פה ושם בארץ כנען

אפקט הפרפר שהפך את היישוב קדיתא בגליל לאדמה במחלוקת התחיל בבית ג'אן בתחילת שנות ה-80. אז, במסגרת תוכנית להקמת שמורה, התבקשו רוכשי קרקעות יהודים במקום להחליף את השטח באחר. המקום שנבחר במסגרת חילופי השטחים היה הר כותר, בחלקת אדמה עשירה בעצי זית שניצבים על-גבי טרסות ציוריות; שטח שחולש על רכס שצופה על ואדי ושהנוף בו פתוח ומשכר - ביום עם ראות טובה אפשר לראות את החרמון המושלג.

אחרי הגרעין המייסד, שכלל ארבע משפחות, הגיעו בתחילת שנות התשעים 19 משפחות נוספות, שביקשו להקים כפר אקולוגי בברכתו של שר השיכון דאז אריאל שרון. ב-1999 הם קיבלו רוח גבית מהחלטת ממשלה, הקובעת כי במקום יוקם כפר קהילתי אקולוגי. שנה לאחר מכן הגיעו למקום 15 משפחות נוספות, ולאחר מכן הצטרפו עוד משפחות. אף אחת מהן לא משלמת על הקרקע, ופרט למים לא משלמים אנשי קדיתא מסים. לפני שמתחילים לקנא בהם, צריך לומר שבתמורה הם "זוכים" לדרכים לא-דרכים ביישוב, ובמים שאינם תמיד ראויים לשתייה. גם את הזבל צריכים להסיע אל נקודת איסוף האשפה הקרובה מחוץ ליישוב.

למינהל מקרקעי ישראל חשבון ארוך שנים עם אנשי קדיתא, שמוגדרים על-ידיו כפולשים לקרקע שעליה הוא מייעד לבנות את אותו יישוב קהילתי אקולוגי, מאותה החלטת הממשלה, ל-150 משפחות. במינהל מכבדים לכאורה באופן זמני את ההסכם שעשו עם הגרעין המייסד ועם 19 המשפחות הנוספות שלהן בעלות על הקרקע, אך יש להם טענות רבות אחרות, ופרט למשפחות אחדות בקדיתא, כמעט כל המשפחות כבר קיבלו צווי פינוי. במקביל פועל בחטיבה להתיישבות במשרד ראש הממשלה הפרויקטור חיים שנהר, אקולוג במקצועו, ומייעץ לגיבוש תוכנית פעולה להקמת כפר אקולוגי.

לפני שבועות מספר התכנסו הצדדים לבקשת אנשי קדיתא בבקשה לעצור את צווי הפינוי עד לסיום גיבוש התוכנית האלטרנטיבית שנמצאת בשלבים מתקדמים. אנשי קדיתא מדווחים באופטימיות זהירה כי סוכם שיתקיימו בעתיד פגישות נוספות בין המינהל ובין שנהר כדי לבחון את הצעתו.

כך או אחרת, לאחר כמה שנים של רגיעה המאבק על קדיתא שוב מרים ראש. כחלק מהקמפיין הנוכחי יצאו אנשי קדיתא להפגנה מול הכנסת, החלו להחתים עצומה, וגייסו גם את מנהיגי המחאה החברתית מהקיץ, שיעמדו לצדם. הם מתעקשים להישאר בקדיתא ומתעקשים לשמור על הסביבה כמות שהיא, חוששים מהיום שבו יוקם במקום יישוב קונבנציונלי מבטון, שיפגע בחלקת אלוהים שלהם, השוכנת בין קברי הצדיקים בהר.

כארבעים משפחות וכמאה ילדים חיים כיום בקדיתא, כולם בבתים שנבנו בבנייה עצמית; ישנו למשל ביתם המטופח של משה ולני אלבז - בית בצורת משושה שנבנה כולו בעלות של כמה אלפי דולרים, חברים טובים והרבה בקבוקי ערק. החווה של הזוג אלבז מזמינה ומרשימה, אך ישנם גם בתים אחרים, ארעיים, בנויים טלאים, טלאים שלא מתבלטים באסתטיקה או בתכנון מקדים. "יש תחושה של ארעיות כי אנשים לא יכולים להשקיע כמו שהיו רוצים. את הכסף הם מוציאים על עורכי דין", מסביר אמיר משלר, שמונה למזכיר היישוב ועומד בחזית המאבק. "המקום מאוד מוזנח כי לא נותנים לנו לחיות, אבל יש פה כישרונות ולאנשים יש ידיים טובות. למה צריך להתמשכן עשרים שנה בשביל בית? זוג צעיר יכול לבנות את ביתו ולהתרחב עם השנים".

