ג'קי בן-זקן: "אני מדבר עם נוחי דנקנר מתי שאני רוצה - אם אני צריך אותו אני מתקשר ובא אליו בלי לתאם פגישה"

רחבת הקונגרסים של מלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב התמרקה בדצמבר האחרון. קבלת הפנים עוצבה בסגנון מרוקאי, האולם המרכזי לבש מראה רומי עתיק. שולחנות ביליארד ומשחקי וידיאו המתינו לצעירים, אלכוהול משובח למבוגרים. כעשרים חדרים שוריינו לאנשים הקרובים במיוחד שצפויים לחגוג עד השעות הקטנות של הלילה. וגם המפורסמים החלו לנהור: השר בנימין בן-אליעזר, יושבת ראש הכנסת דליה איציק, חבר הכנסת אופיר פינס, סוכן השחקנים פיני זהבי, לוני הרציקוביץ', יעקב שחר ואילן בן-דב, אלי יצפאן, ישראל קטורזה, רמי קליינשטיין, אלי אוחנה, אבי נמני ורבים מסצנת הכדורגל המקומית. אפילו צוות טלוויזיה של גיא פינס היה שם. בסך-הכול, כ-1,500 "חברים קרובים". מה חוגגים? בר מצווה לתום, בנו הבכור של ג'קי בן-זקן, איש העסקים האשדודי שהפך בשנים האחרונות לאחד השמות החמים בענף הנדל"ן ובשוק ההון המקומי.

אם שואלים את בן-זקן, הוא בכלל לא רצה לקיים את האירוע. "אני לא עושה אירועים ולא אוהב דברים גרנדיוזיים", הוא מספר בראיון אישי ל-G. "התחננתי בפני תום, שיטוס במקום זה ליורודיסני עם החברים הכי טובים שלו ואני אממן לכולם את הנסיעה, אבל הילד התעקש. נהיה מין טרנד כזה שכל הילדים רוצים בר ובת מצוות. רציתי לעשות את האירוע באשדוד כי אני קודם כל פטריוט של העיר, אבל לא יכולתי להזמין רק 500 איש. אנשים ייפגעו. רק ה'אינטר' מכיל מעל אלף איש".

ולמרות זאת, הפגנת הכוח הגרנדיוזית של משפחת בן-זקן סימלה הרבה יותר מהגעתו של הבן הבכור לגיל מצוות. החיוך הרחב שהתפרש על פניו של האב בן-זקן כשיושב ראש איי.די.בי ואחד האנשים החזקים במשק הישראלי, נוחי דנקנר, נכנס למקום, אמר את הכול. סוף-סוף הוא מקבל את ההכרה לה ייחל אחרי שנים של הרמות גבה מצד האליטה הישנה. החיבוק מדנקנר, שלא כמו הפוליטיקאים שהגיעו, לא חייב טובה לאף-אחד וספק אם הוא מחפש לעשות לעצמו לובינג, סימל שהוא שם מפני שהוא מעריך את בן-זקן. שאיש העסקים האשדודי הוא עכשיו שווה בין שווים בזירת הטייקונים.

בן-זקן יודע את זה, אבל ממעיט בחשיבות. "תשמע, אני מדבר עם נוחי מתי שאני רוצה. אם אני צריך אותו אני מתקשר ובא אליו בלי לתאם פגישה", הוא אומר. "יש לי מערכת יחסים טובה איתו ולא היה לי ספק שהוא יבוא אם אני אזמין אותו. הזמנתי אנשים שהם באמת קרובים אליי, לא בשביל לעשות שרירים. יכולתי להזמין את שמעון פרס ואת ביבי נתניהו ואין לי ספק שהם היו באים. אם ג'קי מזמין את ביבי הוא בא, אבל זה לא מישהו שהייתי רוצה לחגוג איתו. רציתי לחגוג עם אנשים שכיף לי איתם".

