הענק הרדום

ב-14 ביוני 1965 פרסם "ידיעות אחרונות" בעמודו הראשון דיווח, אודות מעצרו באסיה של איל הון יהודי בעל קשר ישראלי. "המיליונר שרכש את פולקסוואגן בישראל נעצר באינדונזיה", בישרה הכותרת. הדיווח היה ללא ספק מסקרן: באמצע שנות ה-60, אינדונזיה הייתה מדינה ששכנה הרחק מעבר להרי החושך, ופולקסוואגן הייתה סוגיה רגישה: הייבוא ממנה החל רק שנים ספורות קודם לכן, לאחר ויכוח ציבורי נוקב.

אך החלק המעניין בידיעה היה עצם חשיפתו של המיליונר העצור. העיתון ידע לספר שאהרן גוטווירט הוא "סוחר יהודי מבלגיה, בעל עסקים בכל רחבי העולם": יהלומים בניו יורק, בנקאות ורכב בישראל, יבוא באינדונזיה ועסקים נוספים במלזיה. מי שתהה מדוע בכלל הוא נעצר קיבל תשובה רק למחרת, שוב בעמוד הראשון: מכריו של גוטווירט בישראל סיפרו כי ניסה לארגן השתתפות של ישראל במשחקי אסיה בג'קרטה, ומסיבות פוליטיות פנימיות, הוחלט לעצרו.

ימים ספורים אחר כך שוחרר גוטווירט ושב לביתו בניו יורק. למרות החשיפה הראשונית וההיקף העצום של עסקיו בישראל, הוא שב ושקע באנונימיות שהייתה חביבה עליו ושלא הופרה עד מותו ב-1980.

כמעט 42 שנים אחרי אותו מעצר, גוטווירט, יורשיו וחברת הענק שהקים עדיין אלמוניים. כשבוחנים את ההיקף הכספי של פעילות החברה - מיליארדי שקלים בשנה - ואת הידע של הציבור הישראלי על מוצרי החברות, האנונימיות הזאת קשה לתפיסה. אשטרום, על 50 החברות-הבנות שלה, ובראשן אשדר, בונה בכל רחבי הארץ; צ'מפיון מוטורס מייבאת את מכוניות פולקסוואגן, אודי, סיאט וסקודה; וניופאן מביאה לכאן את מוצרי האלקטרוניקה של סוני ושל חברות נוספות. מאחוריהן מסתתרות חברות רבות נוספות.

גורם במערכת הבנקאית מתאר את הקבוצה כ"ענק רדום", שביום שבו יתעורר ישחק תפקיד מרכזי בכלכלה הישראלית. את הענק הזה מנהלים חמישה נאמנים עצמאיים, שבראשם עומד היום רואה החשבון פרופ' יצחק סוארי.

הרווחים מתחלקים בין בני המשפחה שירשו את החברה (אך אין להם השפעה על התנהלותה) לבין "קרן גוטווירט", קרן פילנטרופית הפועלת בישראל ותורמת סכומי עתק. בשנה שעברה תמכה הקרן בעשרות גופים בישראל, לפי עדויות מסוימות הגיע מספרם לכ-50, ובהם אוניברסיטאות, בתי ספר, ארגוני נכים וצה"ל.

מרכב ועד נדל"ן

בתחילת שנות ה-60 הקים אהרן גוטווירט את חברת האחזקות אלייד. האחזקה המוכרת ביותר של אלייד היא צ'מפיון מוטורס. יבואנית הרכב דורגה ב-2005 במקום השביעי במגזר יבוא הרכב, בדירוג "דאנס 100", עם הכנסות שנתיות של 227 מיליון דולר.

