אז מי רצח את תאיר ראדה?

פרשת רצח הנערה תאיר ראדה היא אחת הפרשיות המוזרות, מלאות סימני השאלה והמתוקשרות ביותר שידענו בשנים האחרונות. לא ברור מה יעלה בגורלו של הנאשם ברצח, רומן זדורוב: האם ימוצו כיווני החקירה האחרים והתהיות שמעלה עורך דינו, אבל גם עורכי הדין של משפחת הנרצחת, והאם אי פעם תהיה תחושה בציבור שאכן הרצח פוענח, וללא כל ספק? האם יאמין בית המשפט לזדורוב לאחר שהודה במעשה, שיחזר אותו ולאחר מכן חזר בו? ואם יאמין - מה יעלה בגורלם של מי שחילצו ממנו הודאה ושיחזור כאלה? ולא ברור מי יהיה המפסיד הגדול מהמקרה. אבל מרוויח אחד כבר יש: עורך הדין של זדורוב, דוד שפיגל, פליליסט ותיק אך אלמוני לציבור הרחב, לא יהיה עוד אלמוני. זהו תיק חייו.

הוא די החליק בטבעיות לתיק הסבוך, לא מיצמץ לרגע ומהר מאוד הקרין שאולי הוא לא מתוקשר, אבל בטח לא טירון. שפיגל משוכנע שרעידת האדמה שתתרחש, אם יזוכה זדורוב, לא רק תחייב מסקנות אישיות כלפי חוקרי המשטרה, אלא גם תביא לשינוי מהותי בחוק עצמו. היום, להודאה של נאשם במעשה, שנחשבת "מלכת הראיות" - ופרופ' מרדכי קרמניצר כינה אותה גם "קיסרית הרשעות השווא" - צריך רק דבר-מה נוסף כדי לבסס את האשמה. למשל, שחזור, או הודאה בפני מדובב.

"הגיע הזמן", אומר עו"ד דוד שפיגל, "להפשיט את המלכה הזאת מבגדי המלכות שלה. אין ספק שהודאה היא ראייה חזקה, אולם היא לא יכולה להיות מלכה ללא נסיך חזק לצידה, ראייה מסייעת ועצמאית. יש יותר מדי מקרים של אנשים שמודים ומשחזרים. מעמוס ברנס ועד הנאשמים ברצח החייל אולג שוחט, שרק במקרה (תפיסת החוליה שביצעה את הרצח) התבררה חפותם, מסוליימן עובייד שהודה ברצח חנית קיקוס ועד כנופיית מע"צ שישבה בכלא ורק לאחר שנים ובדיעבד זוכתה.

"יש אמירה משפטית 'אין אדם משים עצמו רשע', כלומר אדם לא יודה במה שלא עשה. מי שאמר את זה לא ישב מימיו בחדר מעצר, וגם איננו מכיר את השוני בין בני האדם והעמידות השונה שלהם ללחצים. יש אנשים, מתי מספר, שאישיותם רכה ושברירית והם לא יכולים לעמוד בחקירה דורסנית. בעיניי, כל מקום שיש בו הודאה ושחזור צריך לעורר סימני שאלה וספק. למה? מפני שמי שאשם, ויש לו תחושות אשם, במרבית המקרים לא יודה ולא ישחזר".

לפני כעשר שנים, בטרם העתיק שפיגל את מרכז הכובד של פעילותו לצפון, הוא ייצג תותחים מאזור המרכז כמו האלפרונים וכנופיית פרדס כ"ץ. בשל ריבוי הקליינטים מהצפון - מכפר רג'ר, נצרת, צפת, כפרים ערביים באזור - החליט שבתל-אביב ייקח רק תיקים גדולים, אולם הקליינטים הצפוניים צריכים נוכחות מתמדת של עורך דין, שיתרוצץ בין טבריה, צפת, נצרת, קרית-שמונה חיפה, וייתן שירות גם לעבירות קלות יותר שהם או קרוביהם נקלעים אליהם.

