כאשר "תולעת גדולה" אומרת להם לרצוח

בדרך כלל, ההתנקשויות אינן מתוחכמות. לא פעם הן כמעט פרימיטיביות. בחוכמה שלאחר מעשה ברור בהחלט שהן היו יכולות להימנע במאמץ קל.

כל כך קל היה להציל את חיי פרנץ-פרדיננד, יורש העצר ההבסבורגי, ב-1914. נהגו לא שעה לעצת המשטרה, ובחר בנתיב נסיעה לא מוגן. הקליעים שניקבו את גופו ניקבו גם את גופה של אירופה. ספק אם אי פעם הייתה התנקשות פוליטית הרת-גורל מזו.

מה מאוד היה קל למנוע את רצח לינקולן (1865) ואת רצח הצאר אלכסנדר השני (1881). קצת קשה לכרוך בנשימה אחת את הנשיא הדמוקרטי ואת הקיסר האוטוקרטי. אבל היה להם צד מפתיע של דמיון: הם שיחררו עבדים, כמעט באותו הזמן עצמו. לינקולן שיחרר את העבדים השחורים, אלכסנדר שיחרר את האיכרים העלובים מצמיתותם. אילו האריכו לחיות עוד קצת, אפשר שההיסטוריה הייתה שונה.

את לינקולן, הרצח הרים מיד למדרגה מטאפיזית. "עכשיו הוא שייך לנצח", אמר שר ההגנה שלו, כשנעצמו עיני הנשיא בפעם האחרונה. 141 שנה אחר כך, לינקולן עדיין חי וקיים, כמעט-אל בדת אזרחית. אתר ההנצחה הפנתיאוני שלו בוושינגטון הוא מקום עליה לרגל. ביוגרפיות שלו מוסיפות להיכתב - ולהימכר. הנשיא המשחרר מוסיף להיות מטבע עובר לסוחר, ולפעמים גם מטבע עובר לבוחר.

במאה השנה שלאחר רצח לינקולן, כמעט כל נשיא אמריקני היה יעד לניסיון התנקשות, לפעמים יותר מפעם אחת. שלושה נשיאים אף אמנם נרצחו, בקלות מביכה. הראשון היה ג'יימס גארפילד, ב-1881 (הרפואה של זמננו הייתה מצילה אותו ללא קושי. אז נדרשו לו כמעט שלושה חודשים כדי למות, בייסורים איומים); ויליאם מקקינלי, ב-1901 (הוא היה הנשיא שהוציא את אמריקה אל מלחמתה הראשונה מעבר לים, והפך אותה בזה למעצמה גדולה); השלישי היה כמובן ג'ון קנדי. מתנקשים החמיצו בקושי את טדי רוזוולט, את פרנקלין רוזוולט ואת הארי טרומן.

רצח לינקולן אמנם היה חלק מקונספירציה. מתנקשים זממו לרצוח באותו הלילה גם את סגנו ואת חברי הקבינט שלו. את גארפילד רצח עורך דין, שהסימנים העידו עליו כי לא היה מאוזן נפשית. אף על פי כן אחדים חשדו שאת הרוצח שלחו אנשיו שרצו לאפשר לסגן הנשיא, צ'סטר ארתור, להיכנס לבית הלבן.

את מקקינלי רצח מהגר פולני, שסיפר אחר כך כי קיבל את השראתו מן האנרכיסטית היהודיה המפורסמת אמה גולדמן. גולדמן ומאות אנרכיסטים אחרים נעצרו.

"תעמולה באמצעות מעשה"

ההנחה הכללית הייתה שרצח מקקינלי היה חלק מקנוניה רחבה. הייתה בימים ההם תנועה אנרכיסטית בין לאומית, שעודדה התנקשויות סנסציוניות. הפילוסוף האנרכיסטי קרופוטקין כתב ש"אקט יחידי יניב הצלחה תעמולתית גדולה יותר מאלפי כרוזים". האנרכיסטים קראו לאקט הזה "תעמולה באמצעות מעשה".

