עד כמה רחוק תוכל להגיע - משמע, כמה מעט אוכל - תוכל להזמין במסעדת יוקרה בלי שתגורש? מגזין "פירמה" בדק, להלן הממצאים.
1. "קלואליס", רמת-גן
הצלם אוסף אותי במכוניתו למסעדה הראשונה. יש בידי הבטחה ממערכת "פירמה" להחזרי הוצאות תמורת קבלות. הכנתי לשם כך ניילונית מיוחדת והכנסתי אליה את הפתק הראשון מהחניון של "קלואליס".
אופס, התברר שזאת לא קבלה - ל"קלואליס" יש חניון חינם המיועד לאורחי המסעדה, ללא התחשבות בכמה הם הזמינו. בפנים אני בוחר בטקטיקה של לומר מי אני ולמה האדם שלידי סוחב חצובה ותפוז (פנס צלמים).
מנהל המשמרת מבקש לראות תעודת עיתונאי - לראשונה בתוך הקו הירוק נדרשתי להוכיח שאני בעל תפקיד. לידי יושבים חבר הפרלמנט של מסעדת "קנטינה" סילבן שלום וארבעה אוליגרכים. סילבן עושה פרצוף. מזיזים אותנו שולחן כך שהוא לא ייראה ברקע התמונות.
מנות האוכל הזולות ביותר ב"קלואליס" הן "סלט ירוק ישראלי" ו"מרק גספאצ'ו". שתיהן עולות 39 שקלים. הכול בתנאי שאנחנו לא הולכים על העסקית. לדעתי מסעדה שלא מציעה תפריט ערב בצהריים היא לא מסעדת יוקרה למהדרין.
למרות הסברי, הצוות חושב בטעות שכאשר אני מבקש את המנה הכי זולה אני מתכוון לעסקית הכי זולה. אני אומר למלצרית שנתלבט מעט, מרגיע את הצלם ומזמין בזריזות אגבית ממלצר חולף אספרסו קצר. הוא מתעכב ושואל "אספרסו קצר אחד?" "כן," אני עונה בזעף, "נלך על אספרסו קצר אחד." התקווה היא שיחשוב שאנחנו בסוף הארוחה.
כדי להסיח את דעתו מההזמנה אני קורא לו בחזרה כעבור שנייה ומבקש שתי כוסות מים לצלם. מלצרית נוספת מגיעה מייד אחריו, ומחליפה לנו את הסכו"ם, המפיות והקיסמים בסוכר וסוכרזית. האספרסו מגיע, הוא ברמה גבוהה. גם כוסות המים מצוינות. אני משחרר קריאה למנקה השולחנות ומבקש ממנו חשבון בתואנה ש"יש לנו עוד פגישה חשובה בשעה 12," הכול כדי לא להתמודד עם אותו מלצר פעמיים.
הפיקולו מעביר את הבקשה למלצרית שלישית, והחשבון מגיע. מסתבר שמדובר באספרסו היקר בעיר, 12 שקלים. אני מברר עם אחראי המשמרת אם יש סיכוי שזה האספרסו הכי יקר ברמת גן. הוא מתקן אותי בטון פגוע ואומר ש"קלואליס" אינה נחשבת ל"מסעדה ברמת גן" אלא ל"מסעדה במתחם תל אביב". "במתחם הבורסה, אתה מתכוון," אני מתקן, ללא תגובה.
לבסוף אני מחמיא לו על טיב האספרסו ומעיר שככלל אני מעדיף אספרסואים שעולים יותר מעשרה שקלים. הוא מסכים, ותוך שהוא מוריד קצת את הטון הוא מגלה לי שמדובר באספרסו מהסוג הדי נפוץ "מאורו". אני מנסה לנסח כלל חדש: "אבל אין את הלוגו של 'מאורו' על הכוסות, כמו במסעדות רגילות או למשל ב'קפה נואר'. וזה מה שמייחד אתכם." שנינו מתפוצצים מחיוך מנומס.
אחראי המשמרת, שלא מעוניין להזדהות בשמו, מספר לי ביציאה שדווקא כן יש להם כוסות עם הלוגו של "מאורו", פשוט לא הכוס שאני קיבלתי. אני שולח אל הצלם מבט של "מה אפשר לעשות", מודה לכולם, מבקש ללחוץ את ידו של בעל הבית ויוצא.
זמן שהות במסעדה: 40 דק'. תשלום: 12 ₪. ציון: 6, דורש תחמון.
