רפובליקן בלי כסף, דמוקרט עם הרבה מאוד

הנטייה היא לייחס אותה להתלהבות העצומה שהבחירות האלה מפיחות אצל נמנעים פוטנציאליים. ממילא ההנחה היא שההצבעה המוקדמת מיטיבה עם ברק אובמה. את ההנחה מחזקים סקרים, המראים שלפחות 60% מן המצביעים-לפני-ההצבעה הם דמוקרטים. אבל שורה של מדינות בארה"ב התחילו לעודד הצבעה מוקדמת עוד לפני עליית אובמה, בניסיון להפחית את הלחץ ביום הבחירות עצמו. פרדוקסלית, תורים ארוכים כבר משתרכים.

האמריקנים ידועים לשמצה בשיעורי ההימנעות העצומים שלהם. ב-2004 היתה עלייה בשיעור ההצבעה לעומת שנים קודמות - וגם אז 45% נמנעו מלהצביע. הפעם יש סימנים שההשתתפות תתקרב אל שיאים היסטוריים. יש הערכות שהפעם יצביעו 30 מיליון יותר מאשר ב-2004.

מספרים כאלה יעמידו את התשתית האלקטורלית במבחן חמור. בבחירות הקודמות, הנשיא בוש ניצח במדינת אוהיו בהפרש של 130 אלף קולות. היו הערכות אז שכמעט 130 אלף מצביעים נשרו מן התורים הארוכים במדינה - רובם באזורים שבהם הדמוקרטים נוטים לנצח בהפרשים גדולים. תלונות על תורים בקלפיות חורגות אפוא הרבה מעבר לאי-נוחות. הן מייצגות איום על עצם התהליך.

דיווח אחד ממחוז בחירה במדינת וירג'יניה מראה שמספר הנרשמים להצבעה שם עלה הפעם ב-40% - אבל הקלפי המקומית קיבלה תוספת של מכונת הצבעה אחת בלבד. אמריקנים צריכים להירשם מבעוד מועד, כדי לנצל את זכותם להצביע. ברוב ארה"ב ההצבעה נעשית באופן מכני, חלקי או מלא.

הקרב על פנסילבניה

הנהירה להצביע עוד לפני יום הבחירות מעמידה בספק מסוים את הרלוונטיות של חלק מן הסקרים, במובן זה שהם נוגעים לחלק מצטמק והולך של המצביעים. כך או כך, הסקרים מוסיפים להצביע על יתרון ניכר של אובמה על פני ג'ון מקיין.

ביום שבת נפלטו אל השוק לפחות 24 סקרים, שמונה מהם ארציים והשאר במדינות אינדיבידואליות. הארציים העמידו את יתרונו של אובמה על חמישה עד שלושה-עשר אחוזים. זה כמובן ספקטרום רחב מאוד, או רחב מדי. כמעט כל הסקרים מגלים עקיבות מרשימה, על-פי שיטתם אותם הסקרים מראים הפרש קטן לאורך זמן, ואותם הסקרים מראים הפרש גדול. רק הסקר של גאלופ, הסמכותי בדרך כלל, הראה בימים האחרונים שהוכפל ההפרש לטובת אובמה (עשרה אחוז).

כרגיל, חשובים מן הסקרים הארציים הם הסקרים המדינתיים. שם אין עוררים על יתרונו של אובמה. רק בפנסילבניה החשובה הסתמן בימים האחרונים צמצום בהפרש (משיא של 14 אחוז לארבעה עד שמונה אחוזים). פנסילבניה היא המדינה הדמוקרטית היחידה שג'ון מקיין משקיע זמן ומשאבים בניסיון לנצח בה. היא הצביעה בעד מועמדים דמוקרטים בכל אחת מארבע מערכות הבחירות האחרונות. מקובל להניח כי דמוקרט יתקשה לנצח בבחירות הכלליות מבלי לזכות בה.

מחוץ לפנסילבניה, הקרב ניטש בלעדית במדינות שהצביעו ב-2004 בעד ג'ורג' בוש, מהן מדינות שהפרש הניצחון של בוש בהן היה עצום ממדים. למשל, באינדיאנה, במערב התיכון, אחת המדינות השמרניות ביותר בארה"ב, יתרונו של בוש עמד כמעט על 21 אחוז. עכשיו הסקרים מראים תיקו סטטיסטי (הפרש הקטן מסטיית התקן). תוצאות דומות באות מצפון-קרוליינה, שבה בוש ניצח בהפרש של 12 אחוז ויותר; מווירג'יניה (בוש - שמונה אחוזים); מיזורי (שישה אחוזים); קולורדו (חמישה).