אנרכיסט אחד, שהטמין פצצה בבית קפה בפאריס ב-1894, הסביר במשפטו ש"אין בורגנים חפים מפשע". האנרכיסט שרצח ארבע שנים אחר כך את קיסרית אוסטריה התכוון דווקא לפגוע בנסיך צרפתי, "אבל זה לא משנה", הוא הסביר לאחר מעשה, "העיקר הוא שהרגתי מישהו מבית מלוכה".

שנתיים אחר כך, ב-1900, אנרכיסט רצח את מלך איטליה, אומברטו. אנרכיסט אחר ניסה ב-1902 לרצוח את מלך בלגיה, ליאופולד. ב-1908, שני מתנקשים רפובליקניים רצחו את מלך פורטוגל ואת יורש העצר. הם השיגו את מבוקשם: שנתיים אחר כך קמה בפורטוגל רפובליקה.

הקליע האנרכיסטי האחרון שהרג מלך נורה באוקטובר 1934, במארסיי. המלך היה אלכסנדר מיוגוסלביה, והוא הגיע לצרפת כדי לחתום על הסכם, שנועד לחזק את שיתוף הפעולה בין אלה החוששים מכוונותיה של גרמניה הנאצית. שש שנים וחצי לאחר הרצח, בנו של אלכסנדר נמלט מבלגרד, והטנקים הגרמניים נכנסו אליה. נכדו של אלכסנדר מנסה בימים האלה לשכנע את סרביה - יוגוסלביה כבר איננה קיימת - לחזור ולהושיב אותו על כס המלכות של אבותיו.

אגב, רצח אלכסנדר הונצח על סרט. צלם קולנוע עמד במרחק כמה צעדים ממכונית השרד הפתוחה של המלך. בסרט (שלוש דקות וחצי) אפשר לצפות ב- youtube.com/watch?v-RfxL67Uqp6E. זו אחת מפיסות ההיסטוריה המדהימות ביותר מסוגן.

"עשרים שנה של שקט"

רשימת ההתנקשויות של מאה השנה האחרונות ארוכה מאוד, אבל אולי שלוש מהן ראויות לתשומת לב מיוחדת.

רצח ראש ממשלת רוסיה, פיוטר סטוליפין, ב-1911; רצח שר החוץ של גרמניה, ואלטר ראתנאו (Rathenau), ב-1922; רצח ראש ממשלת דרום אפריקה, הנדריק פרוורד (Vereword), ב-1966.

שלושת מעשי הרצח האלה היו משונים מאין כמותם. מאמץ זעיר היה מונע אותם.

סטוליפין נורה בתוך אולם תיאטרון בעיר קייב, במרחק של כמה מושבים מן הצאר ניקולאי השני. התיאטרון היה מוקף באנשי בטחון, ואיש לא היה יכול להיכנס אליו עם אקדח אלא בידיעת המשטרה. והמשטרה אמנם ידעה. הרוצח היה מהפכן יהודי צעיר, דמיטרי בוגרוב, שהיה שייך לארגון הטרור המפורסם ביותר של זמנו, הסוציאל-רבולוציונרים - אבל הוא גם היה מודיע של המשטרה החשאית.

סטוליפין היה ראש הממשלה החזק ביותר של רוסיה תחת שלטונו של ניקולאי. הצאר היה נרפה וחלש, והניח לקיסרותו העצומה להידרדר אל מלחמה ואל מהפכה. סטוליפין גמר אומר לשים קץ להידרדרות הזו, והתחיל רפורמות נועזות. הוא רצה "עשרים שנה של שקט", כדי להפוך את רוסיה לארץ מודרנית. הוא בז לפטפטנותם של פוליטיקאים, והעמיד יציבות לפני דמוקרטיה.

הסופר הרוסי המהולל אלכסנדר סולז'ניצין, שכתב היסטוריה מקיפה של השנים ההן ("הגלגל האדום"), חושב שהקליע בקייב ניקב לא רק את גופו של סטוליפין, כי אם גם את גופה של רוסיה.

רוסים רבים מאמינים, כי הנשיא ולדימיר פוטין שואב השראה מסטוליפין. בתחילת העשור הייתה תחיה פתאומית של עניין באישיותו של ראש הממשלה הנרצח, התפרסמו עליו ספרים, הטלוויזיה שידרה סרטים על חייו. שר לשעבר בממשלת רוסיה אפילו הציע להציב פסל של סטוליפין באחד הכיכרות הידועים ביותר של מוסקבה.