זהו היקף פעילות מכובד דיו, אבל הוא מתגמד ביחס לאחזקות של אלייד ב"אשטרום". זו, בדומה לאלייד, נחבאת אל הכלים, אלא שדירוג "דאנס 100" מציב אותה כחברת הבנייה הפרטית הגדולה בישראל, והשלישית בכלל בענף הבנייה, עם הכנסות שנתיות של 556 מיליון דולר ב-2005. הצצה במבנה האחזקות של אשטרום חושפת קבוצת-ענק עם כ-50 חברות, הפעילות בכל תחומי הבנייה והנדל"ן. רשימה חלקית מאוד של הפרויקטים שביצעו ומבצעות החברות-הבנות: "נמל היובל" באשדוד, מנהרות הכרמל, הרכבת הקלה בירושלים, נכסים מניבים שהיקפם נאמד בכ-500 מיליון שקל, שלל פרויקטים למגורים ולמסחר, ועוד ועוד. אשטרום מחזיקה גם בכ-15% ממניות חברת הביטוח "מבטח שמיר", שערכן בלבד נאמד בכ-100 מיליון שקל.

בשנים האחרונות התרחבה אשטרום גם מחוץ לגבולות המדינה, והיא פועלת באפריקה, בארצות הברית, בג'מייקה ובקריביים, במזרח אירופה ובהולנד. העסקים מגוונים: זה מתחיל בבניית וילות ובתי יוקרה בפלורידה, דרך שדות תעופה, אצטדיונים ובתי מלון יוקרתיים באיים הקריביים, מיזמי תשתיות בניגריה ובגינאה, כמו גם בנייה מסחרית ברומניה, בפולין ובבולגריה. פעילותה של אשטרום בחו"ל לבדה מייצרת הכנסות של כ-200 מיליון דולר בשנה.

לאלייד יש גם פרויקטים אחרים בתחום הנדל"ן, שאינם נעשים באמצעות אשטרום. כך, למשל, אלייד מחזיקה מתחם בן עשרות דונמים בצומת סגולה, שעליו יש שטחי מסחר, משרדים ותעשייה. שטח אחר שבבעלותה נמצא מול קניון איילון. על השטח אושרה הקמת מתחם עסקים ובו כ-95 אלף מ"ר.

אך נכס הנדל"ן המעניין ביותר בפורטפוליו של אלייד נמצא במתחם "חוף התכלת" - מעתודות הקרקע האסטרטגיות האחרונות של גוש דן. המתחם, ששטחו הכולל כ-2,200 דונם (בבעלות אלייד 400 דונמים מהם), משתרע בין החלק הדרום מערבי של הרצליה לשטח השיפוט של תל אביב באזור מלון מנדרין. על-פי התוכניות, שמנסים לקדם בעלי השטח, אמורים להיבנות בו שכונות ואזורי מסחר בהיקף של עיר קטנה ובכלל זאת, 12-15 אלף יחידות דיור . התוכנית אמנם נתקלת בהתנגדות קשה בדיונים מול גורמי התכנון והרישוי השונים, אולם היא מתקרבת אט-אט למימוש.

עוד עסק קטן (יחסית כמובן), אך משגשג, של אלייד הוא חברת "אמקול" (EMCOL), שמייבאת ומשווקת מנועים ימיים, גנרטורים, משאבות, וציוד הנדסי. ההשקעה הבולטת האחרונה הייתה רכישת 30% מיבואנית ומשווקת האלקטרוניקה ניופאן, לפי שווי חברה של כ-130 מיליון דולר.

מחנה מעצר יפני

איך הפכו עסקיו של יהלומן יהודי מנוח לחברת ענק ישראלית עם מבנה יוצא דופן? אהרן גוטווירט נולד ב-1907 למשפחה יהודית חרדית. אביו, גוטמן גוטווירט, היה תלמיד ישיבה אדוק באזור קראקוב, שבסוף המאה ה-19 עקר לאנטוורפן והקים עסק למסחר ביהלומים.