אנשי קדיתא מקפידים להדגיש שהם מממשים את האג'נדה האקולוגית, אבל אקולוגיה זאת מילה גדולה, ולא תמיד ברור איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת. לצד בעלי משנה אקולוגית סדורה ניתן לומר כי חלק מאנשי קדיתא מנהלים אורח חיים שכזה מכורח הנסיבות, ממש כפי שאפשר לקרוא גם לבדואים אקולוגים. "אנחנו מלקטים", מסביר מושלר. "זבל של אחרים זה הזהב שלנו, אנחנו משתמשים במה שיש".

את עצי הזית מכבדים יותר מכול בקדיתא, ונאבקים על כל אחד מהם. לפני חודש הגיעו לקדיתא הדחפורים שמהם חששו כל-כך, ובליווי שוטרים ובהוראת המינהל עקרו כרם של עצי זית שמשלר שתל לפני 16 שנים. את העצים עקר המינהל על-פי צו בית משפט, אך לטענת התושבים נעקרו גם עצים ונהרסו גדרות בשטחים נוספים, שלא כחוק.

"סטיגמה של מקום למסוממים"

ההתקוטטות המשפטית בין אנשי המינהל לאנשי קדיתא נמשכת כבר עשורים ומטבע הדברים בין הצדדים שוררים חשדנות ואיבה. משלר טוען כי "לפני כמה שנים ביקשנו להתנגד לקו המתאר שתוכנן ליישוב העתידי שהמינהל מבקש להקים במקום, אבל במועצה הארצית לתכנון ולבנייה לא נתנו לנו להציג את חוות הדעת ואת התנגדויות המומחים בעלי השם העולמי שהבאנו. סתימת הפיות זה הדבר הכי לא הגון פה".

גם אילו היו מציעים להם דירות בחינם, מצהירים אנשי קדיתא, זה לא היה מספק אותם. הזוג אלבז, למשל, שהיו הראשונים להגיע למקום ומחזיקים באישור ישיבה על הקרקע, העבירו בקדיתא שני חורפים כשהם גרים באוהל - עם ילדים קטנים, כשלני בהיריון - בזמן שבנו את ביתם. "צריך לאהוב ולרצות את זה", מסבירה לני. "זה נובע מהחיבור לטבע, מהרצון לברוח מהממסד ולחיות על הר. אנחנו מרגישים שאלה החיים".

שנות המאבק הארוכות יצרו תחושות רדיפה בקרב אנשי קדיתא; מעבר לשאלת הבעלות על הקרקע המדינה לא ממש ידעה איך להתמודד עם הטיפוסים הללו - רובם חוזרים בתשובה, שסולדים מתרבות הצריכה ומאורח החיים הרווח בישראל. רק לאחרונה שוב הגיעה ניידת משטרה ליישוב, וערכה חיפוש אחר סמים בכמה מהבתים. "הם עושים לנו סטיגמה של מקום למסוממים", אומרת לני.

אנשי קדיתא אמנם ברחו מהשיטה, אבל היא רדפה אחריהם במעלה ההר. באופן פרדוקסלי, האנשים האלה - שסולדים מכל מה שמריח כמו פקידים, ביורוקרטיה וטפסים - מתעסקים כבר שנים עם הרשויות, עם עורכי דין ועם צווים משפטיים. משלר שולף מהמותן מונחים משפטיים, מפרט את הנימוקים המשפטיים, ומצטט את דברי השופטים. "בכסף ששילמתי לעורכי דין הייתי יכול לקנות לילדים שלי שתי דירות בצפת", הוא אומר בייאוש.

"אין שקט בקדיתא", אומר אלבז, שמודה שאילו היה יודע שזה מה שיהיה, לא היה מסכים לעסקה ההיא של חילופי השטחים. חלק מהמשפחות שהחליפו באותה עסקה את השטחים עזבו מזמן את קדיתא. את הבתים הם משכירים, במחירים הנעים בין 900 ל-2,500 שקלים בחודש, לאנשים כמו רם חלף, 29, ששוכר עם אשתו ועם הילד בית בקדיתא כבר חמש שנים. הוא הגיע למקום בעקבות ההתחזקות והלימודים במכללת אור הגנוז הסמוכה, והחליט להישאר ולהקים משפחה.

יש לו הסכם עם בעלי הבית: הוא רכש לוחות סולאריים בשווי 27 אלף שקלים, ובתמורה אינו משלם שכירות. הוא עולה לגג לצורכי תיקונים עד הגשם הבא, ומספר שכל מי שנכנס לקדיתא נפתח לו הלב. "הגעתי לכאן והרגשתי שפגשתי את עצמי. על-פי כתבי חז"ל ריבוי עצי הזית הם המקור לתחושות האלה". כל אנשי קדיתא שפגשנו תיארו תחושות דומות של השראה, של רוממות רוח ושל קדושה השורה על המקום.

