מה אתה לא רוצה להיות כשתהיה גדול

שרי גולן, בת 24 מתל אביב, היא צעירה אידיאליסטית ואוהבת ילדים. לאחרונה סיימה תואר בחינוך ובאמנות בתוכנית מצטיינים של משרד החינוך. את הלימודים מימן משרד החינוך בתמורה להעסקתה בשכר מינימום לשלוש שנים. יש מי שיחשוב שמדובר בהסדר מעליב, אך צעירים רבים שמחים על ההזדמנות שניתנת להם ללמוד בחינם.

עם תום לימודיה קיבלה על עצמה גולן את הקמתה של מגמת אמנות בתיכון חדש בהוד השרון, והוראה של כל המקצועות במגמה: תולדות האמנות, ציור, רישום ופיסול. אחרי שלושה חודשים של הכנות, שבהם עבדה ללא שכר, היא החלה לעבוד גם רשמית. המשרה שלה כוללת ארבעה ימים בשבוע בבית הספר ועוד יומיים בבית, שבהם היא עושה הכנות לקראת השיעורים. חוץ מאלה יש כמובן גם ישיבות מורים, ימי הורים, בדיקת מבחנים ועוד. ואז, עוד לפני שהתרגלה לעבודה החדשה שלה, היא קיבלה את המשכורת הראשונה שלה: 2,700 שקל ללא החזר נסיעות.

גולן ראתה את התלוש והיה לה ברור שמזה היא לא תוכל לחיות. את השלמת ההכנסה שלה היא עושה בלילות כמארחת במסעדה תל אביבית. שם משלמים לה 25 שקל לשעה ועוד 2-3 שקלים לשעה מתוך הטיפים של המלצריות. לפני כשבוע כתבה גולן בבלוג "לחץ חברתי" על חלוקת הזמן הבלתי אפשרית בין בית הספר בבוקר למסעדה בערב, על ההשפלות ועל הקשיים כאשר היא מקבלת אורחים במסעדה, ובה בעת נדרשת לדבר עם המנהלת או עם הורים בסלולרי.

"אומרים לי שעם הוותק יעלה גם השכר, אבל ראיתי שגם עם השנים המשכורת לא ממש משתפרת, וחוץ מזה, גם עכשיו אני צריכה לשלם שכר דירה, אוכל ונסיעות, ואין לי איך לעשות את זה. לעבוד כמארחת במסעדה זו חוויה משפילה, אבל כל מלצר במסעדה מרוויח יותר ממני כמורה. כל הזמן אני חוששת שמישהו שמכיר אותי יראה אותי. עכשיו חברה מנסה לשכנע אותי לעבור לניקוי בתים", היא אומרת.

החלק העצוב בסיפורה של גולן אינו מאבקה של הצעירה על פרנסתה, אלא ההתפכחות הכואבת מהאידיאלים שבגינם הלכה ללמוד חינוך, וההבנה כי ממשכורתה כמורה, טובה ואהובה ככל שתהיה, היא לא תוכל להתקיים. הייאוש הזה אינו משהו נדיר במיוחד בשנים האחרונות, במיוחד לא בקרב מי שעוסקים בהוראה. במקרים רבים מורים אינם יכולים להתקיים ממשכורתם ונדרשים להשלים את הכנסתם בתחומים אחרים. בתל אביב, מספרים בארגוני המורים, יש מורה שבשעות הערב עובדת בקופה של קולנוע, ומורים שעובדים כמלצרים בסופי שבוע אינם חיזיון נדיר במיוחד.