כשהיה אהרן בן 19 הוא הצטרף לעסק המשפחתי. בשלב הראשון נשלח לברזיל, שם החזיקה המשפחה חלק במכרה יהלומים. כמה שנים אחר כך, בתחילת שנות ה-30, התרחבו עסקי המשפחה למזרח הרחוק, וגוטווירט הצעיר עבר לאינדונזיה, אז עדיין מושבה הולנדית. בני משפחתו מספרים כי נהג, בין השאר, לסחור ביהלומים עם בני השבטים המקומיים ובסינגפור, וכי נהנה מקשרים קרובים עם הממשל המקומי.

מלחמת העולם פרצה, ומשפחת גוטווירט נפוצה ברחבי העולם. גם לאחר הכיבוש היפני של אינדונזיה, אהרן נשאר שם, וכשהוא נהנה מאזרחות ברזילאית, נייטרלית, המשיך לנהל את עסקיו ללא הפרעה.

בחוברת הנצחה שפרסמה "קרן גוטווירט" ב-1998, לציון 25 שנים להקמתה, מספר בן הדוד נתן גוטווירט כי אהרן לא נשאר חופשי לאורך זמן. מצוקת האוכלוסייה המקומית והידידות העמוקה עם מנהיג דתי בג'קרטה דחפו אותו להצטרף למחתרת מקומית, שבה "מילא תפקיד נכבד". השירות החשאי היפני, הקמפטאי, עלה על עקבותיו והוא נעצר ועונה קשות. לאחר חקירה ממושכת הוא נכלא בבידוד מוחלט למשך עשרה חודשים, ורק לאחר שמצב בריאותו הידרדר, הועבר למחנה מעצר אחר, שבו נכלאו אזרחים זרים.

אחרי יותר משלוש שנים בכלא הסתיימה המלחמה, וגוטווירט התמנה לראש סניף הצלב האדום באינדונזיה. "לא הייתה ממשלה, והאנדרלמוסיה הייתה מוחלטת", כתב בן הדוד. "הצלב האדום מילא את תפקידה של הממשלה בדאגה לספק מזון וטיפול רפואי. השפעתו של אהרן הורגשה בכל מקום". תפקיד אחר של גוטווירט, שנתפס כאיש נייטרלי, היה תיווך בין קבוצות המורדים לשלטון ההולנדי הכובש. "לעתים מזומנות הוא הצליח להביא להפסקת אש בין הקבוצות היריבות תוך העמדת חייו בסכנה", סיפר בן הדוד נתן גוטווירט בחוברת ההנצחה. על פעילותו ההומניטרית באינדונזיה קיבל גוטווירט שני אותות הצטיינות ממלכת הולנד ואות הערכה של הצלב האדום.

לקראת סוף שנות ה-40, אחרי תקופה בארצות הברית, חזר גוטווירט לאינדונזיה העצמאית וחידש את עסקיו. אחת העסקות הראשונות שלו, סיפר בחוברת הזיכרון האחיין אנדרו גוטווירט, הייתה קנייה גדולה של יהלומים ואבני חן שהחרים הצבא היפני בזמן המלחמה. "הוא קנה אותם בשקים, כמו אלה שבהם השתמשנו לתפוחי אדמה, ושלח אותם להולנד. במשך למעלה משנה ניסה למיין את היהלומים לפי איכויות. למיטב הבנתי הייתה זו עסקה מוצלחת מאוד".

בביקור אחר בניו יורק פגש גוטווירט את מי שתהיה לימים אשתו, מרים. משפחתה הושמדה בשואה, והיא עצמה שרדה את אושוויץ כעובדת כפייה במפעל מטוסים. "מרים הייתה יפה כל-כך בחתונה, ואיש לא יכול היה לשער את עברה הטרגי", כתבה האחות מרגרט שטולץ בחוברת ההנצחה.

לאחר החתונה חזרו בני הזוג לאסיה. גוטווירט החל לייבא מכוניות של החברה האמריקאית "סטודיבייקר", וכעבור זמן הקים סוכנות יבוא נוספת, במלזיה השכנה, הפעם של פולקסוואגן, תחת השם "צ'מפיון מוטורס".