בין האנשים האלה, אגב, נמנית גם שולה זקן, מנהלת לשכתו לשעבר של ראש הממשלה אהוד אולמרט ואחת הנחקרות הבולטות בפרשת רשות המסים. "שולה חברה טובה שלי, מאוד", מבהיר בן-זקן. "אני מכיר אותה שנים עוד מעיריית ירושלים כשאולמרט היה ראש העיר, וההיכרות היא דווקא מענייני הכדורגל ולא מהעסקים. אולמרט הוא חבר טוב ואם אני ארים לו טלפון עכשיו, הוא יחזור אליי. היחידים שהזמנתי ולא באו על אף שאני אוהב אותם מאוד הם אולמרט ואהוד ברק, שלא באו משיקולי ביטחון, וחיים רמון שהיה חולה. אולמרט התקשר באמצע האירוע והסביר שאם הוא היה בא, היה נהרס האירוע בגלל האבטחה. הוא אמר שהוא מת להגיע".

לא זונח את החברים מהשכונה

עם כל הכבוד לחברים החדשים והמפורסמים, לבן-זקן יש עוד כמה חברים טובים שמעטים בזירה העסקית שמעו עליהם. זו חבורה שמתלווה אליו עוד מהתקופה שהוא ניהל דיסקוטק וחנות למשחקי חלל ומזל באשדוד. פמליה שלא מזכירה את היועצים המחויטים שמקיפים אנשי עסקים כדנקנר, לבייב, תשובה או אריסון, אבל מהווה חלק מהנוף הטבעי של משרדי מנופים פיננסיים, החברה הבורסאית שבבעלות בן-זקן ושותפו, אברהם נניקשווילי.

חלקם הם עסקני ספורט או כדורגלני עבר כמו רפי נידם, לשעבר סגן מנהל מחלקת התברואה בעיריית אשדוד, וכיום חבר הנהלת מ.ס אשדוד, קבוצת הכדורגל שבבעלותו של בן-זקן. רק השבוע יצא נידם ממשרדי מנופים עם חופן עבה של שטרות 200 שקל, וגרם לאחת המזכירות להעלות חיוך נבוך ולתהות איך יגיב עיתונאי למראה המזומנים. שאלה טובה.

עוד בחבורה - הרצל שטרית, המשמש כעוזרו האישי. "הוא חולש היום על מאות מיליוני שקלים של פרויקטים מבלי שיש לו רקע הנדסי", אומר בן-זקן. "הוא התחיל בקטן אבל היום אני סומך עליו בעיניים עצומות".

לא מסוכן להפקיד מאות מיליוני שקלים בידיים לא מנוסות רק בשם החברות? "יכול להיות שבהתחלה עשינו טעויות שעלו לנו כסף", מודה בן-זקן. דוגמה טובה לכך היא מקרה שבו התעוררה מחלוקת כספית בין הנהלת הסטאר סנטר באשדוד, מתחם הקניות והבייבי של בן-זקן, לאחד מבעלי החנויות במקום. שטרית החליט לנקוט אסטרטגיה חריגה לפתרון המשבר, התנהלות שעלתה לו בתלונה. "הוא נעל את החנות עם שרשראות", מודה בן-זקן במבוכה, "אבל סתם אחד לא היה עושה את זה. הרצל התנהג כאילו זה העסק שלו", הוא מגונן על חברו. השבוע הודיע בן-זקן על מיזוגו של מתחם הסטאר סנטר אל מנופים הבורסאית, מה שאומר שתרגיל כמו זה של שטרית הוא כבר לא יוכל להרשות לעצמו.

בכוורת של בן-זקן שוכן גם גדי קסטיאל, קבלן בנייה שאחראי כעת גם על עבודות הגימור במשרדים החדשים. קסטיאל הוא דוגמה מובהקת לקשרי החברות של בן-זקן: הוא לוקח איתו את החברים שלו עד הסוף גם כשהוא משחק בליגה של דנקנר, אבל מרחיק אותם ברגע שהם מועלים באמונו. קסטיאל הורחק פעם אחת, אבל חזר לחיק "המשפחה". כך גם שמואל בוכריס, עוזר מאמן קבוצת הכדורגל האשדודית, שצמוד מאוד לבן-זקן כבר עשרים שנה. "כשחשבתי שהוא הדליף דברים לתקשורת וגרם נזק לקבוצה פיטרתי אותו", אומר בן-זקן. "אנשים לא האמינו שעשיתי את זה. זה היה לפני שלוש שנים והיום הוא כבר חזר. המערכת חייבת להבין שאם מישהו מועל בתפקידו הוא ישלם בראשו, גם אם אלה החברים הכי קרובים, ועשיתי את זה לא פעם ולא פעמיים".

