אורח ממאדים, או אפילו מקנדה, היה יכול להניח בטעות שבארה"ב יש רק חמש מדינות. לאחת קוראים וירג'יניה, לשנייה קוראים אוהיו, לשלישית - פלורידה, לרביעית - פנסילבניה, לחמישית - מיזורי. וירג'יניה כבר אמרנו?
עד הרגע האחרון, עד השנייה האחרונה ממש, שני הטוענים לנשיאות ושני הטוענים לסגנות דילגו בין החמש האלה בתכיפות כזאת עד שהיה קשה לזכור כי יש בעצם עוד 45 מדינות, מהן הרבה יותר גדולות, מאוכלסות ועשירות.
היתה להם כמובן סיבה, למדלגים. על סף הסיום, הקרב בין ברק אובמה לבין ג'ון מקיין מוגבל למספר קטן להפליא של מדינות. בכל השאר הקרב הוכרע, ואין צורך לבזבז זמן או כסף. סקרי דעת הקהל הוסיפו להראות יתרון ברור של אובמה. שנים-עשר סקרים ארציים העמידו אתמול את אובמה בין חמישה לאחד-עשר אחוז לפני מקיין.
אבל הקדמנו ואמרנו שהמאבק חדל להיות ארצי. הסקרים המועילים באמת באים ממדינות המפתח המוזכרות למעלה, לצד עוד שלוש או ארבע. שם ניכר צמצום ממשי בהפרש. סקרים בפלורידה, באוהיו, בצפון קרוליינה, באינדיאנה ובמיזורי מראים עכשיו שוויון סטטיסטי, זאת אומרת הפרש קטן מסטיית התקן. סקרים גם מראים שכמעט שליש מהבוחרים כבר הצביעו. במדינות מפתח האחוז גבוה עוד יותר.
מאחר שאיש מעולם לא ראה תופעה כזאת, קשה להעריך את משמעותה. על פניה, היא מיטיבה עם ברק אובמה, מפני שבין המצביעים המוקדמים יש הרבה יותר דמוקרטים. היא משקפת גם עלייה ניכרת במספר המצביעים, ועלייה כזאת נטתה תמיד להיטיב עם הדמוקרטים. הרפובליקנים יתקשו לגייס יותר מצביעים חדשים. אבל במידה שעדיין מפעמת בהם איזושהי תקווה, היא קשורה בניצול מלא, או מלא יותר, של פוטנציאל המצביעים הקיים שלהם.
הם מניחים שהבוחרים הנוטים לדמוקרטים אינם ניחנים באותה התלהבות, וממילא גדול יותר הסיכוי שהם יישארו בבית. הם מאמינים למשל, שהם יוכלו לגבור על הדמוקרטים בפנסילבניה בזכות יתרון במאזן ההתלהבות. במדינה הזו יש חלוקה ברורה למדי בין תושבי פילדלפיה ופרווריה לבין כל השאר. הפילדלפים הם דמוקרטים, כל השאר שמרנים יותר ודתיים יותר. "כל השאר" העניקו ניצחון דרמטי של הרגע האחרון להילארי קלינטון על ברק אובמה בבחירות המקדימות של הדמוקרטים, באפריל שעבר.
נראה שהרפובליקנים רואים בעיקר מהרהורי לבם. 2008 מחקה את גירעון ההתלהבות של הדמוקרטים. בבחירות האלה עומדים להצביע יותר שחורים ממה שהצביעו אי-פעם. שני שלישים של ה"לטינוס", מהגרים מאמריקה הלטינית וצאצאיהם, עומדים לתמוך באובמה.
אולי הנעלם המעניין ביותר הוא שיעור השתתפותם של צעירים, בני 18 עד 24. הם ידועים לשמצה באדישותם. אבל השנה התעורר הרושם שהם נוהרים בהמוניהם אל אובמה. כדי לאמת את הרושם הזה, הם יצטרכו לנהור גם אל הקלפיות.
נהירה של צעירים, של שחורים ושל לטינוס תטה את הכף לטובת אובמה. כיוצא בזה, אם הוא יצליח לשמור על יתרון של עשרה אחוזים ויותר בקרב הנשים, הניצחון ייפול בחיקו בקלות. הסקרים מראים כי גברים מוסיפים להעדיף את המפלגה הרפובליקנית, אם כי בהפרש קטן מזה של 2004. הסקרים גם מראים שיותר לבנים יצביעו בעד מקיין - אבל לבנים תמיד נוטים לטובת הרפובליקנים, והפעם מספריהם קטנים יותר.
הקלף האחרון בידי הרפובליקנים, אם בכלל נשארו להם קלפים, הוא ההזהרה מפני ריכוז כוח פוליטי בידי "האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית". מאחר שהדמוקרטים עומדים לנחול ניצחון גדול גם בבחירות לשני הבתים של הקונגרס, וושינגטון תהיה יותר שמאלית ממה שהיתה מאז אמצע שנות ה-60.
פרשנים, בייחוד מן הימין, נוטים להניח ש"אמריקה היא ארץ העומדת ימינה מן המרכז". ההיגיון הזה יחייב אמריקנים לפצל את ממשלתם: נשיא מן הימין מול קונגרס מן השמאל, או ההיפך. הפעם האחרונה שבה הם העניקו לנשיא חדש קונגרס עם רוב של מפלגתו היתה ב-1992. הזוכה המאושר היה ביל קלינטון. אבל האמריקנים מיהרו להתחרט. ב-1994 הם הוציאו את הקונגרס מידי הדמוקרטים, ולא החזירו אותו לידיהם עד 2006.
בעוד כמה שעות נדע אם "הארץ העומדת ימינה מן המרכז" החליטה לעבור קצת שמאלה, או אולי הרבה. *
רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