"האמונה הגרמנית" של ראתנאו

ואלטר ראתנאו היה בוודאי אחד האנשים המעניינים והמסתוריים ביותר של המאה ה-20. הוא היה איל-תעשיה יהודי (אביו הביא את נורת החשמל הראשונה לאירופה), אבל באותה השעה הוא רצה להצר במידה רדיקלית את חופש הפעולה של ההון הפרטי; הוא היה פטריוט גרמני כל כך גדול, עד שהכריז "עמי הוא העם הגרמני, מולדתי היא גרמניה, דתי היא האמונה הגרמנית העומדת מעל כל הדתות".

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, ראתנאו גילה לחלחלתו שהגנרלים היו כה בטוחים בניצחונם המהיר, עד שלא טרחו להכין תכניות לכלכלת מלחמה. ראתנאו קיבל חדר קטן במשרד המלחמה בברלין, ונעשה המנהל הכללי (בפועל אם גם לא בתואר) של המשק הגרמני.

בימים האחרונים של המלחמה, כאשר התחוור שתש כוחה של גרמניה, והיא עומדת להניח את נשקה, ראתנאו קרא לגיוס כללי של האוכלוסייה, כדי לאושש את החזית המתמוטטת, ולהשיג תנאי שלום טובים יותר. "אין כל סיכוי", ענו המרשלים והגנרלים, והניחו לפוליטיקאים אזרחיים לחתום על הסכם שביתת נשק משפיל.

משפיל אפילו ממנו היה הסכם השלום שכפו המנצחים על גרמניה ב-1919. הוא קרע מגרמניה כמה משטחיה ההיסטוריים, פירק את צבאה ואת הצי שלה, והטיל עליה לשלם פיצויים עצומים. ראתנאו התנגד לתנאים האלה, אבל משנחתמו הוא קרא לגרמנים לעמוד בהם. "אנחנו חייבים למצוא דרך כלשהי למצוא מסילות אל לבו של העולם החיצון", הוא אמר.

ההסכמים עוררו תסיסה לאומנית. "ממשלת הכניעה", שראתנאו היה שר החוץ שלה, נעשתה יעד של התקפות משולחות רסן. אמו של ראתנאו דיברה על לבו שלא ייכנס לממשלה. "ואלטר", היא שאלה כאשר שמעה על מינויו, "מה עשית לי?".

ראתנאו רב-הלשונות ועשיר-הגינונים אמנם מצא מסילות אל העולם החיצון. הוא גם חתם ב-1922 על הסכם היסטורי עם רוסיה הסובייטית, שאיפשר לצבא הגרמני להתאמן בהיחבא, בניגוד להסכם השלום.

אין זו הגזמה להגיד שראתנאו היה האיש החכם ביותר של דורו, בעל כשרונות מופלגים בארגון, בכתיבה, במדינאות. "כשאתה נמצא במחיצתו", כתב עליו הסופר היהודי סטיפאן צווייג, "יש לך ההרגשה שאתה שוטה, משכיל רק למחצה, מהסס ונבוך לנוכח שלוותו, האובייקטיביות הבהירה והמכוונת שלו".

אחד המנהיגים הבולטים של הימין הלאומני, קארל הלפראייך, נשא נאום בפרלמנט, שבו האשים את ראתנאו שמדיניות ההשלמה שלו הורידה את גרמניה מנכסיה, "הרסה את המעמד הבינוני, המיטה עוני וייסורים על ראשן של משפחות אין ספור, הביאה אנשים אין ספור עד ייאוש ועד התאבדות".

יומיים אחר כך, שלושה קנאים לאומנים צעירים ארבו למכוניתו של ראתנאו, בדרך מביתו אל משרד החוץ, ותקעו בו חמישה קליעים. הוא מת זמן קצר אחר כך.

הידיעה על מותו היכתה את גרמניה בהלם. מיליונים יצאו באופן ספונטני אל הרחובות. מאות אלפי פועלים הניחו את כלי העבודה מידיהם, וצעדו במשך שעות בחוצות ברלין. ביום הלווייתו הכריזו האיגודים המקצועיים שביתה כללית, ותהלוכות ענק נערכו בכל עיר בגרמניה. נשיא הרפובליקה הכריז, "הפשע מעורר הזוועה היכה לא רק בראתנאו האדם, אלא בכל העם הגרמני".

