סוף טוב לסכסוך הישראלי-פלשתיני

השבוע עלה על מסכי הקולנוע בארה"ב סרט קומי חדש, "אל תתעסק עם הזוהן". הזוהן הוא מחסל מקצועי של המוסד, בגילומו העילג של השחקן ההוליוודי אדם סנדלר, אשר מחליט לנטוש את עיסוקו הג'יימס בונדי ולהגר לניו-יורק במטרה לממש את חלום חייו: להפוך לספר נשים מפורסם.

הסרט עוקב אחר המהפך המשעשע בחייו של הזוהן, כמו גם אחרי מהפך מקביל בחייו של טרוריסט ערבי בכיר, שנשבע לנקום בזוהן את מות חבריו. גם הוא מהגר לניו-יורק בתקווה לשנות את חייו ולממש את חלומו להיות מוכר נעליים.

העלילה מסתבכת כאשר זוהן מתאהב בבעלת המספרה הפלסטינית, שבה הוא מועסק, וזהותו האמיתית מתגלה עקב חשיפתה המקרית על-ידי נהג מונית פלסטיני. במקביל, הטרוריסט הערבי הבכיר מגלה, בהגיעו לניו-יורק, כי לבעלי העסקים הישראלים והפלסטינים בשכונה יש אויב משותף, כנופיית בריונים מקומית שגובה "דמי חסות" ומציתה כל עסק שאינו משלם.

בעלי העסקים הישראלים והפלסטיניים בהנהגת הזוהן והטרוריסט הערבי הבכיר, מתאחדים למלחמה באויב המשותף, והסרט מסתיים בהפי אנד: הזוהן מתאחד עם בחירת ליבו הפלסטינית והופך לספר צמרת, ואויבו הפלסטיני הופך לחברו הטוב וגם זוכה לממש את חלומו להיות מוכר נעליים.

הזווית ההומוריסטית של הסכסוך

הסרט עוסק אמנם בסכסוך הישראלי-ערבי מזווית הומוריסטית, אך עולה ממנו מסר נורמטיבי: יישוב הסכסוך אפשרי אם שני הצדדים ישילו את שריונם הלאומני והלוחמני, וישתפו פעולה נוכח מצוקה משותפת. במציאות הישראלית-פלסטינית, המצוקה המשותפת היא הרצחנות, הקיצוניות והשנאה שמלבים הפונדמנטליזם הדתי והלאומני בשני העמים.

בשבוע שעלה "הזוהן" על מסכי הקולנוע בארה"ב, ביקר בישראל בעל הטור הנודע, העיתונאי היהודי-אמריקני תומס פרידמן, שסייר בגדה המערבית והתחלחל ממה שראו עיניו, שמעו אוזניו, והסעירו את נפשו - חומות ההפרדה, רשת המחסומים הפרוסה בכל הגדה, התנחלויות "חוקיות" ו"לא חוקיות", מאחזים פראיים, כבישים עוקפים שרק לישראלים, קרי מתנחלים, רשות לנוע בהם.

זוהי מציאות של "פלונטר" לאומי, אתני, דתי וטריטוריאלי, שהתרתו נראית כיום מרוחקת מאי פעם, ובכל מקרה, דוחקת ומעלימה את פתרון שתי המדינות הלאומיות זו בצד זו ("ניו-יורק טיימס", 4/06/08).

שלושה חסכי אנרגיה

פרידמן מבחין בשלושה "חסכי אנרגיה" בסכסוך. ראשית, נדבך התקווה והאמון שהתפוגג לחלוטין עקב מסכת ההונאה והרמאויות של שני הצדדים, מאז הסכמי אוסלו: הישראלים המשיכו לבנות התנחלויות והפלסטינים המשיכו לזרוע שנאה. חוסר האמון התעצם פי כמה לאחר שבתמורה להתנתקות החד-צדדית מעזה, הפלסטינים החליטו לבנות שם את סומליה במקום את סינגפור.

חסך האנרגיה השני הוא שחומת ההפרדה הצליחה כל-כך בעצירת התופעה של מחבלים מתאבדים, שדעת הקהל בישראל אינה חשה כל דחיפות בצורך לקדם פתרון מדיני.

שלישית, המערכות הפוליטיות של שני הצדדים מפוצלות כל-כך והמחלוקות הפוליטיות בישראל ובקהילה הפלסטינית כה עמוקות, עד שאף צד אינו מסוגל לגייס הסכמה פנימית רחבה ולגבש סמכות שלטונית מספקת לקבלת החלטות היסטוריות הרות גורל.

לנוכח המציאות המייאשת הזו, פרידמן מציע לנקוט גישה חדשה, "פרגמטיזם רדיקלי", ולגייס לעזרה את ממלכת ירדן. הוא קורא לחידוש האופציה הירדנית בתנאי 2008: הירדנים, לשיטתו, יגויסו כדי לסייע לפלסטינים לשלוט בכל שטח שישראל תיסוג ממנו, באופן שימנע ואקום ביטחוני ויבטיח הן את ביטחון ישראל והן את העברת הריבונות הטריטוריאלית לרשות הפלסטינית.

מלחמת מצ'ואיסטים מעוררת חיוך

הצעתו של פרידמן, אפשר שהיא נעה בין התמים לבלתי אפשרי, כי אין בנראה פלסטיני שיסכים לה, וגם אין כנראה ירדני שיסתכן בכווייה ממגע עימה. אך יש בה משום הרהור נוקב בדבר הסיכוי האפסי כיום להסדר בילטראלי בין ממשלת ישראל, תהיה אשר תהיה, לבין נציגות מוסמכת כלשהי מטעם העם הפלסטיני.

מה שנותר לעשות, אפוא, הוא לגייס קורטוב של הומור, ולצחוק עם יוצרי "הזוהן" על כל גילויי המאצ'ואיזם במלחמת ההתשה האינסופית בינינו לבין הפלסטינים.

הכותב הוא יו"ר כלמוביל ישראל