התופעה החברתית שמשתקפת מהסיפורים הללו חמורה הרבה יותר מסיפוריהם של מי שאינם גומרים את החודש. זהו סיפורם של עובדים, במגוון רחב של מקצועות, שאינם מרוויחים די למחייתם. "עובדים-עניים זה לא אוקסימורון, זו עובדה שקיימת על רקע קריסת מדינת הרווחה", אומר עו"ד יובל אלבשן, מנהל הקליניקות המשפטיות באוניברסיטה העברית. "עובדים קמים בבוקר לעבודה וחוזרים בערב יותר עניים ממה שהיו כשיצאו אליה, כי במהלך שעות העבודה שלהם הם הוציאו על שירותים משירותים שונים - ממטפלת לילדים, דרך נסיעות שלא החזירו להם, ועד לטיפולים רפואיים שנובעים מעבודתם, יותר ממה שמשלמים להם. שירותים חברתיים, שבעבר מדינת הרווחה סיפקה, ובכך אפשרה לשני בני זוג לצאת לעבוד - כבר לא קיימים. כלכלית נטו, עדיף במקרים מסוימים לא לצאת לעבוד".

אלבשן מוסיף כי בשנים האחרונות בחרו ארגונים חברתיים ופוליטיקאים למקד את המאבק החברתי בשכר מינימום, ובכך הסיטו את הדיון ממה שהוא מגדיר כ"סיפור האמיתי" - שחיקת מעמד הביניים והידרדרותם של מי שעובדים ומרוויחים יותר ממשכורת מינימום, לעוני. "קל להראות את המקרר הריק, את בתי התמחוי, אבל מה שהולך ונשחק הוא מעמד הביניים. וזה האיום האמיתי על עתיד מדינת ישראל".

לא רק מורים

גם במקצועות הנחשבים בציבור לכאלה שמשלמים היטב, לחלומה של כל אם פולנייה בשביל ילדיה, ישנם רבים שמרוויחים מעט. דוגמה מובהקת לכך הם רופאים צעירים: אחרי שבע שנות לימוד, ועוד ארבע שנות התמחות (ובחלק מהמקרים עוד התמחות של שנתיים וחצי), משכורת הבסיס של רופא בבית חולים נעה סביב ה-7,500 שקל ברוטו. כדי להגדיל את המשכורת עושים הרופאים תורנויות: 25 שעות רצופות בשבת, או 13 שעות בימי חול, בתמורה לכמה מאות שקלים נוספים למשמרת.

ד"ר רוברט שטרן הוא רופא מתמחה ברפואת משפחה בקהילה, ומבחינתו השכר בבתי החולים הוא שכר עתק. הוא גר בעומר ומשמש כ"רופא כפר" בשלושה מושבים ליד אשקלון ובמושב נאות הכיכר בדרום ים המלח. שבוע עבודה ממוצע שלו כולל 50 שעות שבהן הוא נע ונד בין מטופליו. בתלוש זה מיתרגם למשכורת בסיס של 4,754 שקל, ותוספת לפי מספר מטופלים/גיל/מחלות כרוניות של כ-2,000 שקל. "אפשר להסתדר רק אם יש בת זוג שמרוויחה עוד, או עם עזרה מההורים. אחרת פשוט אי-אפשר, בוודאי כל עוד אתה מתמחה. באופן אבסורדי, המשכורת עוד יורדת עם סיום ההתמחות, כי מתבטלת תוספת למתמחים שקיבלנו בעקבות השביתה הגדולה בשנת 2000. אני אישית משלים ההכנסה במרפאת מטיילים".

בדיעבד, היית הולך למסלול אחר אם היית יודע שזו תהיה התמורה?

"אנשים לא בוחרים ברפואה כדי להתעשר, אלא כי הם רואים בזה שליחות. אבל אם הייתי יודע שאחרי כל הדרך שעשיתי, אחרי 11 שנות לימודי רפואה, זה מה שאקבל - בהחלט הייתי חושב פעמיים".

מצבם של בעלי תפקידים אחרים שמחייבים השכלה אקדמית אינו טוב יותר. פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופקידים אחרים בשירות הממשלתי מרוויחים בתחילת דרכם משכורות בסיס שגבוהות רק מעט ממשכורת מינימום, והמצב אינו משתפר במיוחד בהמשך. פקיד ממשלתי עם עשר שנות ותק, שמרוויח כ-5,000 שקל ברוטו לחודש, הוא מחזה נפוץ גם במשרדים הנחשבים ל"יוקרתיים", כמו משרד החוץ.