חבר נוסף הוא גמליאל (גומא) חסין, שנעצר לאחרונה בפרשת השוחד-לכאורה במפעל הפיס. "גומא הוא חבר אישי", מבהיר בן-זקן, ומסרב להתייחס לפרשה.

בכלל, משרדי ההנהלה של מנופים ושל החברה הפרטית פילגר - שבבעלות בן-זקן, נניקשווילי וכדורגלן העבר חיים רביבו - רוויים בבעלי משרות שהם גם בני משפחה. למשל, המזכירה הראשית של מנופים היא אוולין רביבו-אוחנה, אחותו של; שרון בוכריס, אשתו של, היא המזכירה הראשית של הנהלת הסטאר סנטר; וגם לנוני בן-זקן, האח של, יש משרד במקום. רק בנובמבר האחרון הודיעה הנהלת מנופים*על מינויה של סיגל אליאס למנהלת השיווק של קניון ארנה בהרצליה, אבל בתוך זמן קצר הוחלט כי ריקי נניקשווילי, הבת של, שמונתה זמן קצר לפני כן לתפקיד מנהלת השיווק של הסטאר סנטר, תעבור לנהל את השיווק בארנה במקומה. החתן הטרי שלה, אגב, מונה למנכ"ל הסטאר סנטר.

למה לא להפריד בין העבודה לחברים ולמשפחה?

"קודם כל יש הפרדה מוחלטת. אתה יכול לראות את החברות הזו רק עד לכניסה לדלת שלי. אנשים מבינים שעם החברים אני יכול לשבת בערב. תבוא לפה בשעה 18:00 ותראה את גדי קסטיאל ואחרים מתחילים לחכות לי. אבל עבודה זו עבודה וגם מבחינתם הם רואים את זה ככה. ככל שאתה גדל ומתרחב אתה מתרחק, ויכולת הבקרה שלך על כל העובדים מצטמצמת.

"כדי לשמור על 100% ריכוז ונאמנות כלפי החברה מצד העובדים, אתה צריך או לתגמל אותם ולהפוך אותם לשותפים, או שאתה לוקח אותם בקרבה ראשונה כדי שהעבודה שלך תהיה חלק מהם. ההתחלה הייתה כזו, על-ידי קרבה. היינו חברה קטנה ולא יכולנו לתגמל בשכר ובאופציות. הבנתי שאני צריך לקחת למערכת אנשים מספיק קרובים, כדי שירגישו שהעסק כאילו שלהם, כדי שאוכל להמשיך להתפתח. זה גם הוכיח את עצמו. אין כאן שעון נוכחות, אנשים עובדים עד ארבע וחמש לפנות בוקר אם צריך, לא דורשים תוספת שכר, ונלחמים בעבורנו על כל שקל".

טוב, הם מפחדים ממך.

"אני לא מחפש את זה. אני כל הזמן עם החברים. יראת הכבוד זה אולי מהערכה, כי אני לא מאיים ולא מפחיד אף אחד. אין כאן סיפור של מישהו שעלה לגדולה והתנתק מהחברים שלו. אפילו מתחם הספורט שאני בונה עכשיו בסטאר סנטר, עם כל מגרשי הקט-רגל שעל הגג שלו, זה כי אני חושב על החבר'ה שלי - מעבר לזה שהפרויקט עסקי. אני רוצה שלוש פעמים בשבוע לשחק עם כל החברים במגרש הדשא הסינתטי הכי טוב שיכול להיות, וליהנות איתם. זה הסיפוק הכי גדול שלי".

בדירת המסתור של אולמרט

בן-זקן, 41, גדל ברובע ח' באשדוד, מהאזורים הפחות טובים של העיר. "מי שבא מהמקום הזה והצליח, יש לו את המודעות ואת הרגישות החברתית למה שקורה בצד האחר", הוא אומר. "זה משהו שיש לכל אחד מאיתנו בשותפות הזו. שואלים אותי לאן אני רוצה להגיע כי אני יכול גם לא לעבוד. אני יכול למכור את המתחם, לסגור הכול בפק"מ ולחיות מהפק"מ ברמת החיים הכי גבוהה שיכולה להיות. אין לי שום כוונה לעשות את זה".