בשביל המשפט של זדורוב, הוא וזוגתו העובדת איתו, עו"ד גליל שפיגל, נטשו כמעט את כל עיסוקיהם, ואף העתיקו את מקום מגוריהם לזמן המשפט מגבעתיים לדירה שכורה בקיבוץ דפנה. שם גם שכרו מקום עבור עדים מומחים כגון פסיכיאטרים אשר אמורים להסביר שזה אפשרי שאדם יודה במה שלא עשה, ואף ישחזר את המעשה. כאשר הוא נשאל מי מממן את כל זה הוא אומר, "לשאלה הבאה", ומוסיף, "עורך דין שפיגל לא עובד בחינם ולא עבד אף פעם בחינם. והתיק הזה עולה הרבה כסף".

אולגה זדורוב, שפיטרה את עורך הדין הקודם של בעלה, אריה הרמלין, ופנתה בעקבות המלצות לשפיגל, גייסה תרומות ואף מצאה תורם מרכזי, אולם על פי הפרסומים הכסף שאספה איננו מכסה את כל ההוצאות. אולם שפיגל לא נבהל. ויש לו סיבות: בתיק מתוקשר אחר, ייצג את כרמלה בוחבוט שנאשמה ברצח בעלה האלים. לאחר שמשפטה הסתיים, העניקה בוחבוט לאחד העיתונים ראיון תמורת תשלום. בכסף, השלימה את שכר הטרחה של עורך הדין. מקורבים למקרה מספרים, כי גם כאן בונים השפיגלים על הכספים שיגיעו אחרי. כבר יש מפיק סרטים אמריקני ממוצא רוסי שרוצה לעשות סרט על הפרשה, ויהיו ראיונות. לזיכויו של זדורוב יש פוטנציאל מסחרי לא מבוטל. וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את המוניטין שיתווסף לעורך הדין שליווה אותו בתהליך.

התיק נראה פשוט

ב-6 בדצמבר נרצחה באכזריות תאיר ראדה בת ה-13 בבית הספר שלה, נופי גולן שבקצרין, בתא בשירותי הבנות. לאחר שחשוד קודם ישב במעצר ושוחרר, נעצר רומן זדורוב, שעסק בשיפוצים בבית הספר באותו הזמן. התיק נראה פשוט, זדורוב הודה, שחזר, והמשטרה אשר הופעל עליה לחץ ציבורי כבד, בעיקר על-ידי ההורים המודאגים בקצרין, חגגה את האירוע במסיבת עיתונאים: יש לנו רוצח, אפשר לנשום לרווחה.

אלא שמאז הדברים נראים פחות פשוטים. סדרה של ראיות תמוהות שאינן עולות בקנה אחד עם תסריט המקרה ששרטטה המשטרה גרמו לעורכי הדין של הורי הנרצחת, משה ושירה מרוז, לצאת בדרישה לפתוח בחקירה של כיווני החקירה שנזנחו: הכיתוב הסגול HURT על גופתה של הילדה, דבר שעשוי לרמז על כת השטן, פרק היד השמאלית שלה שנחתך אחרי המוות, קצוות שיער שחורות, דם בשירותי הבנים, קומה מתחת לזירת הרצח, שבדיקות הדנ"א לא שייכו לזדורוב. לכך נוספה בעייתיות השחזור שביצע זדורוב, שלא מתיישבת עם דו"ח הפתולוג, וכל מיני סיפורים מבית הספר על נער או נערים זרים שהסתובבו באותו יום בנופי גולן. מהמקרה הפשוט הזה נולדה תסבוכת שלא תרד מהכותרות עוד זמן רב, וספק אם גם בסיומה תיוודע האמת לאשורה. המשטרה, יש להדגיש, עדיין טוענת בתוקף כי זדורוב ביצע את המעשה. משפטו של זדורוב אמור להתחדש בתחילת השבוע הבא. שפיגל מתכוון לבקש לקיים במקביל משפט זוטא על קבילות ההודאה והשחזור.

שפיגל הגיע לזדורוב לראשונה כאשר מצבו של הנאשם לא היה טוב במיוחד. הוא כבר הודה במעשה. שפיגל סבור שלו היה עורך הדין שלו מלכתחילה, היה יכול למנוע את ההודאה הזאת. "מי שחי את התחום הזה יש לו אינטואיציות, הוא חש מתי האישיות של הלקוח שבירה. לא כל אחד זועק לעזרה במפורש, וצריך לדעת לקרוא בין השיטין, לראות את האזהרות".