2. "טוטו", תל-אביב
זהו משחק הציפיות ההפוכות. אני באופן טבעי לא רוצה להסגיר את היקף ההזמנה, המלצר מצידו מצפה שאצא שבע. ב"טוטו" החלטתי לא לחשוף את העובדה שאני כתב. לא למלצרית ולא למארחת. אחרי החשבון, כשארצה להצטלם, אחשוף את זהותי. הנחיתי את הצלם להחביא את המצלמה בתיק קטן, ולהשאיר את הילקוט עם מחזירי האור בבגאז'.
ל"טוטו" אין חניון חינם לסועדים בצהריים. הצלם מוריד אותי ונוסע לחניון הכללי של המגדל. אני נכנס לבדי ויושב על הבר. למוד הברזות אני תמיד מעדיף להימנע מ"לפתוח שולחן" בעצמי, לא רק מסיבות סוציומטיות. לרגע לא ברור לי אם "טוטו" היא באמת מסעדה מהדרג הראשון - בחוץ יש דוכן שירות עצמי. מביך אבל נסבל.
כך או כך אני מוצא בתפריט מנה במחיר סביר, כמו האספרסו של "קלואליס" - 12 ₪. זה הולם, מדובר בלחם דגנים עם שמן זית לטבילה. הצלם נכנס, צולח את המארחת ומעיר לי שעל הבר מקובל יותר לא להזמין אוכל, כך שזה לא הישג גדול. אני מעיר לו שלהזמין לחם אחד לשני אנשים זה בכל זאת חריג במסעדת יוקרה, והולך על זה.
הברמן מסביר לי שיש גם עסקיות. אני מתעלם ממנו בשעה שאני בוחן את הסלולר בחוסר סבלנות, ומבקש בפה קפוץ לבצע את הזמנתי כלשונה. הרעיון הוא למשוך קצת זמן ואז לצלוח את ההפתעה שבהזמנת החשבון הפתאומית, לצלם וללכת. "נתחיל מזה" הוא משפט המפתח שלי במסעדות היום, ולאחריו אני דורש חשבון ונסוג בבהילות. איכשהו הלחם שהזמנו מספיק כדי לפרוש מולנו שתי צלחות וסט סכו"מים. אני מפחד שנתתי רושם מוטעה.
הברמן נראה סימפטי מדי. חשבתי שהוא בוגר בית הספר הבינתחומי במסלול לא זוהר. מאוחר יותר יאמר לי שהוא דווקא לומד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שמו אורי. על הבינתחומי הוא אומר "לומדים שם אנשים עם אבא," אני מתקן אותו: "לומדים שם מצביעי קדימה".
תוך כדי שאני נוגס בחתיכת הלחם הראשונה, הצלם מזהה משהו פוטוגני (הנגיסה) ושולף פתאום את המצלמה מהתיק בלי אישור. הוא מרביץ כמה פלאשים על המנה הזולה ומבקש לעבור לצד השני של הבר כדי לצלם אותי אוכל מעמדת הברמן. אורי הברמן, באופן מפתיע, משתף פעולה, אבל לי ברור שמישהו לא יאהב את זה.
אחראית המשמרת שמה לב לפעילות ומתקרבת מהר. כעיתונאי רב ניסיון אני נותן לה לדבר עם הצלם. אלא שהוא מצביע עלי מקצה הבר. היא באה לכיווני. אני עושה עצמי מעיין בתפריט, המום ממחירי העסקיות (90 ₪ מינימום). הברמן שואל אותי בינתיים למה בעצם אנחנו מצלמים, אני מודה שזה ל"גלובס". הוא שואל "מה הקטע." אני עונה: "פשוט להיות קמצן". הוא מחייך ומבין אותי.
אני טובל את הלחם במטבל שוב ושוב. פתאום יש הרגשה שאנחנו חבורת אאוטסיידרים בהיכל נוצץ. אנחנו יכולים להיכנס לכל מקום יוקרתי ולעשות בו שיגועים עד שניתפס. הצלם צועק שאולי נרוץ ונעשה גם את מוזיאון תל אביב בפחות מתשע שניות ("טוטו" ממוקמת מאחורי המוזיאון). האחראית מתחילה לחקור אותי למה לא אמרנו מי אנחנו בכניסה. "אם הייתי אומר לך למה אני פה, לא יכולתי לדעת אם באמת אכפת לכם שאני לא מזמין כלום," אני מנסה להיות כן. האחראית מודיעה לי שזה בסדר שאכתוב מה שבא לי, כמו כל סועד, לא משנה מה הזמנתי, אבל מנסה לאסור עלי להשתמש בצילומים. אני גוער בצלם, "שמעת את זה!" הוא מהנהן בשתיקה.