באותה שכונה גדל גם חברו ושותפו בעסקים הפרטיים, חיים רביבו. בתקופה שבה רביבו שיחק במדי מכבי חיפה ולאחר מכן בסלטה ויגו הספרדית, בן-זקן כבר מזמן מצא את עצמו מחוץ לכדורגל המקצועני, כשבהיסטוריה שלו תקופה כשחקן בהפועל אשדוד. עם סיום שירותו הצבאי ולאחר לימודיו במכללה לביטוח, החל לעבוד בסוכנות הביטוח שבבעלות אפרים גור. כשהבוס נבחר לכנסת ב-1988, לאחר ששוריין ברשימת מפלגת העבודה כנציג העדה הגרוזינית, מונה בן-זקן לעוזרו הפרלמנטרי.

כעת הוא מנצל את ההזדמנות בשביל לשבור את אחד המיתוסים של אותה תקופה, שבשיאה "התרגיל המסריח" של שמעון פרס, שנכשל בניסיונו לפרק את ממשלת האחדות ולהקים ממשלה בראשותו. לפי המיתוס, מילטו את גור אל דירת מסתור באשדוד, בניסיון לשכנע אותו לערוק אל הליכוד ולהתחמק מלחצי מפלגת העבודה. בן-זקן חושף את האמת מאחורי האגדה: "זו בכלל לא הייתה דירה באשדוד, אלא דירה של אולמרט ברחוב אסתר המלכה בירושלים. היינו שם אברהם נניקשווילי ואני לצד אפרים גור, ואיתנו אולמרט ורוני מילוא. אולמרט ומילוא שיחקו את השוטר הרע והשוטר הטוב, ודיווחו כל הזמן ליצחק שמיר, שישב באותו זמן במלון הילטון. אולמרט היה השוטר הרע".

ב-1993 בן-זקן עבר אל הפוליטיקה המקומית, כשהקים עם אייל בן שמחון רשימה של צעירים שאפתניים תחת השם "אשדוד נטו". ההצלחה בקרב צעירי העיר הפכה עם השנים לגל של אנטגוניזם, שכוון בעיקר כלפי בן-זקן, משום שהצליח לטענת המבקרים למנף את עסקי הנדל"ן שלו בעיר בזכות מעורבותו הפוליטית וחברותו עם ראש העיר הוותיק, צבי צילקר. בן-זקן אמנם הקפיד שלא לשבת בוועדות לתכנון ולבנייה, אבל דאג שאנשיו יהיו שם. גם כשפרש לאחרונה מחברותו במועצה, נטען כי מחליפו מטעם הרשימה, עו"ד דורון אלחריזי, הוא למעשה עושה דברו. "בבחירות הבאות אני לא מתמודד ואני לא מריץ שום רשימה", מודיע בן-זקן.

במקביל, הוא לא מפסיק לפזר מחמאות על ראש הממשלה, על אף שהוא בכלל חבר מפלגת העבודה. "אני מזוהה עם העבודה אבל אם יהיו עכשיו בחירות אצביע אולמרט", הוא אומר. "אני לא רואה אלטרנטיבה אחרת מבחינתי. אני חושב שהוא ראש ממשלה מצוין, במיוחד כשמסתכלים על נקודת הפתיחה שלו. פשוט לא נותנים לו צ'אנס. מה יהיה אם ייבחר ברק? אותו דבר, יימצאו על מה לחקור אותו והוא לא יוכל לעבוד. לפחות אולמרט כבר אחרי זה. בכלל לא יכול להיות שחוקרים ראש ממשלה בזמן כהונתו".

בליגה של הגדולים

לפני כשנתיים וחצי רכשו בן-זקן ונניקשווילי את השלד הבורסאי ששמו הפך למנופים פיננסיים , תמורת חצי מיליון דולר בלבד. הם הזרימו לחברה כשמונה מיליון שקל וביצעו עסקות מרשימות עם הון עצמי נמוך מאוד - דבר שעורר הרמות גבה בשוק ההון, במיוחד על רקע נסיקת המניה. אנליסטים ופרשנים הזהירו מפני בועה, וניתן להניח כי חלק מן האזהרות פורסמו לא רק בשל נתונים אובייקטיביים, אלא גם בשל הרושם כי בן-זקן רץ מהר מדי ואולי משחק במגרש של גדולים ממנו. עובדתית, המשבר העולמי לא פסח על מניית מנופים, שרשמה ירידה של 40% בשנה האחרונה בלבד. עם פרסום הדוחות הכספיים השבוע ועם הבשורה על מיזוג הסטאר סנטר אל תוך מנופים, היא זינקה באחוזים בודדים, אבל בסופו של יום היא נסחרת (השבוע) בערך נמוך ב-70% ממחיר השיא שרשמה ביוני שעבר.

