"רק כשהגעתי לארץ הפסקתי לחלום על המלחמה"

אבל הסיפור הוא אחר לגמרי. לברוניצקי, מן הסתם, קשה מאוד לדבר עליו, אך הוא עשה מאמץ, כמחווה לאביו, נפתלי בקנרוט-ברוניצקי, שלו היה גוי סביר להניח שהיה מוכר היום כחסיד אומות העולם, על שהצליח להציל את חייהם של מאות יהודים בתקופת השואה. לאט-לאט מתוך הסיפור נחשפת הזוועה שאפיינה את ילדותו של ברוניצקי הבן, ונחשף סיפור גבורתו של האב.

זהו סיפורו של יהודי פולני, שהצליח להערים על הנאצים, להפגין יזמות מצילת חיים בשנות השואה, ולהציל חיים רבים.

בן למשפחת נפט

יהודה ברוניצקי נולד להוריו, נפתלי ואן (חנה) בקנרוט, בשנת 1934 בלבוב, שהיתה אז פולין והיום היא אוקראינה. האופי היזמי, הראש קודח הרעיונות של נפתלי בקנרוט, אפיין אותו מאז ומעולם. הוא נולד למשפחה שהקימה אימפריה בינלאומית להפקת נפט ולזיקוקו (כן, ברוניצקי הירוק נולד למשפחת נפט) ומחלבות, שנקראה "האחים בקנרוט", אופרציה שצורפה בהמשך לחברת נפטא ולמשפחת רוטשילד.

אבל נפתלי בקנרוט רצה לעשות עם חייו משהו אחר, הוא נמשך לחקלאות והחליט ללמוד אגרונומיה. במהלך לימודיו, בהתחלה בלבוב ומאוחר יותר בווינה, הוא סבל מגילויי אנטישמיות, אך לא ויתר והתעקש להשלים את לימודיו.

בקנרוט המשיך במסעות הלימודים שלו, ותחנתו הבאה היתה צרפת, שאליה הגיע כדי ללמוד במכון המיוחד לחקלאות של המושבות הצרפתיות, שאליו דאג הברון רוטשילד לזמן יהודים כדי להקים חקלאות בארץ-ישראל. וזה בהחלט היה היעד של בקנרוט.

רצה הגורל, ואביו של בקנרוט, סבו של ברוניצקי, נפטר ובית-הזיקוק פשט את הרגל. בקנרוט האב נאלץ לעכב את תוכניותיו ולחזור לבית המשפחה כדי לפרנסה. במהלך לימודי האגרונומיה למד בקנרוט גם גיאולוגיה, ידע שסייע לו רבות במשימתו החדשה, עת ביצע קידוחי נפט עבור חברות נפט צרפתיות בפולין. "זה היה באזור יפה", נזכר ברוניצקי, "הזיכרונות הראשונים שלי מאבא הם הטיולים איתו באזור הקרפאטים, היכן שהיה מבצע את הקידוחים".

האגרונום של אוקראינה

ואז פרצה המלחמה. "חיינו אז באזור קלימובקה, שם אבא שכר דירה. המקום נמצא בתחומי אוקראינה של היום, דרומית לדרוחוביץ' (עיר תעשייתית על גבול הקרפטים, שמנתה כ-60 אלף תושבים, שלפחות מחציתם יהודים). ואז גייסו אותו לצבא הפולני כקצין, פרש בחיל הפרשים, ואמי ואני עזבנו לעיר גדולה שנקראה פשמישל (על הגבול בין פולין לאוקראינה של היום). אין לי מושג איך הוא עשה את זה, אבל ברגע שהצבא הפולני התפרק הוא מצא אותנו", מספר ברוניצקי.

"ב-1939 עבר האזור לשלטון הרוסי, חזרנו לדרוחוביץ' ואבי הפך לאגרונום הראשי של כל אוקראינה המערבית. חרושצ'וב, שהיה אז אחראי על החקלאות באוקראינה, אמנם היה צדיק קטן מאוד, שכן בעזרתו הרעיב סטאלין מיליוני חקלאים, אבל אבי הכניס שיטות חדשות לחקלאות המקומית, ולמרות דרגתו הנמוכה (לכל עובד במשטר הקומוניסטי היו דרגות), בשל היותו בן של בורגנים, הוא היה מוערך מאוד.

"ב-1941 נכבש האזור על-ידי הגרמנים. עוד לפני הגעת הגסטאפו, כשבאזור היו רק הצבא הגרמני והאוקראיני, החלו הפוגרומים הנוראים ביהודי האזור. מיד בהתחלה הרגו את כל הגברים בסחודניצה, סמוך לאזור שבו גרנו אז", מספר ברוניצקי.

"עד שבאו הגרמנים לא סבלנו ממחסור באוכל, חיינו באסם של אירופה. לאחר הגעתם, רק היהודים רעבו. אי אפשר להסביר מה זה רעב. זה לא רק להיות רעב, אלא גם לא לדעת אם מחר יהיה אוכל. אי אפשר גם להסביר למישהו שלא חווה את זה, מה זה חוסר חופש. אבל מי שלא נשבר בתקופה הזאת בסך-הכל יצא מחוסן".

