בחירות כפול חמישים ואחת

הקולות שניתנו למנוצח ניתנו לריק (רק שתי מדינות קטנות אוכלוסים, מיין בצפון-מזרח ונברסקה במערב התיכון מעניקות ייצוג גם למנוצח, אם כי לא ייצוג יחסי). פירושו של דבר שסקרי דעת הקהל הארציים הם מדד של מצב רוח יותר משיקוף נאמן של התפתחויות אלקטורליות.

הנה דוגמה: אובמה עשוי לנצח בקליפורניה, בניו יורק, באילינוי ובמסצ'וסטס בהפרש של 15% עד 20%. הוא עשוי להפסיד בפלורידה, בפנסילבניה ובאוהיו בהפרש של מאה קולות (נניח). הוא יקבל הרבה יותר קולות ממקיין - אבל הרבה פחות מושבים בחבר האלקטורים.

ב-2004, ג'ון קרי הדמוקרט קיבל שלושה מיליון קולות פחות מג'ורג' בוש. אף על-פי כן, אילו קיבל רק עוד 135 אלף קולות במדינת אוהיו, הוא היה מנצח. כיוצא בזה, ג'ורג' בוש קיבל חצי מיליון קולות פחות מאל גור בשנת 2000 - אבל ניצח בזכות יתרון של 571 קולות בפלורידה.

דברים כאלה נדירים למדי. הנשיא האחרון שנבחר עם מיעוט של קולות הבוחרים לפני ג'ורג' בוש היה בנג'מין הריסון לפני 120 שנה בדיוק. הוא קיבל שמונה עשיריות האחוז פחות מן הנשיא גרובר קליבלנד, אבל גרף 65 אלקטורים יותר ממנו. את הבחירות הכריעו 15 אלף קולות בסך הכול - גודל יתרונו של הריסון במדינת ניו יורק.

מדוע האמריקנים מוסיפים לדבוק בשיטת בחירות ארכאית כזאת? מדוע אין הם נוהגים בארצם כמו היתה יחידה אחת, ומניחים לכל האזרחים לבחור את הנשיא במישרים? השאלה הזו עולה מפעם לפעם, אבל יורדת כלעומת שעלתה. אמריקנים הם חסידים גדולים של רפורמות, אבל הם מעדיפים להגן על חוקתם בת 220 השנה מפני רוחות הזמן העובר.

ההצדקה ההיסטורית לבחירות לא-ישירות היתה להגן על מעמדן של מדינות קטנות בתוך הפדרציה הגדולה. אבל כיום השיטה הזו מוציאה למעשה את רוב המדינות מן ההתמודדות. תשומת הלב המוקדשת לקליפורניה (36 מיליון תושבים) ולטקסס (24 מיליון), שתי המדינות גדולות האוכלוסים ביותר, קטנה בהרבה מזו המוקדשת לניו המפשייר, למשל (1.3 מיליון תושבים).

הסיבה: קליפורניה היא מדינה דמוקרטית "בטוחה", וטקסס - רפובליקנית "בטוחה". אפשר לוותר עליהן מאחר שלשום מפלגה אין סיכוי להדביק את הפיגור, ומאחר שכל קולות המפסידים ממילא יורדים לטמיון. *