כבר עם הצטרפותו לשוק ההון, בן-זקן מעיד על עצמו כמי שהבין שכללי המשחק השתנו. "בהתחלה הבעת האמון של הגופים המוסדיים הייתה בג'קי, ולא בחברה", הוא מספר. "הבנתי שאם אנחנו באמת רוצים להפוך לחברה רצינית ודומיננטית ולשחק במגרש של הגדולים, צריך לקבל החלטה: או שאתה נשאר במקום שבו היית קודם, או שאתה שקוף לחלוטין ונקי, כאשר הכיוון הוא חברה ציבורית. אני נתתי אז התחייבות, אמנם לא תשקיפית, כי כל עסקה חדשה שאני אעשה תהיה במסגרת הפעילות הציבורית ולא הפרטית. בדיוק מסיבה זו הודענו על מיזוג הסטאר סנטר למנופים. מה שמעניין היום אותי ואת השותפים שלי זה להביא את מנופים כמה שיותר רחוק. הבנו שכדי לעשות את זה מהר, אנחנו חייבים לחזק את מבנה ההון של החברה, את התזרים של החברה ואת הרווחיות שלה, ולחפש עסקים חדשים.

"קשה למצוא עסקים כמו הסטאר סנטר, וגם אם נמצא כאלה זה ייקח זמן. לכן השיקול למזג היה לטובת החברה. אם הייתי רוצה למכור את הסטאר, יש לי עשרות פניות מצד הגופים הכי גדולים שיש. תשמע, זה הפרויקט הכי טוב שיש בישראל. אין ויכוח על זה בכלל". הדברים, נזכיר, נאמרים שבוע אחרי שהפניקס רכשה 25% מהמתחם, תמורת 132 מיליון שקל, סכום המשקף למתחם שווי של 530 מיליון שקל.

זה נכון לדעתך לסמן את מינויו של דני וקנין למנכ"ל כנקודת מפנה בהתנהלות של מנופים?

"ללא ספק, אתה לא יכול להגיע לרמות הגבוהות בלי להיות שחקן בשוק ההון. וכדי להיות חברה ציבורית מוערכת, אתה חייב לבוא עם הכלים הניהוליים הנכונים. לכן היה לי ברור שאני צריך לקחת את התותח הכי גדול שקיים בשוק".

איך הגעת לווקנין?

"הכרנו בכמה וכמה משאים ומתנים שהיו לי מולו, כמו בעסקת דאלאס (העסקה הראשונה של מנופים בארצות הברית, ש' נ') שבה הפניקס נתנה לנו מימון. כבר שנה לפני שפניתי אליו עם ההצעה, אמרתי לעצמי 'זה האדם שאני רוצה אצלי'".

איך בישרת לנניקשווילי שצריך לשלם לו 160 אלף שקל בחודש ועוד מיליון דולר מענק?

"תראה, בשבוע שעבר יהלי (שפי, מנכ"ל הפניקס, ש' נ') אמר לי: 'תחזיר לי אותו'. תבין, האיש הזה היה בתפקיד מאוד מכובד (מנכ"ל הפניקס השקעות, ש' נ') עם תנאים פנטסטיים ואני יודע שהיו לו הצעות מהגופים הכי מכובדים שיש. ידעתי שלהביא אותו זה אפילו לא עניין של כסף. אם הייתי מציע לו לפני שנה וחצי, הוא לא היה מגיע. אבל לאור ההיכרות וההערכה ההדדית שנוצרה ביני לבינו ובינו לבין אברהם, חיכיתי לרגע הנכון לזרוק לו את הפצצה. לא היה בכלל משא ומתן. אמרנו לו: אנחנו רוצים אותך כמנכ"ל, תכתוב לנו על נייר מה אתה רוצה. ככה זה היה. הוא לקח לעצמו שבועיים רק כדי לחשוב אם הוא בכלל מתכוון לעשות מהלך כזה, והוא החליט בסוף להצטרף.