הקשר הישראלי

החל באמצע שנות ה-50 נהג גוטווירט להגיע לביקורים בישראל, בעיקר למטרות צדקה. האחות מרגרט שטולץ מספרת כי כבר אז טרח לקדם את ההשכלה הגבוהה. עסקים בישראל הוא החל לעשות רק בתחילת שנות ה-60, לפי עדויות מסוימות לאחר שעסקיו באסיה נקלעו לקשיים. הוא קיבל את זיכיון הייבוא של פולקסוואגן בישראל, לאחר שהיבואנית הראשונה, "ויזרה בע"מ", פשטה את הרגל. על טיב קשריו עם הקונצרן ניתן ללמוד מכך שעם כניסתו העניקה החברה הגרמנית לשוק הישראלי, הזעיר והעוין, פריבילגיות נדירות כמו אספקה מיידית.

השקעה אחרת שלו הייתה בתחום הבנקאות: הוא רכש את "בנק מימון לישראל" בסכום עתק של 11 וחצי מיליון לירות. הרכישה הזאת בוצעה מתחת לאפה של משפחת רוטשילד, שהתכוונה לקנות את הבנק בעצמה. אך ההשקעה המוצלחת ביותר של גוטווירט בישראל הייתה אשטרום, חברה לבנייה מתועשת מאשדוד.

במהלך הביקורים בישראל נוצר קשר בין גוטווירט לחיים רובין, חבר קיבוץ שדות ים, שעסק בבנייה. את הקריירה שלו בתחום החל רובין ב-1938, כשסלל תשתיות במסגרת ההכשרה. ב-1949 הוא כבר כיהן כמנהל "מפעל הבנייה" של הקיבוץ המאוחד. רובין היה מקושר היטב בפוליטיקה הישראלית: יגאל אלון היה ידיד אישי שלו. את הקשר בין אשטרום לגוטווירט יצר רובין.

חברת "אשטרום לבנייה מתועשת" הוקמה ב-1963 על-ידי שורה של יוצאי סולל בונה, ובהם ליפא משורר, חיים גירון, אברהם נוסבאום ואחרים, והתמחתה בייצור מרכיבים לבנייה טרומית. זמן קצר לאחר ההקמה נקלעה החברה למבוי סתום - היא נזקקה להון כדי לפתח את עסקיה. רובין ארגן את השידוך, ו-40% מאשטרום נמכרו לחברת האחזקות של גוטווירט בישראל, "אלייד".

זמן קצר לפני מותו, ב-1980, הפקיד גוטווירט את ניהול "אלייד" בידי נאמנות הרשומה בחו"ל, ומינה את חברו ויד ימינו חיים רובין לתפקיד יושב הראש שלה.

בעשרים השנים הבאות ניהל רובין את אלייד. עובדים לשעבר של צ'מפיון יודעים לספר שאפילו כשהיה בשנות ה-80 לחייו, נחשב רובין לפוסק הסופי בהחלטות אסטרטגיות, לקח חלק בהחלטות שיווקיות, והתווה את דרכה של החברה. למרות כוחו העצום, הם מוסיפים, הוא נשאר קיבוצניק באופיו, ושמר בקפדנות על ערכי תנועת העבודה שעליהם התחנך. כאשר צ'מפיון ידעה מורדות, למשל, הוא התעקש שלא מפטרים עובדים. "החברה היא כמו משפחה, ומשפחה לא מפטרים", הוא נהג לומר.

חבר הנאמנות המנהלת את "אלייד", וקרוב משפחה של גוטווירט, הרב ברוך וסינג: "גוטווירט היה גאון. האיש לא למד כלכלה, אבל היה בעל כישרון נדיר לעסקים. הוא היה זה שהקים ותכנן את מסגרת העסקים בישראל, בעוד חיים רובין היה זה שבנה את החברה".