* אתה מאמין מעל לכל ספק בחפותו של זדורוב?

"כן. אין לי כל ספק בכך שהוא חף מפשע".

* מה היה הרושם הראשוני שלך ממנו?

"ברגע ששמעתי את הסיפור, בלי שאהיה ממש ברזי הדברים, הוא נשמע לי בלתי הגיוני בעליל. לא מסתדר עם ההיגיון הצרוף וגם לא עם ניסיון החיים. קודם כל אין מניע. שנית, זו התנהגות בלתי רציונלית לחלוטין של אדם שלכאורה עשה דבר כזה וממשיך לעבוד כרגיל, הולך הביתה, הולך לחברה, אוכל. אלא אם כן הוא לא שפוי, והמשטרה לא טוענת שהוא לא שפוי".

* אז למה הוא הודה?

"דמייני אדם שעוד אין לו ניירת מסודרת, שאיננו אזרח, שמבחינה חברתית נמצא בשוליים, שמעולם לא ראה תחנת משטרה אבל יש לו המנטליות המזרח אירופית שמשטרה זה קודש קודשים.

"הוסיפי לזה תנאים של מעצר, בידוד, תזונה לא תזונה, שינה לא שינה ושטיפת מוח. אומרים לו יש עדי ראייה שראו אותך, יש דנ"א שלך, זה אתה. היה לך בלקאאוט. אתה רוצה שיקרה אותו הדבר לאולגה ולתינוק שלך בפעם הבאה שיהיה לך בלקאאוט?. אז הוא מתחיל להאמין, והדימיון חובר למציאות".

* איך אדם עם בלקאאוט יכול לשחזר מה שעשה או כביכול עשה?

"עובדה שהשחזור לא תואם את הממצאים. ומה שהוא כן ידע הגיע אליו מהתקשורת או דרך אנשים. קצרין זו לא ת"א. אחד מכיר את השני והמידע זורם, ויש גם מידע שהגיע אליו באמצעות החוקרים, אם בתום לב ואם בזדון".

* עדיין נשאלת השאלה: איך זדורוב מסביר לעצמו את העובדה שהוא משחזר משהו שהוא לא זוכר.

"אני משאיר את זה למשפט זוטא. אני רק חוזר ואומר כי המציאות לא תואמת את השחזור בפרטים מהותיים. וגם אם נניח למידת ההתאמה של השחזור, יכול להיות שאדם היה בזירת הרצח, ביצע רצח כזה ולא הותיר שום מימצא? לא דנ"א, לא טביעת אצבעות, לא כלום? אין שום ממצא ביולוגי שקושר את זדורוב לרצח. זה כשלעצמו כבר ספק".

* רצח ללא סימנים מעיד בדרך כלל על תכנון מוקדם של הרצח.

"זה לא רצח ללא סימנים. הרוצחים האמיתיים השאירו הרבה ממצאים, רק שהמשטרה זנחה את הכיוונים ופספסה".

* איך אתה מסביר את העובדה שהוא זרק בגדים לאחר הרצח?

"הוא לא זרק בגדים, היה לו מכנס אחד שהיה קטן עליו לאחר ששמן. אז הוא זרק אותו, ובמעצר אמר בואו תעזרו לי אני אמצא לכם. הלוואי שיתנו לי למצוא את זה. על החולצה לא מצאו כלום, את יודעת איזו כמות דם ניתזת כשחותכים עורק ראשי?"

* וטביעת הנעל שנמצאה על מכנסיה של ראדה, כאשר על פי גירסת המשטרה הרוצח טיפס על גופתה כדי לצאת מהתא?

"הם טוענים שעל המכנס שלה היתה טביעת נעל וזו לא עקבה מלאה, ואפשרי שזה שלו. אני צריך להסביר את פשר המונח אפשרי? אבל נגיד שהטביעה ודאית - אם נעל משאירה טביעה של דם, צריכים להיות עליה סימני דם. הם עדיין צריכים להסביר איפה כתמי הדם על נעלי העבודה שלו".