"הוא קיבל, אגב, כל מה שהוא ביקש. אבל זה לא היה הכסף אלא האתגר להיות שותף בתחילת הדרך של חברה, וזו חוכמה גדולה. החוכמה היא לא לקנות את בית"ר ירושלים, לשים מאה מיליון שקל ולקחת אליפות. החוכמה היא לבוא לאשדוד ולהביא אותה לטופ. זה האתגר וזו הראייה העסקית. ידעתי שלא משנה מה וקנין יכתוב על הנייר, זה יהיה שווה את ההשקעה".

איך אתה מתמודד עם הביקורת על ההון העצמי הנמוך שהעמדתם, ועם הטענות למינוף המניה?

"הביקורת היא לגיטימית, ואני חי בתוך עמי. היינו בתקופה של בועה שבה כל אחד הנפיק וגייס והפרמטרים לא בחנו עד כמה יכולים לעשות את זה. אבל אני באתי ממקום אחר. היה לי ברור שזה יהיה עניין של זמן עד שיכירו אותנו. זה כמו שתופסים את אשדוד, עם אותן הסטיגמות, כך תפסו את ג'קי. אני יכול להגיד לך, אחרי היכרויות שעשיתי עם כל הגופים הגדולים, שאין גוף שלא ירצה להיות שותף שלנו. לא בגלל שאנחנו איזה שם גדול, אלא משום שיש לנו גם את היכולות הניהוליות ואנחנו גוף רציני מספיק שגם יודע מה הוא עושה".

אתה לא נעלב כשאנשים אומרים עליך שהם מופתעים לטובה? כאילו הם ציפו למשהו אחר.

"אני לא נעלב כי אני יודע שזה הגיע מאיזושהי סטיגמה שקבורה עמוק בתוך אלה שגם אני קורא להם 'צפוניים'. אבל זה בא ממקום שאני יכול להבין אותו, וברור לי שכל בוקר חובת ההוכחה היא עליי. כמו שהיה סימן שאלה גדול סביב הפעילות הציבורית של מנופים, אין לי ספק שבעוד שנתיים ידברו אחרת לגמרי".

למה זה כל כך ברור לך?

"כי לא קמנו לפני שנתיים. את הלמידה, את שיעורי הבית ואת הניסיון, כמו גם את האמון מצד המערכת הבנקאית, צברנו במשך 15 שנה. כקבוצה פרטית קיבלנו אשראי בהיקף של מיליארד שקל וזה מבלי לגייס איגרות חוב. זה התחיל בעשרה מיליון, אחר כך במאה וכן הלאה, בהדרגה. שוק ההון רואה איזושהי קפיצה פתאום, אבל זה לא נכון. קח למשל את הפרויקטים שיש לנו באופן פרטי, שלא זכו מספיק ליחסי ציבור ולפרסום - מי שצריך לדעת עליהם יודע".

איך קיבלת את ההחלטה לגבי רכישת בניין הליפסטיק המפורסם במנהטן?

"הפנייה הגיעה אליי מהשותף האמריקאי ואני פניתי לאילן בן-דב, כי חיפשתי להיות חלק מקבוצה שתחזיק בשליטה. בסופו של דבר החלטנו לקחת 70% בעסקה. קודם ראיתי מספרים, הכנסות וסקר שוק על מצב בנייני המשרדים הגדולים במנהטן בהסתכלות עשרים שנה אחורה. ראיתי שההיסטוריה של הבניין מראה כי מ-1987 הוא בתפוסה של 97%. למדתי את ההיסטוריה של השוכרים, כמו העובדה שפירמת עורכי הדין השנייה בגודלה בעולם החזיקה שם כמעט 50% מהבניין מיום ההקמה שלו ומאז כל הזמן מגדילה את השטח שהיא תופסת. נכון שקרה משהו בדרך (המשבר הפיננסי בארצות הברית, ש' נ') אבל אני מקווה שזה לא ישפיע".

עם רכישת הבניין, לא הרגשת שאולי בכל זאת אתה רץ מהר מדי?