בקנרוט מול הגסטאפו

בין השנים 1941-1942 שהו בני משפחת בקנרוט בגטו דרוחוביץ', ובשנים האלה התבצעו עיקר מעשי ההצלה של האב.

הגסטאפו החל "לגייס" עובדים יהודים לעבודות כפייה, ואחרי שנודע לתושבי האזור שעובדים יהודים ביישוב הסמוך "גויסו" ומיד נרצחו, החל בקנרוט לפעול לשמירה על חייהם של היהודים המקומיים במציאות החדשה שנוצרה.

תחילה פעל מול היודנראט והגסטאפו וארגן לעובדים במחנות הכפייה מנות מזון מוגדלות. הנאצים סיפקו לכל פועל יהודי רק 200 גרם לחם ליום שלם, אולם בקנרוט הצליח להגיע איתם להסדר, שלפיו יושוו מנות המזון של היהודים לכמויות המזון שקיבלו פועלי הכפייה הגויים.

"בגלל שהיו מקרים שבהם הנאצים רצחו פועלים יהודים שלא תמיד הבינו את הפקודות בגרמנית, הציע אבא לגסטאפו 40 פועלים דוברי גרמנית, ובכך הציל את חייהם.

"בנוסף, עסק אבא בהמצאת משימות שונות ומשונות כדי להרחיב את מעגל העובדים", מספר ברוניצקי.

חלק מהיהודים החלו, בתיווכו של בקנרוט, לעבוד בבתי מלאכה שסייעו למאמץ המלחמתי של הנאצים, אבל בגטו דרוחוביץ' כבר החלו האקציות וגם בתי המלאכה הלכו ונסגרו, ואז החל בקנרוט בהקמת חוות חקלאיות, כדי לספק תירוץ להעסקת היהודים. הוא שכנע את הנאצים שמוטב להם להגדיל לעצמם את כמויות המזון הזמין, ואת ההקמה אף עשה לצד קצין נאצי. כך הצליח בנקרוט להציל 250 יהודים.

בקנרוט המשיך לדחוף ליצירת מקומות עבודה בכל דרך אפשרית, כדי שהנאצים יזדקקו לידיים עובדות ולא ירצחו אנשים. המיזם הבא שלו היה חווה לרכיבת סוסים, ששימשה את הנאצים לצורכי שעשועים. בתוך התופת, בעיר שבמטה הגסטאפו שלה היה חדר עינויים שממנו נשמעו למרחוק זעקות של כאב וטירוף, סידר בקנרוט לנאצים פינת מרגוע ושעשוע.

הוא דאג גם להביא קרובים של אנשים שעבדו עבור הנאצים, בטענה שאם יירצחו הקרובים העובדים יתקשו לתפקד.

בקנרוט אף שלף יהודים ממש מתוך אקציה גדולה שהתקיימה ב-1942 והביא אותם לעבודה, תוך סכנת חייו שלו. משחק המוחות בינו לבין הנאצים היה רגיש מאין כמוהו, ובנקל טעות קטנה יכולה היתה להביא עליו את סופו שלו ואת סופם של העובדים הרבים שלו.

גם מורה השרטוט של בקנרוט, הצייר והסופר ברונו שולץ, מצא בתיווכו עבודה בבתי קצינים נאצים שרצו תמונות לעטר בהן את בתיהם.

כך נגרעו היהודים שהועסקו בעבודות השונות ממצבת הנשלחים לתאי הגזים.

אך רבים מיהודי דרוחוביץ' לא ניצלו, ההיפך - מרביתם הוצאו להורג במסגרת אקציות ביער ברוניצה הסמוך. לזכר הנספים, על-שם אותו יער הריגה, שינה בקנרוט את שם משפחתו לברוניצקי.

לימים הגיע למקום ברוניצקי הבן, במסע שערך בשנת 1992 יחד עם אשתו דיתה, וכשעמד למרגלות האנדרטה לנספים (יהודים וגויים כאחד) לא הצליח להשמיע דברי הספד. הבכי שיתק אותו.

תעודת יושר מהכלא הרוסי

שנות המלחמה היו איומות ורצופות מעשי רצח וניסיונות מאומצים של הישרדות והצלת אחרים. "כשהרוסים שיחררו אותנו מהנאצים, באוגוסט 1944, הם הכניסו את אבא לבית הסוהר, כי הניחו שאם הצליח להסתדר כל-כך טוב עם הגסטאפו בוודאי היה משתף פעולה. הוא ישב בכלא הרוסי בערך ארבעה חודשים. מה שבעיקר עניין אותם לדעת הוא איך עבד הגסטאפו. בסוף תקופת המאסר, שבמהלכה עבר חקירות קשות וסיפר איך שכנע את הנאצים לעשות את הדברים, הם אמרו לו שהם לא מאמינים שהגסטאפו 'אכלו' את המעשיות שלו. אז הוא השיב בציניות שהגרמנים הם אנשים מתוחכמים, 'לא איכרים פשוטים כמוכם'. כלומר, לא בעלי שכל ישר. מצד אחד הוא העליב אותם, ומצד שני הבהיר להם בזכות מה הצליח עם כל הסיפורים. אז הרוסים ירקו עליו, אבל גם נתנו לו כרטיס שמעיד שהיה בבית סוהר, מה ששימש למעשה כתעודת יושר כלפי הסביבה. כך היה ברור לכולם שאבא לא שיתף פעולה עם הנאצים.