טעמו של הלחם הופך מר לאחר התקרית. הברמן גם הוא נהיה קצת חמוץ אלינו, עד כדי כך שהוא לא רואה סיבה לחייב אותנו על הלחם, כי "לא מקובל לחייב בצהריים על לחם, על אף שכתוב 12 ₪ בתפריט. זה כלול בעסקית, בעצם." אני מזכיר לו שאמרתי בהתחלה בפירוש שזה כל מה שאני רוצה, בינתיים. התחושה לא נעימה. אני משאיר טיפ של 5 שקלים שלקחתי מהצלם ויוצא. בדרך לאוטו, בחניון בקומה מינוס 1, מתנוסס מולי השלט "שמור לרני רהב". אני מבין בשלב זה למה אין חניה חינם לסועדים - למי שצריך, יש פשוט חניה על שמו. החניון סביב מלא בשמות שאר הסועדים שהיו סביבנו.
זמן שהות במסעדה: 45 דק'. תשלום: 0 ₪ + 5 ₪ טיפ. ציון: 7, לא פשוט אבל אפשרי.
3. "מול ים", תל-אביב
סגור לרגל החג.
זמן שהות במסעדה: 0 דק'. תשלום: 0 ₪. ציון: 10.
4. "רפאל", תל-אביב
ההישג בפרויקט הזה הוא לא רק פונקציה של הזמנת המנות הזולות ביותר. הזמן בו אני שוהה בכל מסעדה משפיע לא פחות על האפקט של המחקר וההספק המצטבר שלו. מיותר לשבת שעה על כוס שנאפס ולדון עם מלצרים בתפריט הלוך וחזור. עדיף לחתוך למסעדה הבאה.
הצלם מסכים שהמטרה השנייה של הפרויקט היומי שלנו צריכה להיות צמצום זמן השהייה בכל מסעדה, עד למינימום ההכרחי. אני מבטיח לו שב"רפאל" נשב לא יותר מחמשעשרה דקות. בסוף רק החניה לוקחת לנו כפול מזה - החניון של מלון "דן" בשיפוצים.
ב"רפאל" הכיסאות נוחים מאוד, קשיחים ולא מרופדים מדי. הם מאפשרים שיחה עסקית על כל המשתמע מכך. החלטתי גם כאן לא להסגיר את כוונות החסכנות שלי, עד לרגע הזמנת החשבון. המקום נראה קשה מאוד לפיצוח.
המלצר הראשון מעדכן אותי שבלתי אפשרי להזמין אף פריט מהתפריט בנפרד. מנגד, העסקית הזולה ביותר עולה 115 ₪. לחוץ, אני מבקש בדוחק להזמין בכל זאת רק חלק מהעסקית, אחרת, אני מאיים, אזמין רק כוס יין. המלצר לא מבין אותי, אומר שירשה לי להתלבט עוד קצת, והולך.
במחשבה שנייה, נראה לי סתמי לחלוטין להזמין כוס יין. לעולם לא אממש את האיום. להשתכר זה לא שם המשחק. בעסקית כתוב שיש סלמון נהרות קר, ברוסקטה עם קורנביף, טרטר טונה אדומה, סלט תוניסאי, סלט אנדיב, חציל בלאדי, גספאצ'ו עגבניות, ירקות השוק ממולאים, לשון עגל כבושה - התפריט מערער אותי.
אני נזכר שלא ניתן לקבל הצעת מחיר על מנה בודדת ויהי מה. תקרית מביכה נוספת - מלצרית מאוד יפה מגיעה ושואלת מה, למשל, נרצה להזמין. אני שואל אם אפשר להתגמש עם העסקית. היא שואלת איך, למשל. אני אומר, בלי משים, "למשל, אשמח לחציל בלאדי בלבד, וכוס מים." היא עושה "לא" עם הראש, אין סיכוי להזמין רק את זה מהעסקית.
אני עושה תנועה מיוזעת עם הראש, משחרר כפתור ואומר לה שתיכף נחליט. בהסתודדות קמצנים עם הצלם אנחנו מחליטים ללכת על משהו מתוק. או אולי בכל זאת על השתייה החריפה: "קיר רויאל," הוא מציע בפנים שוקקות. "עזוב, עדיף קינוח." אני מחליט. אנחנו שומעים בשולחן ליד שאין אפרסק בקינוח. "אפרסק לבן ביין צהוב," אני אומר לצלם, ומודיע לו שהוא זה שייאלץ לשאול כמה עולה התחליף שהמלצרית עומדת להציע.