* נגיד שהוא הודה תחת לחץ בפני החוקרים. אבל המשטרה טוענת שהוא גם הודה בפני מדובבים על המעשה.

"היו שני מדובבים, שהציקו לו ושאלו שוב ושוב איך עשה את זה. אז הוא עשה תנועת אצבע על הצוואר שיתנו לו לישון. אין שום דבר מעבר לזה".

* לאחר שהמניע הראשון שייחסה לו המשטרה - ריב עם ראדה שכביכול קיללה אותו לאחר שלא נתן לה סיגריה - נשלל כי לא עלה בקנה אחד עם אישיותה של ראדה, סיפרו שהוא עבר התעללות מינית בילדותו והרצח היה נקמה על כך.

"אין שחר לדברים הללו. את הסיפור על ההתעללות המינית בילדות הוא תרם להם. הדברים נבדקו. על פי הגירסה הזאת הוא עבר בית ספר בגלל זה. דבר כזה ההורים אמורים לדעת, והם מספרים כי עבר בית ספר כי לא ביטא היטב את הר' ואז חזר לאותו בית ספר".

* זו היתה העצה שלך לאולגה אשתו ללכת לתקשורת?

"כן. לא באופן פוזיטיבי, לא אמרתי לה לכי תתראייני, אבל לא מנעתי, נתתי אור ירוק במידה ומבקשים".

* מי לדעתך רצח את תאיר ראדה?

"ביום הראשון לאחר הרצח, קצין בכיר שמעורב בחקירה נשאל מה כיוון החקירה, וענה: אלימות בני נוער. אדם בוגר לא צריך סכין יפנית (הנשק שעל פי כתב האישום זדורוב ביצע בו את הרצח) ולא מאכלת ולא נשק כדי להרוג ילדה בת 13".

הלקוחות חוזרים

שפיגל, 55, גדל בבני ברק, בן למשפחה עם שורשים חרדיים, שלמד בישיבת חזון איש. חזרתו בשאלה לא נבעה מהרהורי כפירה, אלא מהתחושה שכתלמיד ישיבה הוא רחוק מהעשייה הישראלית. כאשר פרצה מלחמת ששת הימים היה נער בן 15, שהתקנא בנערים שיודעים כי יתגייסו בבוא העת, והרגיש שלא ירצה לשבת ללמוד תורה בזמן שאחרים נלחמים. הוריו לא התנגדו במיוחד. שלוש שנים לאחר מכן התגייס לצבא, כפי שחלם. עד היום הוא סובל מכאבי גב קשים בעקבות רסיסים בגבו, מזכרת ממלחמת יום כיפורים. הוא למד משפטים, ולא היה לו כל ספק כי הכיוון שלו הוא פלילים, פלילים קשים. רצח, אונס, סמים, עבירות רכוש קשות. הרבה נרקומנים ואנשים משולי החברה. כרבים מלקוחותיו, הוא מעשן בשרשרת. המקצוע הזה מלא אדרנלין, כפי שרצה, אבל גם מלא מתחים. "אלה דיני נפשות", הוא אומר, ומוסיף שאיננו מבין איך ישנם עורכי דין פליליים שנראה לפחות שהם "לוקחים בקלות" את גודל האחריות עליהם, כאשר כל טעות משפטית משמעותה שנים ארוכות בכלא עבור הלקוח.

* איך הקולגות שלך קיבלו את העובדה שקיבלת תיק כה מתוקשר?

"תלוי מי האישיות. יש מפרגנים ויש צרי-עין, שזורקים כל מיני הערות עוקצניות".

* בדרך כלל מי שנקלע לצרה פותח את העיתון ומחפש את עורכי-הדין הכוכבים. זה מוצדק?

"הם לא סתם כוכבים, הם עורכי-דין מעולים".

* את מי מעורכי-הדין הללו אתה מעריך במיוחד?

"אביגדור פלדמן, דוד יפתח, ששי גז, אריה שרעבי, מוטי כ"ץ, יאיר גולן, מנחם רובינשטיין. כל הקליקה הזאת שאני חי איתה שנים".

