חיים בסרט טבע

כהן חי במעין יקום מקביל, שמדי פעם משיק להוויית החיים הקונבציונלית בישראל; בזמן שצעירים בני גילו מקיצים עם שעון מעורר, הוא פוקח עיניים עם הזריחה באוהל אינדיאני על גדות הכינרת. כשבדירות מגורים הקומקום החשמלי מבעבע, כהן מניח פינג'ן חסר ידית על המדורה, ומחכה בסבלנות שהקפה השחור יתחיל לגלוש. אחר כך הוא נכנס לטבילה במימי הכינרת, מתלבש ויוצא לעבודה.

באוהל סמוך מתעוררת גם משפחת קרביץ. כבר שנה שהמשפחה נודדת ברחבי הארץ, ולאחרונה נטתה את אוהלה על גדת האגם. דין-דין, רק בן שנתיים, מגיח מהאוהל ומשתובב על חוף הכינרת כאילו היה גן המשחקים שלו. כשאביו, שחר, מזכיר לו איך אתמול הופתע כשעקצה אותו דבורה, הפעוט פורץ בצחוק מתגלגל. בינתיים אמו, אור, מכינה לו דייסה, ומאוחר יותר תלך המשפחה לטבול גם היא במים, ולהתקלח כמו כהן, בלי סבון. בערב יבשלו ארוחת ערב על מדורה ובסופה ינקו את כלי המטבח עם האפר שנותר ממנה - חומר אנטיספטי, לדבריהם, שמחליף את נוזל הניקוי המוכר.

החזרה אל הטבע, בווריאציה כזאת או אחרת, היא מהחלומות העירוניים היותר שכיחים, אך כדרכם של חלומות, רק בודדים טורחים לנסות ולהגשים אותו. ביקור אצל כמה שעשו זאת, משפחות ובודדים, חושף מציאות מופלאה, רחוקה מהתדמית הנפוצה של תרמילאים שבילו חודש יותר מדי בהודו.

אנשי האוהלים אינם עשויים מקשה אחת. רחוק מזה: הם ויתרו על חיי העיר מסיבות שונות, בחרו רמות שונות של ניתוק ורמות שונות של נוחות בחיי היומיום שלהם. עם זאת יש להם גם מכנה משותף רחב שכולל את ההקפדה על איכות הסביבה, את היכולת לחיות מכמה מאות שקלים לחודש, וגם הרבה זלזול בתרבות הצריכה.

הקונפליקט של נועם כהן

כהן, בן 28, בעליו של עסק לשירותי כביסה לצימרים, גדל במושב מסד בגליל התחתון, ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא חובב טבע. בשנתיים האחרונות הוא מתגורר באוהל אינדיאני קטן, חולם לוותר על העסק וכמו הזוג קרביץ ללמוד פרמקלצ'ר. מה מונע ממנו לעשות זאת? "אנחנו חיים בתרבות שמעודדת את המירוץ אחרי הכסף, וגם אני חלק מאותה התרבות", הוא מסביר. "אני לא אוהב כסף, ואני חושב שאף אחד לא באמת אוהב; אנשים רק מרגישים שהוא חסר להם. לוותר על פרנסה זה אומר לוותר על הרבה דברים, וקשה לי לעשות את הוויתור הזה".

כהן עובד לפעמים עשר שעות ביום, אבל כשמגיעים לאוהל הטיפי שלו, מתיישבים על המחצלת ומריחים את הכינרת, תחושת החופש שעליה הוא מדבר מוחשית מאוד, וכך גם הקונפליקט שהוא מתאר בין ניהול עסק לחיי הטבע. אגב, כהן גם שוכר דירה בקיבוץ סמוך, סוג של תעודת ביטוח למניעת פינויו מהחוף שבו הקים את הטיפי שלו.

איך הוא מתמודד עם הלקוחות שמרימים גבה? "כשאנשים מזלזלים בצורת החיים שלי אני מקצין ומספר שאני מחבק עצים ומתקלח באפר של מדורה. כך הם נבהלים ומניחים לי", הוא מספר בחיוך. בעבר, לפני פגישות עסקיות, חש לא בנוח עם ריח המדורה שנדף ממנו, והקפיד להגיע לדירה ולהתקלח בשיטה המקובלת. לאחרונה החליט לוותר על המקלחת; "הבנתי שאני לא מסריח ממדורה, אני פשוט מריח ממדורה", הוא מבהיר.