"יש טעם למאבק על שכר, ואסור שהוא יהיה רק על שכר המינימום", אומר ד"ר שלמה סבירסקי, המנהל האקדמי של מרכז אדווה. "יש שחיקה בשכר של רוב העובדים בישראל, מסיבות שונות, ובראשן היחלשות האיגוד המקצועי. יחסית למערב אירופה, אנחנו מדינה של שכר נמוך. כדי להגיע למינימום של להחזיק את הראש מעל המים, צריכים רבים מהעובדים להסתמך על שירותים שהמדינה נותנת. כיוון שהיום המדינה נותנת פחות, ראוי היה שהיא תשלם יותר. זה לא קרה בישראל. יש כאן שחיקה כפולה גם בשכר וגם בשירותים החברתיים".

סכנת מעמד הביניים

אמנה סוואלחי עובדת במטבח של בית החולים אסף הרופא זה 20 שנה. המשרה שלה מקיפה שש שעות יומיות, ובדרך כלל היא נשארת שעה-שעתיים נוספות שמשולמות בנוסף. המשכורת עומדת על 4,400 שקל ברוטו.

איך את מסתדרת?

"מה אני יכולה לעשות? עם מה שיש אני מסתדרת. יש לי ילדה שלומדת לתואר שני בחינוך מיוחד ומשלמת לעצמה את שכר הלימוד. לפעמים היא עוזרת לי. מה שיש - אוכלים".

רחל בר-מוחא היא אחראית מחלקה במפעל פולגת בקריית גת, שמייצר בדי ג'ינס. היא עובדת בפולגת כבר 18 שנה. שעות העבודה שלה הן בדרך כלל משש בבוקר ועד שש בערב, חמישה ימים בשבוע. מדי פעם היא גם עושה משמרות לילה. המשכורת: 4,200 שקל כולל שעות נוספות.

סוואלחי ובר-מוחא מדגימות היטב את התיאוריה של בשן על מעמד הביניים שמתקשה להתפרנס מעמלו.

"מעמד ביניים לא נבחן בפאסדה של החיים שלו, אלא בשאלה אם הוא מצליח לתת לילדים שלו נקודת זינוק שווה לשלו, שזה חינוך ודירה", מסביר בשן. "עד 1995 זוגות ממעמד הביניים הצליחו משתי משכורות לרכוש בכוחות עצמם דירה. הם גם הצליחו לחסוך די כסף להשכלה גבוהה לילדיהם. כל תופעת המכללות נבנתה הרי על היכולת שלהם לשלם. היום מעמד הביניים לא שומר על המאפיינים האלה. הוא לא מצליח לרכוש דירה בכוחות עצמו, וכמעט שלא חוסך, מה שאומר שהילדים, כשיגיעו ללמוד ב-2015, לא יוכלו כלכלית ללמוד מה שהם רוצים. זה נכון שמעמד הביניים שותה לפעמים קפה הפוך ולא שחור, ומדי פעם אוכל לחם ארז ולא לחם אחיד, אבל בסופו של דבר הוא שורד את היום, ולא חוסך למחר".

את הביטוי הבולט ביותר לקריסת מעמד הביניים מוצא אלבשן בתופעה שהתרחשה בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. אז, שלושה שבועות לאחר תחילת המלחמה, נצפה גל חוזר של תושבים לצפון. הם מיצו את יכולתם הכלכלית לא לעבוד, ונאלצו לחזור לשטחי האש. "הדבר המדאיג הוא שהשרידות של מעמד הביניים היא שלושה שבועות, לעומת עניים שהשרידות שלהם היא שלושה ימים", הוא אומר.

בשן מדגיש כי סכנת קריסת מעמד הביניים אינה רק כלכלית, אלא בעיקר חברתית. "מדינות דמוקרטיות של אחרי מלחמת העולם השנייה מתבססות על מעמד הביניים שיגן עליהן מפני איומים דיקטטוריים. בישראל אין מגן אחר, ובמעמד הביניים רואים שיש ייאוש גדול מהמדינה".