"חשבנו בסוף ללכת על קינוח, אנחנו לא מספיק רעבים," אני אומר לה לאחר 15 שניות שתיקה. היא עושה פרצוף מבין. מסתבר שלוזרים צריכים לשנות לפעמים את הטעם שלהם, לפי המחיר. אני נזכר שאני עיתונאי ונרגע. אלא שלפעמים לא משנה מה התירוץ שלך - עיתונאי או מבקר מסעדות, אם הזמנת קינוח יחיד לשני אנשים זה יוצר את אותם לחשושים מתנשאים. את אף אחד לא מעניינת הסיבה האמיתית לפרויקט העיתונאי הקיקיוני שלך.
קונסומה במקום אפרסק ושתי כוסות מים. זו ההזמנה הסופית. התפריטים נלקחו מזמן. פתאום זה נראה כמו תוכנית מתיחות: בסוף הארוחה נודיע למלצרית שעבדנו עליה, לא ברור באיזה אופן. אני קורא לצלם לקרוא משפטים שכתבתי בלפטופ, לא הלפטופ ולא תוכן הכתבה מרשימים מישהו סביבנו.
הצלם מתחיל לדבר באופן מלאכותי על מניות ותוכנית החילוץ האמריקאית כדי שלא ניחשד כאביונים. אבל כל מלצר לוחש לאחר ואז אני קולט את כולם הולכים למקום שבו לא רואים אותם, מאחורי הפרגוד, וצוחקים עלי ביחד. אני מתכנן, כפעולת תגמול, להתחיל עם המלצרית בסוף הארוחה. לומר לה שאני יוצא כרגע עם מלצרית אחרת ב"רפאל", שהיום היא לא במשמרת.
הקינוח עולה 38 ₪, הסכום הכבד והכואב ביותר שהוצאתי עד כה. המנה מורכבת ממיץ בורדו חמצמץ ובתוכו גלידה מעולה ומקל לעיס. מנה עממית משודרגת. עם סיום כל הרכיבים הנגיסים - הגלידה, המקל - אני מבקש לחם על מנת לנגב את שארית המיץ שנשאר בצלחת. הלחם לא מגיע גם כעבור חמש דקות. הצלם מעודד אותי ללגום את המיץ מהקערה כמו חתלתול. כל המלצרים בוהים בי. אני מקרב את הצלחת לפי ומתחיל להתפלש במשקה ולגמוע, מלכלך את שפתי ואת המפית בנוזל.
עם התשלום אני מקבל 12 ₪ עודף, מטבע של עשר ומטבע של שני שקל. שני שקלים זה פחות מדי לטיפ ועשרה שקלים הרבה מדי. מעולם לא שילמתי פי שתיים טיפ מהמקובל, לא משנה כמה הכסף שנשאר היה בלתי פריט.
אני נזכר בכלל ברזל נוסף: לא משנה כמה טיפ אשאיר, לא אקבל עליו קבלה ולא אוכל לקבל החזר מהמערכת על ההוצאה. חמישה מלצרים מתעלמים מאיתנו עד שאחד מסכים להגיע ולפרוט. מעניין איך יזכרו אותי ואת הצלם ב"רפאל" - כאנשים ההזויים שביקשו לפרוט עשרה שקלים לטיפ? כשני החברים המוזרים שבאו רעבים, שאלו על כל העסקיות, יצאו עם הקינוח הזול ביותר וצילמו את עצמם בלי הפסקה?
זמן שהות במסעדה: 100 דק'. תשלום: 38 ₪. ציון: 4, קשה מאוד לצליחה.
5. "הרברט סמואל", תל-אביב
ברגע שהמנה נוחתת על השולחן אני אומר, "ניקח את זה בטייקאווי, חשבון בבקשה!" וקם בלחץ כדי לרמז על פגישה שעיתויה הסמוך הפתיע אותי, עם שותף עסקי ב"סיטי". אני גורם לשני מלצרים להתעניין בכוח בלו"ז שלי למחר, שולף דף עם טבלה ואז מקמט אותו בלחץ. הרעיון הוא ליצור פעילות. ה
מוצרלה באפלו שהזמנו ב-24 שקל היתה לעניין, אלגנטית אך אלימה במידה, והכי חשוב: חצי משביעה. ברגע שקמתי נשפך מבט של צער על פני המלצרית, ומלצר נוסף הוריד לנו שתי צלחות עם שוט מיץ עגבניות ועוגייה בכל אחת מהן. אני עושה סצנה, מתרחק מהשולחן ואז חוזר עקב "אי יכולתי להתאפק" ולוגם מהמשקה בעמידה. הצלם לא זז עדיין, ואני גוער בו לארוז את המצלמה כבר.