משפחת קרביץ: מהולנד לנדודים

משפחת קרביץ נוהגת לנדוד ברחבי הארץ כשדין-דין כרוך במנשא על גב אמו, ותיק גדול ובו אוהל על גבו של אביו. מדי פעם הם עוצרים, מקימים את האוהל, ונשארים עד שיגיע הזמן להמשיך הלאה.

לפני שהתחילו לנדוד, הם ניהלו חיים עירוניים קצת יותר שגרתיים, כולל אפיזודה קצרה של מגורים בהולנד. שחר עבד כעצמאי בתחום הפרסום, ואור ניהלה עסק למשלוחים אורגניים. הם שקלו להקים עסק עצמאי, אבל כשדין-דין היה כבן שנה הבינו שמגורי הקבע אינם עולים בקנה אחד עם יצר הנדודים שבוער בהם.

"החלטנו לצאת למסע אל הפשטות", מסביר שחר קרביץ, בן 24. "אנחנו נהנים להיות בתנועה. לבקר במקומות חדשים ולספוג אווירה, אז החלטנו לוותר על הבית ולחיות באוהל, מה גם שלגור בבית זה אומר להתמודד עם חשבונות שלא מפסיקים להגיע, וכל פעולה, אפילו הדלקת הבוילר, הרסנית לסביבה. זה הרבה בלגן לא נחוץ".

עלות המחיה החודשית של המשפחה היא כ-1,000 שקל, ולדבריהם דין-דין צורך פחות משניהם - מחיתולים הוא נגמל בגיל חודשיים, ובניגוד לתינוקות עירוניים הוא זקוק למעט מאוד גירויים חיצוניים שעולים כידוע כסף.

כשבכל זאת צריך כסף, שחר בוחר בקפידה פרויקטים שמתאימים לאג'נדה האקולוגית שלו, ויוצא לעבודה. לאחרונה עבד בהפקת יום ההחשכה בתל אביב ובמיזם לטיהור מים. "באופן כללי אנחנו מעדיפים לעבוד אצל חבר חקלאי ולקבל ממנו ירקות ולא כסף. יש לנו אמנם חסכונות, אבל אנחנו לא נוגעים בהם. היום אנחנו מרגישים עשירים יותר מאשר בתקופה שבה עבדנו באופן קבוע", הם אומרים.

כאן מתחבר כהן למשפחת קרביץ. בחורף האחרון הוא חשב לפרק את הטיפי כי "חורף זה לשבת בבית ולהסתגר". אחרי כמה שבועות בין הקירות הוא מצא את עצמו חסר מנוחה. הפתרון היה התארחות אצל משפחת קרביץ, שהעבירה את החורף בנחל סמך כשבני המשפחה ישנים בכיפה גיאודזית.

עכשיו הם באו לבקר אותו בטיפי, כמו חובבי טבע רבים שמגיעים אליו מכל הארץ להתרשם מאורח חייו. כהן סבור שכולם יכולים ללמוד לחיות כך. "בהתחלה אנשים דואגים מה יאכלו, איך יתקלחו ואיפה השירותים, אבל אחרי כמה זמן הם מתחילים לתפקד בעצמם, להדליק מדורה לבד ולגלות עד כמה זה פשוט. גם מנהל בנק יכול לחיות ככה".

קרביץ מסכים: "אם כל אחד יצא מאותה מסיבת תחפושות שנקראת עיר וינסה לחיות בצורה פשוטה, הוא יגלה מחדש את הכיף בחיים. אני דוגמה חיה לזה - פעם הייתי קונה משהו ומתלהב ממנו עד שנגמר, ואז רץ לקנות משהו אחר. מאז שהשתחררתי מתרבות הצריכה, אני מתלהב מדברים פשוטים, למשל מחרק צבעוני שראיתי. בכל יום אפשר למצוא אלף דברים שלא מצאת אתמול".

איך מקבלת המשפחה את אורח החיים? אור קרביץ: "ההורים שלי אומרים שהם מקבלים את דרך החיים שלנו ואני יודעת שהם משתדלים לכבד את זה, אפילו שאני יודעת שהם היו שמחים אם היינו גרים בבית רגיל. אבא גמלאי של דן ואימא סגנית מנהלת סניף בנק, ובתור ילדה עירונית לא העליתי על דעתי שאמצא את עצמי נודדת בטבע. אבל מאז שהכרתי את שחר ודין-דין נולד זרם החיים נכנס בי.

שחר קרביץ: "לאנשים רגילים קשה לקבל את זה שבן אדם יוצא ממסגרת של עבודה ובית. ההורים שלי באים מתרבות רוסית, ושם זה קודם כול לימודים. לאבא שלי קשה לקבל את זה שאני לא מנסה להשיג תואר, והיה לו קשה לקבל את זה שאני לא מעריך את אותם דברים שהוא מעריך".