במונטנה היחס היה 175 ל-1

שני הפרסים הגדולים, שבלעדיהם בוש לא היה נבחר לנשיא ב-2000 או ב-2004, הם פלורידה ואוהיו. ואומנם, שם מתרכזים מאמציהם הגדולים ביותר של המועמדים. המאמצים האלה מתנהלים מעמדה של חוסר שוויון דרמטי במשאבים כספיים. "לוס אנג'לס טיימס" כותב הבוקר (א'), כי בשבוע שהסתיים ב-28 באוקטובר, התפלגות ההוצאות על פרסום בטלוויזיה במדינות הנחשבות למתנדנדות היתה ביחס של אחת לשלוש או יותר. היחס הזה נשמר כמעט בכל אחת מן המדינות המתנדנדות. במדינה אחת שלא מופיעה בטבלה, ניו המפשייר, היחס הוא אחת לעשר; במדינה אחרת, מונטנה, היחס הוא אחת ל-175 (מקיין הוציא שם רק אלף דולר. כן, אלף).

יתרון כל-כך מוחץ הוא בדרך כלל מאפיין של מועמדים רפובליקנים. הווירטואוזיות של אובמה בגיוס כספים התבררה עוד בשלבים המוקדמים של הבחירות, והילארי קלינטון היתה הראשונה ששילמה את המחיר.

ביטוי לחוסר האיזון ניתן בשבוע שעבר, כאשר אובמה רכש שלושים דקות שידור יקרות מאוד בשלוש רשתות טלוויזיה, בשעה שמקיין יכול להרשות לעצמו לרכוש רק שלושים שניות לפניהן. אובמה ויתר על מימון מפלגתי, כדי לפטור את עצמו מהגבלות על גיוס כספים. מקיין, שיזם בשעתו חקיקת-מפתח שנועדה להגביל תרומות פרטיות, מקבל מימון מפלגתי, ומחויב להסכים לתקרת הוצאות.

תכשיטי זהב ותחתונים

במוצאי שבת (יום א' בבוקר שעון ישראל), מקיין הופיע בתכנית הבידור והסאטירה הפופולרית של רשת NBC, "סאטרדיי נייט לייב", וליגלג על עצמו ברוח טובה. "הנה הוכחה שאני מועמד נון-קונפורמי", הוא אמר, "אני רפובליקן בלי כסף".

פוליטיקאים מופיעים בתכנית הזו מפעם לפעם, כדי להראות שלא איבדו את חוש ההומור שלהם. מקיין, לפנים חביבה של המדיה, אפילו הנחה את התכנית לפני שש שנים. הוא הופיע בה לפני חמישה חודשים, והכריז אז בחיוך רחב, כי מה שהמצביעים באמת רוצים זה "מועמד זקן מאוד, מאוד, מאוד" (והיה כי ייבחר, מקיין, בן 72, יהיה הדייר הזקן ביותר שנכנס אי-פעם לבית הלבן).

הבוקר מקיין השתתף במערכון הפתיחה של התכנית לצד טינה פיי, המצחיקה את אמריקה זה חודשיים בחיקויים ארסיים של שרה פיילין. מקיין ופיי-פיילין הציעו למכירה אוסף של מזכרות ממסע הבחירות, כולל תכשיטי זהב ותחתונים. אפילו סינדי מקיין, אשת הסנאטור, הופיע שם כדיילת מכירות.

זה היה מצחיק, מכלל הרגעים שייתכנו רק באמריקה (אבל ראויים לחיקוי). זה היה בעצם נאומו האחרון של מקיין לאומה לפני הבחירות. מוטב להניח שזה לא ישנה שום דבר, אבל פוליטיקאים אמריקניים בדרך כלל יוצאים נשכרים מרגעים קטנים של אנושיות. אם הבחירות האלה יסתיימו בניצחון בהפרש קטן מאוד, היסטוריונים ייאלצו להניח שסאטירה טלוויזיונית מילאה בהן תפקיד. *

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com