מחליפו של רובין כיו"ר הנאמנות הוא יצחק סוארי, שהיה חבר בנאמנות במשך 15 שנים. "את תפקידו כיושב ראש ראה חיים כנאמנות שהופקדה בידיו על מנת שיעבירה שלמה ובטוח לדור הבא. כעת, בסוף דרכו, ניתן לסכם ולומר בפה מלא כי לא רק שהתקיימה משאלתו של חיים, אלא שהפיקדון שעובר מידיו הנו גדול אלפי מונים מזה שהופקד בידיו", אמר סוארי בהספד שנשא לאחר מותו של רובין לפי כשנה.

מבנה שליטה

לאהרן ולמרים גוטווירט לא היו ילדים, ובצוואתו התווה גוטווירט מבנה שליטה ייחודי לאימפריה שהניח אחריו: נאמנות (טראסט) שמנהלת את החברה ומחלקת את הרווחים בין בני משפחת גוטווירט המורחבת ובין קרן גוטווירט, האחראית על הפעילות הפילנטרופית.

הון המניות של אלייד הועבר לחברה ששמה Investments Reliable, הרשומה באי קורסאו, ממקלטי המס היותר מוכרים בעולם. החברה מקירסאו נמצאת בבעלותה של חברה אחרת שרשומה במקלט מס אחר - האי ג'רזי בתעלת לה מאנש. החברה מג'רזי נשלטת על-ידי קרן הנאמנות A.G. Trust, שרשומה גם היא באי. לנאמנות יש מניית שליטה בחברה, המקנה לה את הזכות לאשר או לשלול כל פעולה באלייד. לנהנים מהכנסות החברה, כלומר בני המשפחה, אין כל סמכויות בנוגע למינוי הנאמנים או פעילותם.

בנאמנות יש חמישה חברים. הם ממונים לכל ימי חייהם, והם אלה שבוחרים את הנאמנים המחליפים.

במהלך השנים התחלפו הנאמנים בקרן. היושב ראש, רואה החשבון ואיש האקדמיה פרופ' יצחק סוארי הגיע לנאמנות לאחר שנשכרו שירותיו כיועץ, ובהמשך הוא צורף לנאמנות. הנאמנים האחרים הם עורך הדין חיים שטריקס, שהיה חבר גם בנאמנות המקורית; בנו של חיים רובין, נחמיה; הרב ברוך וסינג מבלגיה, שנשוי לאחת מבנות משפחת גוטווירט; ואחיינו של גוטווירט, ברנרד צוקר מארצות הברית.

בפועל מנהל את אלייד יגאל שרייבר. שרייבר נחשב למעורב מאוד בניהול צ'מפיון מוטורס, והוא חבר גם במספר דירקטוריונים של אשטרום והחברות-הבנות שלה. בניגוד לאנשי הטראסט, ששמותיהם אינם מוכרים, בדירקטוריון של אלייד ישבו במהלך השנים דמויות בולטות, וביניהן אורי בן-נון וד"ר יורם טורבוביץ'.

מדיניות ההשקעות של אלייד, בניהולו של רובין, הייתה במהלך השנים זהירה ושמרנית. בשנים האחרונות ניכרות מדי פעם השקעות מעט יותר הרפתקניות. כך, למשל, לפני כחמש שנים לקחה החברה חלק בקבוצת TV3, שהתמודדה ללא הצלחה על מכרז ערוץ 10 ובחברת סטרט-אפ. מנהל השקעות בקבוצה בנקאית מובילה אומר שאלייד היא "ענק רדום": "זאת חברה שעדיין משמרת את הערכים השורשיים של ארץ ישראל העובדת, וביניהם השקעות בנכסים בני קיימא, ולא בספקולציות או הרפתקאות פיננסיות. כשהענק הזה יתעורר, וזה יקרה במוקדם או במאוחר, אלייד בהחלט עשויה להפוך לכוח מרכזי בכלכלה הישראלית". "