"לא, כי חוץ מהתדמית של קניית בניין במנהטן - 900 מיליון דולר נשמעים המון - הסיכון של כל אחד מאיתנו, המשקיעים, הוא של 20%. פה בארץ צריך ערבויות אישיות ועוד, אבל באמריקה ובאירופה הכללים שונים: אתה מקבל מימון של 90%, שם את האקוויטי שלך ובמקרה הגרוע אתה יכול להפסיד אותם".

לפי מקורות שונים, אתה קרוב לעסקה גדולה בחו"ל עם מוטי זיסר. אתה יכול לאשר?

"יש לי היכרות טובה מאוד איתו ואני מקווה שהיא תוליד יותר משותפות אחת", הוא מחייך. "האם יש משהו עכשיו? זה לא לפרסום".

לא רק ז'וז'ו אבוטבול

השם ג'קי בן-זקן אמנם מעורר לא מעט אנטגוניזם וחוסר פרגון בקרב תושבים רבים באשדוד, אבל נראה כי ברמה העסקית הוא הפך דווקא לשגריר מספר אחד של העיר. "חל שינוי תדמיתי בארבע השנים האחרונות בצורה שבה 'שאר העולם' חושב ותופס את אשדוד", הוא אומר. "מי שלא הכיר את העיר וניזון רק משמועות ומרכילות, קטלג את אשדוד באיזשהו מקום באזור נתיבות, אפילו גיאוגרפית. כשאני מגיע לתל אביב לארוחת ערב אומרים לי 'מה, עכשיו אתה חוזר לאשדוד ב-11 בלילה?' כאילו אני צריך לנהוג 48 שעות בעוד שבפועל זה 25 דקות נסיעה. זה פשוט מדהים, איזה פער יש בין מה שחושבים מרבית התושבים בארץ על אשדוד לבין המציאות. זה פער שלא ניתן להבנה. אתה מצליח למחוק את הסטיגמה הזאת רק אם אתה מצליח להביא אותם לכאן ולהגיד להם, תראו על מה אתם מדברים. לא מבינים גם למה אני יושב פה ולא בתל אביב או ברמת גן, איפה שכולם יושבים. אז אני כאן, ולדעתי עשרות אנשים מחוץ לעיר מגיעים אלינו למשרדים מדי יום. כל פעם מגיעים עוד אנשים שהופכים להיות שגרירים של העיר".

טוב, בוא לא נגזים. אתה לא מייצר שגרירים.

"לא, אני מייצר מציאות. אני לא מנסה ליחצן את העיר, אלא להראות את המצב האמיתי. יש פה מחדל שיווקי. אנשים גדלו על השביתות בנמל ועל ז'וז'ו אבוטבול, אלה הקונוטציות. לא שהם אנשים לא בסדר, אבל אנחנו העיר החמישית בגודלה במדינה, אחת הערים הכי חדישות, נקיות ומתוכננות".

נתקלת בקושי לשכנע מותגים מסוימים להגיע למתחם שלך באשדוד?

"להביא את ארומה למשל, שזה היה בית הקפה הראשון במתחם, היה קשה. ישבתי עם מנכ"ל הרשת, והיינו צריכים לעשות פגישות. הוא הכיר אותי רק מהכדורגל אז הוא עשה סיבוב בעיר, ואמר 'וואלה לא ידעתי'. גם לו היה קשה לשכנע את שותפיו אבל בסוף הם פתחו סניף במתחם, והם פתאום פודים מאות אלפי שקלים בסניף של 160 מטר, ועכשיו הם עומדים לפתוח את הסניף השלישי או הרביעי בעיר. אחרי ארומה הגיעו קפה הלל, קפה ג'ו, רולדין, קפה קפה ועוד".

בגלל זה קל לך להבין את הפוטנציאל של עיר כמו נהריה, שבה אתה בונה את קניון ארנה?

"זה מאוד דומה. גם היום כשאני יושב מול גופים, אפילו בנקים, מיד כשהם שומעים נהריה הם חושבים על טילים או על פשע".