במליאת הפרלמנט השתרר תוהו ובוהו כאשר נכנס לשם המנהיג הלאומני הלפראייך, מי שהסית נגד ראתנאו ערב רציחתו. "רוצח! רוצח!", קראו לעברו הצירים. ההמולה לא פסקה עד שהלפראייך יצא מן האולם.

השתרר רושם כמעט כללי, שרצח ראתנאו הוא נקודת מיפנה, שגרמניה תתעשת, תתנער מאלימות פוליטית, מדמגוגים וממחרחרי מלחמה. במותו ראתנאו עמד להעניק חיים חדשים לרפובליקה הדמוקרטית.

שתים עשרה שנה אחר כך צעדו מאות אלפים בברלין לציין את יום השנה לרצח. הם נאספו סמוך לקברם של רוצחי ראתנאו, והכריזו עליהם קדושים. האיש השני במידרג הנאצי, ארנסט רייהם, הכריז כי הם היו חייליו הראשונים של היטלר.

הגאון השטני

ב-1966, במליאת הפרלמנט הלבן של דרום אפריקה, ראש הממשלה הנדריק פרוורד עמד לשאת נאום מרכזי. הוא ישב בספסל הקדמי, ועילעל בניירותיו. בלדר בן 48, בן לאב יווני ולאם מוזמביקנית, רץ לעבר פרווד כשמאכלת בידו. הוא חזר ונעץ אותה בחזהו של ראש הממשלה ארבע פעמים. עשר דקות אחר כך הוכרז מותו.

פרוורד היה התגלמות של "גאון שטני". הוא היה אינטלקטואל מעמיק, שכתב דוקטורט על "ההשפעה הפסיכולוגית של קדרות רגשית", למד תיאולוגיה, והיה העורך הראשי של עיתון חשוב. הוא שנא בריטים, לא סבל יהודים, רחש אהדה גלויה לגרמניה הנאצית, ונחשב לאבי האפרטהייד.

הוא היה נואם מבריק, ונהג לשאת דברים ללא טקסט, גם כשהדברים היו אמורים בנאומים חשובים מאוד. ממילא איש אינו יודע מה עמד פרדוורד להגיד ביום ההוא, בפרלמנט בקייפטאון. יש המאמינים שהוא עמד להודיע על יוזמה מרכזית להפיח רוח חיים בבנטוסטאנים, הלוא הם מדינות-הדמה של השחורים.

על פי טענה אחת, הוא התכוון להגיע לחלוקה טריטוריאלית ממשית של דרום אפריקה. כדי שהשחורים ירצו בה, וכדי שהעולם החיצון יכיר בה, הלבנים היו צריכים לוותר על שטחים ניכרים ועל אוצרות טבע.

זה לא קרה. יורשו של פרוורד שקד על הקמתה של מדינת משטרה, וניסה בכל כוחו להאריך את תוחלת החיים של האפרטהייד. התוחלת הייתה ארוכה מדי בשביל קרבנות האפרטהייד, אבל קצרה הרבה יותר ממה ששיערו מייסדיו. 38 שנה לאחר רצח פרוורד, האפרטהייד הגיע אל קיצו.

האם אפשר לשנות את ההיסטוריה באמצעות אקדח, או מאכלת? הייתכן שמותו של יחיד יטה את ארצו, או את אזורו, או את העולם כולו בכיוון אחר? הוויכוח על חשיבותם של יחידים בהיסטוריה התחיל כנראה עוד ביוון העתיקה, ולא הוכרע. כל זמן שלא נוכל לנסוע במרחב הזמן, ולהציל את הירוי מן היורה, או את הנדקר מן הדוקר, לא נדע באיזו מידה השתנתה ההיסטוריה.

לרוע המזל, בהיעדר הפרכה מלאה יוסיפו להתהלך בינינו אקדוחנים וסכינאים המאמינים ש"תולעת גדולה" מדברת אליהם מתוך הבטן - כפי שטען רוצחו של פרוורד - ומצווה עליהם להרוג. "

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com