משפחת אשד: אוהל מפואר

שבעים קילומטרים מפרידים בין הטיפי של כהן והיישוב האקולוגי כליל בגליל המערבי. הדרך רצופה שלטי הכוונה, רמזורים וכבישים סלולים, אבל אחרי שפונים שמאלה ליד שלט עץ צנוע שעליו חרוט בצהוב שם היישוב, הוראות הנסיעה שונות מהמקובל: "נוסעים בשביל עפר מתפתל, עוברים בין ארבעה עצי זית צעירים, ממשיכים עד עץ הפקאן, ושם חונים", מסביר אחד מאנשי האוהלים.

לא רחוק מהפקאן חיים איריס, בת 31, ובארי אשד, בן 36, עם בנם קדם בן השנה וחצי. בניגוד לכהן ולמשפחת קרביץ, אנשי האוהלים של כליל חיים בסרט טבע מסוג אחר: האוהלים שלהם גדולים ומאובזרים, והתחושה שלהם היא שבבעלותם אימפריה של ממש. משפחת אשד מתגוררת כבר שנתיים באוהל צבאי שעבר שדרוג ניכר, ומתגאה בנוף אין-סופי ובבריזה נעימה. סביב חיים עוד אנשי אוהלים, חלקם באוהלים מונגוליים, אחרים בכיפות גיאודזיות, ויחד הם מנהלים חיי קהילה ענפים. ערב לפני שביקרנו אותם, למשל, הם בילו ב"מעגל שירה" וזימרו יחד עד אחת לפנות בוקר. הילדים של אנשי האוהלים, שחלקם לא הולכים לגן, נפגשים בבקרים באחד האוהלים, ומשחקים.

"חיי קהילה תומכים וממלאים אותי", אומר אשד ומדגים כיצד שגרת יומם שונה מהמקובל בעיר: "כשאנחנו מבקרים אצל חברים אנחנו מביאים כמתנה שקית אבוקדו שאספתי ממטע סמוך, ומקבלים בחזרה אשכול בננות שהם גידלו. אנחנו מעדיפים מתנות כאלה ולא משהו שנקנה. עדיף להתעסק פחות בכסף ויותר בהחלפות, כי אז יש תחושת שפע ושמחה".

את הדברים שחייבים לקנות - לחם, למשל - מעדיפים חברי הקהילה לקנות מחבר קהילה אחר, האופה של כליל. "את הכסף שאני משלם לאופה אני משאיר בתוך הקהילה, וככה גם תורם לה. מה גם שאני יודע בדיוק מה אני אוכל, מה שהופך את הכול לבריא יותר. בעיר אתה לא תמיד מכיר את השכן שלך, ויש ניכור. את החלל הזה הם מנסים למלא בקניות ובאוכל, ובסוף בגיל 60 הם חולים בגלל זה".

אשד גדל בקיבוץ סמוך לעפולה וטעם מ"חיי הניכור העירוני", בזמן שגר עם איריס "בקופסת גפרורים" בכפר סבא. היה לו צפוף, הוא התגעגע למרחבים, ולאיריס הוא הבטיח שכשיעברו לחיות באוהל הוא יבנה לה כל מה שתרצה ושלא יחסר לה דבר. כשהיא השתכנעה, הגיע הזמן לקיים את הבטחתו: את רצפת האוהל הוא ציפה בעץ, לקראת הולדתו של קדם הוא בנה מתקן לחימום מים ותנור עצים לחימום האוהל, מיקם פאנל סולארי שמספק חשמל, ובנה שירותי קומפוסט.

המעבר לכליל היה כרוך בוויתור על העבודה הקבועה של איריס כפיזיותרפיסטית בבית החולים השיקומי לוינשטיין ברעננה. "זה היה ויתור עצום", מספרת איריס, "מבחינה מקצועית העבודה בלוינשטיין מרתקת, וברור שבמרכז התחום מפותח יותר מאשר בצפון. היו לי הרבה חששות, ובסופו של דבר מה שהכריע את הכף היה השאלה איך אני אגדל את הילד שלי".

היא גדלה בהרצליה, בת לאב שהרבה לנסוע לחו"ל במסגרת עבודתו. "החלטתי שאני רוצה לגדל את הילד שלי אחרת, עם מלוא הנוכחות. כל אחד עושה את הבחירות שלו. אני לא אומרת שכך זה חייב להיות, אבל לי זה מרגיש נכון".