"אין לי תלונות היום"

זה עשר שנים לפחות שבן-זקן יכול להרשות לעצמו לעבור לווילה מפנקת. רביבו, שותפו, עשה את זה כבר לפני יותר מעשור, כאשר התחיל להרוויח בגדול מהכדורגל. הוא רכש אז וילה מרהיבה עם בריכה ברובע ט"ו היוקרתי באשדוד - רובע שכולו וילות בלבן צחור, שנבנו בשיטת בנה ביתך. בן-זקן, לעומתו, המשיך לגור בדירת חמישה חדרים ("אחד מהם זה ממ"ד והשני זה סלון"), בבניין מגורים בעיר. אמנם, המיקום אטרקטיבי עם נוף המשקיף אל חוף המצודה היפהפה, אבל עדיין דירה סטנדרטית. אולי ברוח האירוע הנוצץ שערך לבנו, או אולי כי הרגיש שהגיע כבר הזמן לפרגן לעצמו, החל בשנה האחרונה לבנות וילה על שטח גדול במיוחד עם הרבה מקום לבריכת השחייה המתוכננת.

כמו בסיפור הבר מצווה, "שהילד רצה", שוב מגלגל בן-זקן את "האחריות" ממנו הלאה. הפעם האשמה טמונה באשתו דורית. "הייתי מוכן להישאר בדירה שלי עד אינסוף, אלא שזה כבר הפך להיות קשה לאשתי", הוא אומר. "יש לנו חמישה ילדים וזה לא קל, גם הילדים רוצים יותר. כל אחד רוצה את הפרטיות שלו, את המחשב ואת הטלוויזיה. אני מצדי הייתי נשאר שם כל החיים. יש גם את האמונה שבית זה דבר שמשפיע מאוד על האנרגיה שלך, ותודה לבורא עולם, אין לי תלונות היום ולכן אני לא רוצה לשנות את הבית".

למה נדמה שאתה מרגיש כל הזמן צורך להתנצל על כך שעשית כסף?

"כי זה באמת בגלל הסיבות שאמרתי לך. נכון שיכולתי לחבר שתי דירות, אבל הסיבה היחידה שאני מעדיף על פני זה לעבור לבית גדול עם בריכה, זה החברים. אני רוצה שבשבתות כל החבר'ה שלי יבואו אליי עם הילדים שלהם. אתה עובד כל היום בשביל ליהנות בסוף שבוע מהמשפחה ומהחברים".

אחד החברים הוא כאמור נניקשווילי. בן-זקן נזהר כאשר הוא נשאל למקור האמצעים של השותף בעל הכיסים העמוקים. "תראה, מי שצריך להכיר אותו מכיר", הוא אומר. "קח לדוגמה את הפניקס שמימנו לנו עסקות: אברהם ואני גדלנו למעשה בפניקס כי סוכנות הביטוח שלנו עבדה רק איתם. המערכת הבנקאית, שוק ההון, כולם מכירים את אברהם. זו לא היכרות מהעיתונים, אלא כתוצאה מפגישות. הוא נמצא בארץ יומיים-שלושה בשבוע ומגיע איתי לפגישות. הוא פשוט לא אוהב פרסום".

המיתוס אומר שהוא ידע לקרוא הזדמנויות, כמו ברוסיה עם התמוטטות ברית המועצות.

"שלא תטעה, הוא לא ראה את ההזדמנויות. זה התחיל בשותפות שלו עם אפרים גור (ח"כ לשעבר ששימש גם כציר מסחרי בגאורגיה, ש' נ') ושניהם הלכו בהתחלה לכיוונים אחרים. הם ייבאו טיטולים לגרוזיה למשל. הוא לא ידע לאן הוא יגיע, הוא היה סוכן ביטוח שניסה להתפרנס בסך-הכול. היה לו הרבה מזל".

היום, אני מניח, שנניקשווילי כבר לא מייצא טיטולים לגרוזיה.

"זה רק התחיל בזה, היו רק כמה עסקות בודדות. ברגע שהוא התחבר לגלנקור, שהיא חברת סחר הנפט השנייה בגודלה בעולם, הוא מתעסק רק באנרגיה".

יכול להיות שנראה מיזוג של אחד מעסקי הנפט של נניקשווילי אל מנופים?

"יכול להיות, אנחנו בוחנים את זה. כרגע אני חושב שעדיף לי להתרכז במה שאני יודע ומבין, שזה נדל"ן ושיווק. נפט ומסחר בכלל הם דברים שמשתנים מהר מאוד. אם בנית קניון זה משהו אחר - בנדל"ן מניב אין קנס ופרס, מקסימום התשואה יורדת". *

shai-n@globes.co.il