בייביסיטר, פסיכולוג וסוציולוג

הוא עורך דין פלילי קלאסי של צווארון כחול. הוא מתרוצץ ברחבי הארץ בין בתי סוהר שבהם הוא מבקר את לקוחותיו, ובין בתי המשפט השונים בנצרת, ירושלים, תל-אביב וכל מקום אחר שבו מתעורר הצורך. הוא אומר שתפקידו איננו רק עורך דין אלא גם בייביסיטר, פסיכולוג, סוציולוג, לפעמים הצוהר היחיד לשפיות ולציביליזציה שמחוץ לכלא.

תוך כדי שיחתנו מתקשרים הלקוחות, מאחורי הסורגים. אחד מהם, שכנראה ביקש חופשה ולא קיבל, הוא שואל, "נו, קיבלת התייחדות עם אשתך? יופי" ואחר כך מפציר בו: "אל תישבר לי ואל תידרדר לי. אני מדבר אליך כמו גבר אל גבר. תתחיל לחשוב כמו גבר, ואל תשבור את הכלים כמו ילד. מספיק עם החשיבה הזאת, אתה עוד מעט יוצא ואני רוצה שתצא משם בנאדם".

גם את אשתו, גליל, הכיר מאחורי הסורגים. היא היתה מורה בשירות בתי הסוהר, הוא בא לבקר לקוח, "ראיתי אותה והאהבה פרחה". הם יחד כבר 19 שנים, שבמהלכם הלכה ללמוד משפטים, וכעת היא עובדת בצמוד אליו.

אם יש סיפוק במקצוע, הוא אומר, זה לא בזיכוי, אלא אם האיש משתקם. "אין דבר יותר משמח מאשר לפגוש לקוח לשעבר בחוץ, לראות אדם לא מסומם, שקול, חי בזיעת אפיו, עם משפחה וילדים. כל זה היה חלום באספמיא עבורו. לצערי אני לא רואה הרבה כאלה".

* הלקוחות חוזרים?

"בדרך כלל כן. אף אחד לא בוחר בדרך פשע כדרך חיים, הם קורבנות נסיבתיים. יש אנשים שגדלו בתנאים אחרים מאלה שאנחנו גדלנו בהם, והאישיות שלהם קצת יותר שבירה. אף אחד לא נולד עם רצון להיות עבריין ולחיות דרך חיים של פשע, זה פועל יוצא של נסיבות. ומי שעלה על המסלול הזה, וריצה זמן בבית הסוהר, לא מכיר דברים אחרים שיעזרו לו לעלות על מסלול אחר".

נקודת המוצא שלו, תמיד, היא שהלקוח שלו חף מפשע. "אני מעולם לא שואל את הלקוח, עשית או לא. עורך-דין טוב צריך גם לדעת מה לא לשאול. כי לפעמים הוא עלול לקבל תשובה שהוא לא רוצה לשמוע. השאלה אם האדם עשה או לא, זו לא שאלה שמעניינת סניגור. זו שאלה שמעניינת אולי את התובע. אולי. יש בצד השני מי שתפקידו להציג את הנאשם כשחור משחור. תפקידי הוא לאזן, ושבית המשפט יקבע".

* ובית המשפט קובע את הדבר הנכון או שידו קלה על הההרשעות? יש חפים מפשע בבתי הסוהר?

"בוודאי. יש לנו בית משפט מעולה עם שופטים מקצועיים שעושים מלאכת קודש. אבל הם בשר ודם, לא תמיד יש בידיהם הכלים לדעת את האמת, במקרים רבים הם צריכים לקבוע את האמת על פי ניתוח של עדויות, להחליט למי להאמין. וכיוון שהעולם במה וכל האנשים שחקנים, לא תמיד קל לזהות את המשחק, ולא תמיד יש רק שחקן אחד על הבמה הזאת. ואז נשאלת השאלה למי מאמינים יותר, לנאשם? לעדים? ולפעמים קובע גם מי בעל השפה העשירה יותר וכשרון ההבעה המוצלח יותר".