כשוכר חלף אינו לוקח חלק בקלחת המאבקים מול המינהל, ומתבונן מהצד: "רואים שיש אינטרסים כלכליים גדולים, שגורמים לכך שדברים יפים לא יתממשו. הרבה אנשים רוצים לחיות ככה, בצורה כזאת שאין לה שום ערך כלכלי, אז מנסים לרמוס את זה. שמים רגליים לאנשים ביישוב. האינטרסנטים עושים נזק".

"לא נשאר אלא לזעוק"

"החשש הוא שזה ייגמר רע", אומרים גורמים שמכירים את הלך הרוח במקום. ישנם תושבים שקדיתא עבורם היא המפלט האחרון, ואין לדעת אילו צעדים ינקטו כשיגיע יום הפינוי. שלום בר-נתן, למשל, מאיים במהפכה - הוא, חפציבה ו-15 ילדיהם, ישנו באוהל ויילחמו בכל הכוח. "אין להם מה להפסיד", אומר הבן יוסי, שהביא לפני 12 שנה את המשפחה למקום. "עכשיו זה החיסול, הגיע האטום, והמינהל רשאי לעשות בנו כרצונו; לא נשאר לנו אלא לזעוק לתקשורת ולשמיים".

למשפחת בר-נתן ניתן צו פינוי, אבל אין להם לאן ללכת ואין להם שום יכולת כלכלית להתחיל מחדש במקום אחר. אלבז מצדו מאיים שימכור את האדמה למוסלמים: "אני יכול לקבל את הסיבוב שלי, אני אשתגע, ואיתי ישתגעו עוד עשרות אלפי אנשים".

הם מרגישים שהם שייכים למקום והוא שייך להם, שאין מקום אחר - לא בישראל ולא בעולם. רק לקדיתא הלב רוצה, והם משוכנעים שהם הדבר הטוב ביותר שקרה לאדמה הזאת. האם ההיקשרות למקום היא תולדה של הרגל, של כוחניות, או עניין מיסטי, כפי שהם מתעקשים? האם גם תושבי הכפר הערבי שהיה במקום לפניהם חשו כמותם? האם גם תושבי היישוב הקהילתי שייבנה בעתיד יחושו כך? סביר להניח שכן, כי בית זה גם עניין גיאוגרפי ופיזי; קורת גג, ארבעה קירות וכמה דונמים של טבע בתולי לא מזיקים לטיפוח תחושת השייכות, ודאי כשהם מגיעים בחינם כבר עשרות שנים.

אבל ההד החוזר מזעקתם של תושבי קדיתא הוא לא רק על שטח בהר. ההד מזכיר לחברה בישראל שחיים בה בכמה סגנונות וצורות חיים, ולכולם צריך לאפשר מקום, לכולם מגיע להקים בית, והגיע הזמן לעגן זאת בחוק ולמצוא פתרונות לסוגים שונים של התיישבות, למשל כאלה המשמרים ערכי טבע ולא מטרים רבועים.

אנשי קדיתא רוצים לחיות בטבע, לא רוצים לקחת חלק בשיטה, לא רוצים משכנתה, לא רוצים קריירה, רוצים לחיות מזריחה לשקיעה. בישראל, המינהל אוכף את הפלישה לקרקע באופן עיוור, ואינו מבדיל בין סוגי האוכלוסיות; בדואים, אקולוגיים או חוות בודדים; אולי הגיע הזמן לפקוח את העיניים.

"פולשים לאדמות מדינה"

תגובת מינהל מקרקעי ישראל

"מדובר בפולשים שפלשו לקרקעות המהוות אדמות מדינה, תוך ביצוע עבירה פלילית. אין לטוענים כל זכות בקרקע, והם מתגוררים עליה באופן בלתי חוקי, מבלי לשלם, ועל חשבון משלם המסים. החל משנת 1991 מתבצעים באזור ניסיונות פרטיזניים ובלתי מוסדרים של פולשים לעלות על הקרקע, לנסות לתפוס בה חזקה ולקבוע עובדות בשטח, באמצעות פלישות ובנייה בלתי חוקית, בעוד המינהל ומשרד הפנים נאבקים בתופעה ומנסים לטפל בה באמצעים שונים.

"על-פי החלטת ממשלה שהתקבלה בשנת 1999 הוחלט להקים בקדיתא יישוב אקולוגי ל-150 משפחות. בימים אלה נמצא הליך התכנון במינהל בשלבי סיום, ובקרוב תופקד תוכנית המינהל להקמת יישוב בעל רגישות סביבתית גבוהה בקדיתא במוסדות התכנון והבנייה. לאחר מכן ייפתח תהליך שיתוף הציבור בתכנון, שבו מתאפשר לאזרחי המדינה להגיש הסתייגויות לתוכנית, שיישקלו בוועדות התכנון והבנייה".