"רצינו לברוח מערבה, לתוך גבולות פולין (אז היא עוד לא היתה קומוניסטית, זה קרה רק ב-1946), כי ברוסיה היה איום ונורא, ובהמשך לעלות ארצה. אבי לא גילה שאנחנו רוצים לעזוב לפולין, והברחנו את הגבול. נסענו ברכבת מסודרת, אבל בהסתר.

"ככה נסענו שלושתנו, יחד עם בן-דודי, בן אחותו של אבא, שבגיל 12 הוריו שגרו בקרקוב שלחו אותו אלינו. הוריו נשלחו לטרבלינקה ונספו שם, אך הם הצליחו להציל אותו. הוא חי איתנו מאז, ונפטר לפני 20 שנה. בחור נוסף, שלקראת סוף המלחמה רצחו את הוריו, גם הצטרף אלינו, ככה שבעצם היו לי שני אחים.

אחרי המלחמה

"הגענו לקרקוב שבפולין, ואבא מצא עבודה במפעל של יהודים. אמא התחילה לייצר תמרוקים ולמכור לחנויות ולאנשים.

"ב-1946 עברנו לצרפת והיה לנו מזל. בהתחלה שמו אותי בפנימייה לילדים טעוני טיפוח, כי הייתי כמעט בן 12 ללא רקע של לימודים ולא דיברתי צרפתית. בן-דודי, שהגיע מוקדם יותר לפריז, היה מוכשר מאוד ונחשב לגאון, הפך תוך זמן קצר לתלמיד מצטיין, וכשברחתי מהפנימייה לקחו אותי בזכותו לבית-הספר שלו. שם, בעזרת שיעורים של אבא, הצלחתי איכשהו לסיים את השנה הראשונה.

"רק כשהגענו לארץ, ב-1958, הפסקתי לחלום על המלחמה. כילד ראיתי מהחלון איך הורגים יהודים, אבל את רוב הדברים לא ראיתי במו עיני. אחרי שנים כאלה כל הדברים בחיים מקבלים פרופורציה אחרת", אומר ברוניצקי.

אבא שלך נהג לדבר על מה שהיה?

"לא. הילדים שלי שאלו אותו על התקופה ותמיד ביקשו לדעת למה הוא לא מספר עוד. לי הוא אמר, שתמיד כשהוא חושב על מישהו שהוא הצליח להציל הוא מיד נזכר בעוד עשרה שהוא לא הצליח.

"זה לא שהוא הסתיר דברים, אבל ראיתי שהוא לא אוהב לדבר על זה, אז לא לחצתי. עם אנשים פחות קרובים היה לו יותר קל לדבר".

אחד האנשים הזרים שאיתם ברוניצקי האב דיבר היה מוטי קירשנבאום, שב-1992, שנה לפני שהאב נפטר, צילם סרט על סיפור הגבורה שלו. בסרט מועלות עדויות של ניצולים רבים, שמספרים על פעולותיו של האב בתקופת המלחמה, וגם הוא עצמו מדבר, צלול וצעיר למראה.

"אבא עבד עד גיל 86", מספר ברוניצקי, "ב-1961 הוא הקים יחד עם שותף מפעל ביבנה למחזור פסולת, כשזה עוד לא היה מובן בכלל. הוא חשב שצריך לנצל את פסולת העור. אני הייתי אחראי על הקמת המפעל, במקביל ללימודים ולעבודה במעבדה הפיסיקלית בירושלים.

"ככה למדתי דברים רבים - איך להקים מפעל ובאיזה בעיות נתקלים, וגם בבית שמעתי את הסיפורים של אבא על הקשיים בעסקים. הוא ואבא של דיתה עזרו לנו בהקמת המפעל שלנו, אורמת. אורמת קמה בחצר אותו מפעל, סיבעור, שנסגר בהמשך", מציין ברוניצקי.

אבא שלך היה גאה בהישגים שלכם כתעשיינים?

"הוא לא היה טיפוס שמחלק מחמאות, ודיתה ואני לא היינו שואבי מחמאות, אבל יכולנו לראות שהוא נהנה מהעבודה שלנו. אני גם התייעצתי איתו הרבה מאוד, למשל, בנושא הנוזל לטורבינות. עד היום בטורבינות הקטנות אנחנו משתמשים בנוזל שהוא המליץ עליו. הוא גם עזר לנו להשיג חומרים".

נפתלי בקנרוט-ברוניצקי נפטר ב-1993 בארץ-ישראל, שאליה תכנן להגיע הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, אולם הנסיבות הובילו אותו אחרת. האיש שהציל חיי יהודים רבים, התייסר עד יומו האחרון על כל אלה שלא הצליח להציל.