מדינת עבדים

הממונה על השכר באוצר נוהג לפרסם מדי שנה את רשימת מקבלי המשכורות הגבוהות בשירות המדינה, והתקשורת חוגגת עם רופאים שעלות שכרם נושקת ל-100 אלף שקלים בחודש, יועצים משפטיים מדושני עונג, עובדי חברת החשמל, ואחרים ששפר עליהם גורלם להרוויח די צורכם. אבל אלה, כפי שמנסח גורם העוסק בתחום, הם רק "השפיץ של הפירמידה": למעשה, רק 2.3% מעובדי משרדי הממשלה האזרחיים, ו-5.5% מעובדי משרד הביטחון, מרוויחים יותר מ-25 אלף שקל ברוטו. את משכורותיהם של כל האחרים נדיר מאוד למצוא בעיתון. אז הנה כמה מספרים: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בינואר השנה עמד שכרו הממוצע ברוטו של עובד בישראל על 7,740 שקל. שכרם הממוצע של עובדי חינוך עמד על 5,628 שקל. עובדים בתחום המזון והאירוח הרוויחו עוד פחות: 3,734 שקל ברוטו בממוצע.

מזון ואירוח הוא תחום העסקה פרטי, שחלק ניכר מהמועסקים בו הם צעירים שעובדים תקופות קצרות, והמעסיקים מנצלים זאת. אבל הניצול אינו ייחודי לסקטור הפרטי: גם המדינה, כשהיא יכולה, מעדיפה להעסיק עובדים בשכר רעב למרות ההשלכות החבריות הקשות. זה בולט במיוחד בבתי החולים הממשלתיים, שם יש יצירתיות של ממש בהיררכיית שכר: במעמד הנמוך ביותר נמצאים עובדי קבלן וחברות כוח אדם, שמשתכרים משכורות מינימום ואינם מקבלים תשלום בגין שעות נוספות או תנאים סוציאליים. מעליהם עובדי "קרנות המחקרים" - חברות-בת של בתי החולים, שמעסיקות עובדים כדי למנוע את הפיכתם לעובדים מן המניין. העובדים הללו מקבלים תנאים סוציאליים, אם כי פחות טובים בהשוואה לאלה שמקבלים עמיתיהם הקבועים באותם התפקידים. שלב אחד גבוה יותר בסולם נמצאים עובדים זמניים של משרד הבריאות, ובקצה העובדים הקבועים. מי שחושב שכך מעסיקים רק עובדי ניקיון ושומרים - טועה: כך מעסיקה המדינה גם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ועובדים מיומנים אחרים. "ממש מדינת עבדים", מסכם אליהו יוסף, פועל ניקיון בבית החולים אסף הרופא, וחבר ועד מינהל ומשק בבתי החולים.

פחות משכר מינימום

חוק שכר המינימום נחקק בישראל באפריל 1987, והוא מבוסס על ההסכם הקיבוצי הראשון במשק, משנת 1972, שנחתם בין ההסתדרות לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים. בחוק נקבע שכר המינימום על כ-45% מהשכר הממוצע, ובאפריל 1997, בעקבות הצעת חוק של ח"כ תמר גוז'נסקי, הוא הועלה ל-47.5% מהשכר הממוצע. נכון ל-1 באפריל הנוסחה הזאת מיתרגמת ל-3,710.18 שקל לחודש, או 19.95 שקל לשעה. על-פי מרכז אדווה, ב-1994 השתכרו 27% מהשכירים בישראל שכר מינימום, וב-2002 המספר עלה ל-31.7%. במילים אחרות: כמעט שליש מהעובדים במשק חיים מ-3,710.19 שקל ברוטו.

נמוך ככל שיהיה, שכר המינימום רחוק מלהיות השכר הכי נמוך שמשלמים בישראל. אכיפת החוק, מסכימים כמעט כל הגופים המעורבים, אינה יעילה. עודד טירה, לשעבר ראש התאחדות התעשיינים (שהתנגדה להעלאת שכר המינימום), העריך בעבר שכ-40% מהמעסיקים בישראל אינם מצייתים לחוק, ומשלמים שכר נמוך משכר המינימום.

