שואלת לאחר הופעה של גור: "ואת זה אני אצטרך לסבול ערב ערב במשך ארבע שנים?". היא הצביעה נגדו.

כיוצא בזה, בבחירות של 2004, אישה קשישה במדינת דרום-דקוטה, או אולי צפון-דקוטה, נשמעה אומרת על המועמדים: "את ג'ון קרי לא הייתי רוצה להזמין לארוחת צהריים בביתי, את ג'ורג' בוש אני אשמח להזמין". והיא הצביעה בעד בוש.

זה נשמע טריוויאלי. זה אמנם טריוויאלי. אבל שיעורי הפרסונליזציה של הפוליטיקה מבטיחים מקום טוב באמצע גם לנימוקים טריוויאליים. ברק אובמה הראה לפנות בוקר מדוע הוא יהיה אורח רצוי בכל ארוחה ביתית.

האם מקיין יפסיד באריזונה?

הסקרים מוסיפים להתפרש על מתחם רחב. בפעם הראשונה זה חודש לפחות, ארבעה סקרים ארציים הראו שיתרונו של אובמה עומד רק על שלושה אחוזים; אבל שלושה סקרים ארציים אחרים העמידו אותו על שבעה או שמונה אחוזים.

אין מנוס מלהתייחס בפקפוק ניכר אל הסקרים של שלושת האחוזים. הסיבה: שום צמצום הפרש אינו נראה במדינות הקריטיות, שבהן תוכרע המערכה. אדרבא, מרובן הגדול מגיעות חדשות איומות אל מקיין.

שני סקרים מעמידים אותו בפיגור של 12 עד 14 אחוז בפנסילבניה. שני סקרים - פיגור של שבעה עד תשעה אחוזים באוהיו (אם כי סקר אחד מראה שלושה אחוזים). שני סקרים - שמונה או תשעה אחוזים בקולורדו. שלושה סקרים - פיגור קטן (שניים עד ארבעה אחוזים) בפלורידה. סקר אחד - פיגור גדול (12%) בנבאדה. שני סקרים - פיגור ענקי בניו המפשייר (18 עד 24 אחוז).

כל זמן שלא נראה את ההפרשים מצטמצמים במדינות האלה, לסקרים הארציים תהיה משמעות מוגבלת. אפילו סקר באריזונה, שמקיין מייצג בסנאט זה 24 שנה, מראה שאובמה נושף בעורפו: מפגר רק בשני אחוזים. פשוט קשה להאמין. לשם השוואה, אובמה מוביל במדינתו, אילינוי, בהפרש של עד 25%. בכל תולדותיה של ארה"ב, רק מועמד אחד הצליח להיבחר לנשיאות מבלי לנצח במדינת מגוריו (וודרו ווילסון, ב-1916, כאשר כבר היה נשיא).

אנחנו נכנסים עכשיו אל סוף השבוע האחרון במרוץ. הצליפות יימשכו בימים הבאים, אבל קשה מאוד להאמין כי עדיין יכול להתרחש משהו שישנה מעיקרן את הדינמיקות. *

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com