מאז שהוא בן פחות משנה, הדבר הראשון שקדם עושה מדי בוקר זה לצאת לבדו לגינה, גם אם יורד גשם. כשהוא חוזר מהטיול הוא מביא משהו שהוא מצא - אבן, חיפושית עלה - ומראה אותו להוריו. "ככה הוא רוכש עצמאות. בעיר זה לא יכול לקרות, כי הוא צריך לפתוח דלת בשביל לצאת ויש מכוניות וסכנות. עכשיו, בדיעבד, קשה לי להבין איך אפשר לגדל ילד שלא באוהל", אומרת איריס.

שני בני הזוג עובדים למחייתם, אם כי בחצי משרה; בארי מדריך ילדים על איכות הסביבה במסגרת "שומרי הגן", ואיריס עוסקת במקצועה, במרכז שיקום קטן באזור.

"ההחלטה לעבוד בחצי משרה היא החלטה מודעת", אומר בארי, "זה אומר לוותר על נסיעות לחו"ל, אבל אנחנו לא מפספסים את תהליך הגדילה של קדם, ולזה אין מחיר. נכון שאנחנו מרוויחים פחות כסף, אבל ההרגשה היא שאנחנו חיים באמת. הרבה אנשים נוסעים לחו"ל כמה פעמים בשנה, אבל מה נשאר מזה בסוף? אם הייתי מרוויח יותר כסף, אבל לא הייתי מכיר את הילד שלי, הייתי מאושר פחות".

המשפחות, הם אומרים, מקבלות את אורח החיים שלהם בהבנה. בארי אשד: כשההורים של איריס מגיעים לביקור מהרצליה, אז אבא שלה מיד מתיישב, מוריד נעליים וחולצה, ונהנה מהבריזה הנהדרת שיש לנו כאן. הם קוראים לאוהל שלנו "הארמון של איריס". הסביבה שלי גמישה יחסית, וקיבלו בסדר את המעבר לטבע. סבא שלי שואל לפעמים, "נו, מתי תעבור לדירה?" אבל בגדול יש יותר סקרנות מהרמת גבה".

ניר אלבוחר: אמנות במזוודה

לא רחוק ממשפחת אשד חי ניר אלבוחר, בן 33, בשלד חממה שאותו כיסה ביריעות בד. מלבד האוהל, לאלבוחר יש גם מעין מרפסת אירוח: שני כיסאות מתחת לעץ חרוב.

כבר עשור שאלבוחר לא עבד במשרה קבועה. לכליל הגיע לאחר שנדד במשך שנתיים בפולקסווגן טרנספורטר מסחרית בין חופים ליערות. כשהמכונית התקלקלה סיפר לו חבר שהוא בדיוק מפנה אוהל בכליל, ואלבוחר קפץ על המציאה.

בתוך חלל החממה שלו יש הרגשה של מאהל בדואי, רמז לכך שחי בעבר, לפני הנדודים ברכב, גם באוהל בדואי. דלעות משתלשלות משלד החממה, שולחן עץ נמוך ומזרונים צבעוניים, וחפצים עתיקים פזורים בחלל. בקבלת הפנים משתתפים גם שני חתולים ידידותיים וכלבה, וגם חולדה גדולת ממדים, שאפילו על רקע מרחבי הגליל לא מצליחה להיראות קונבנציונלית.

לאלבוחר אין חשבונות חשמל; השכירות לבעלי החלקה סמלית, ותיבת הדואר שלו ריקה גם מחשבונות טלפון או ארנונה. את חשבון הבנק סגר זה כבר, ופרנסתו מחפצי אמנות שהוא מכין, ומעבודות מזדמנות. "יש חודשים שבהם אני חי מ-400-500 שקל ומסתדר", הוא אומר. את חפצי האמנות שיצר הוא שומר במזוודה חומה באחת מפינות האוהל. כשהוא צריך כסף הוא פותח את המזוודה ונוסע לשוק מקומי.

"זאת חוויה חזקה כשאתה מרגיש את עצמך ואת הטבע", הוא מסביר את קסמו של המקום. "כשאני הולך לישון אני רואה דרך הפתח את העצים מהמיטה. יש בטבע הרבה דברים יפים, ואני לא רוצה לסגור את עצמי בקופסה ולפספס אותם".

ומה קורה כאשר הטבע מזעיף את פניו? "כשיש רוחות מזרחיות חזקות, זה קשה. אז אני הולך לחברים שגרים בבתים רגילים. אבל גם שם אני לא חושב לעזוב את האוהל. עברתי פה חורפים שלמים. אפילו במלחמת לבנון נשארתי כאן".