ב-1999 העלה יו"ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, הצעת חוק שתקבע את שכר המינימום על כ-1,000 דולר, או כ-70% מהשכר הממוצע במשק. הצעה זו הפכה בשנת 2006 לאחד הנושאים המרכזיים במסע הבחירות שלו. לימים, במהלך המשא ומתן הקואליציוני התגמש פרץ והסכים לעלייה מתונה יותר. ב-1 בדצמבר 2007, לפי ההסכמים הקואליציוניים, צפויה העלאה נוספת של שכר המינימום, השנייה מאז הבחירות. ואין מה לכסוס ציפורניים בציפייה: ההעלאה לא תהיה ביותר מכמה עשרות שקלים.

מכוח האינרציה

כנגד לשכר המינימום, בקצה השני של הסקאלה, נמצא שכרם של מנהלי 570 חברות בורסאיות. השכר הזה רשם עלייה ריאלית של 99% ב-12 השנים האחרונות. מנכ"ל חברה ציבורית מקבל כ-174 אלף שקל בחודש, שהם 61 אלף שקל נטו. מנכ"לים באחת מ-100 החברות הגדולות בבורסה מרוויחים הרבה יותר. כאן כבר מדובר בממוצע של 485 אלף שקל בחודש, שהם 170 אלף שקל נטו לפחות. עובד ממוצע במשק צריך לעבוד קצת יותר מחמש שנים כדי להרוויח את השכר הזה. והנה עוד משחק במספרים שמדגים את הפערים: שעת עבודה ברוטו של מנכ"ל בכיר באחד הבנקים הגדולים מתקרבת להכנסתה החודשית של משפחה שמתקיימת משכר מינימום.

במחקר על האיגוד המקצועי וגידול אי-השוויון בין 1970 ל-2003 - שביצעו טלי קריסטל, ינון כהן וגיא מונדלק בעבור התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר - נמצא שמאז אמצע שנות ה-70 גדל אי-השוויון הכלכלי בחדות, ורמתו כיום גבוהה יותר מאשר ברוב המדינות המפותחות. לפי המחקר, יש לכך מספר סיבות, ובהן המעבר משכר עבודה להון במאיון העליון, והמעבר משכר עבודה לקצבאות בחמישיונים התחתונים; הגידול החד בשכר בעשירונים העליונים, לעומת עלייה מתונה בהרבה בשכר העשירונים התחתונים; שחיקת מערכת יחסי העבודה וביזורה, ירידה בשיעור השכירים המאוגדים ועוד.

סבירסקי אומר שהפתרון לפערים הגדלים אינו בהכרח העלאה של שכר מינימום. לדבריו, החזרה לחוזים קיבוציים, אכיפה של חוקי המגן של המדינה, הפסקת העסקה באמצעות קבלנים וחברות כוח אדם יהיו יעילים הרבה יותר. "צריך להפסיק את הנוהג הקיים של ארבעה-חמישה סוגי עובדים: עובדים פלסטינים, עובדים זרים, עובדים בלי זכויות, עובדים עם קצת זכויות, וכו'. צריך לבטל את כל הדבר הזה".

ד"ר יצחק ספורטא, מהפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א בוטה הרבה יותר כשהוא נשאל מה צפוי לעובדים: "יהיה יותר גרוע. יתייחסו לעובדים כמו לזבל וישלמו בהתאם. כבר היום יש הרבה עובדים עניים שאין להם יכולת לשנות את שכרם, ועבורם שכר המינימום הוא שכר המקסימום. אנשים בקושי ישרדו. התאגדות מקצועית זה הכוח היחיד שיכול לעמוד מול המעסיקים, וצריך שהמאבק יתרכז ב'שכר מחייה בכבוד', בכך שלא יהיה מצב בו אדם עובד הוא עני". "