המלצרים לא מבינים מדוע אנחנו מתעכבים בצילום שאריות המוצרלה והמיץ. אני רץ החוצה ויורד בטעות לשירותים - הניווט ב"הרברט סמואל" לא פשוט, זו המסעדה המדורגת ביותר שביקרתי בה.
זמן שהות במסעדה: 20 דקות. תשלום: 24 ₪. ציון: 9, פשוט לעבוד עליהם.
6. מלון "מונטיפיורי", תל-אביב
כדי לשבור את שגרת היום אני לוקח הפסקה, שמגיעה לי, ובלילה אני ניגש לבדי, בלי הצלם הקופצני, למלון "מונטיפיורי".
זהו לא מלון שיש לו מסעדה אלא מסעדה שיש לה מלון. מהיכרותי עם המקום בעל המחירים המפילים ידוע לי שעדיף לבוא רק בלילה, ולהתנהג כמו אורח המלון שיצא מהחדר בחלוק ורוצה לאכול איזו ברוסקטה מינימלית בלי קישוטים. זהו תפריט הלילה.
על הבר אני יושב רגוע, עושה עיניים לחברתי בדלפק הקבלה. הסבירו לי שביום כיפור המלון פתוח וגם המסעדה - אך רק לאורחי המלון. אני מזמין טנטטיבית חדר, ביום האירוע אחליט סופית אם להגיע. מתפריט הלילה אני בוחר סלט קרוטוני בייקון, 18 ₪, וכוס מים אחת. הברמן מחבב אותי. מהצד אני מקבל גם לחם מעולה.
בחורה שסיימה לאכול לידי מגניבה לעברי צלוחית סביצ'ה ונוסף לזה גם שוט שנאפס על הבית. בלילה אף אחד לא מופתע אם אתה לא מזמין כלום, ובכל זאת הרגשתי את התדהמה של הברמן כשהגיש לי את החשבון. השארתי 21 ₪ כולל טיפ. בלילה אני לחלוטין לא מתחשבן על החזרים. יש גבול.
זמן שהות במסעדה: 3 שעות. תשלום: 21 ₪. ציון: 9, די פשוט בלילה.
7. "מאנטה ריי", תל-אביב
למחרת אנחנו חוזרים לשטח ונוסעים במכוניתו של הצלם למסעדה עם המאזטים המומלצים במזרח-התיכון ("ניו-יורק טיימס"). שנים הייתי מאוהב בתמרה, בתם המצודדת של בעלי המקום. מאז שסירבה לי, המשפחה פתחה מקום נוסף, "אייסברג וולקנו", בנמל תל-אביב.
עכשיו תמרה מככבת בספר של המסעדה ובכל הפוסטרים על הקירות. זה גרם לי להזמין לא יותר ממאזט אחד, ולהתעקש על כך בעצבים. אפילו ביקשתי מהמלצר חצי מאזט - זה היה בלתי אפשרי. כל מאזט עלה 17 ₪. בהתחלה חשבתי שעליתי על הקאטצ' - כתוב שמאזט עולה 17 ₪, אבל הוא מגיע בפלאטה של מאזטים, שלמרבה תדהמתי הכילה 18 מאזטים שונים. סלמון, כרישה, גבינת עיזים, סביצ'ה, בורי, חסת קממבר, זוקיני ועוד.
המלצר הרגיע אותי ואמר שמהפלאטה רק בוחרים את המאזט המבוקש ושאפשר לחלוטין לבחור רק אחד. אני שואל שוב אם אפשר אולי חצי, אבל המלצר שואל מה יעשה עם חצי המאזט שיישאר לו על הפלאטה ולי אין תשובה. בסוף הלכנו על מאזט בודד של חצילים ולבנה. מנה לפנים, רענון לבטן.
"מאנטה ריי" היא מסעדת קז'ואל, מזנון חוף משודרג. לא אכפת להם אם אתה מצלם או כותב על המנות. גם אם תגיד להם מי אתה, הם לא יבינו מדוע אתה מלאה אותם בפרטים. בעל המסעדה מגיע ומבקש לומר, בלי לייחס זאת אליו, שכולם מאוהבים בבתו תמרה. לו דווקא כן אכפת שאני עיתונאי. פתאום תמרה נכנסת אחריו למתחם השולחן שלנו, אני מתעלף.
מאוחר יותר מלצרית אקראית שואלת אם נרצה עוד משהו. אני מצביע על הצלם ומסביר שהוא בודהיסט, ולכן לא נוכל להזמין יותר ממנה אחת. התפריטים נלקחים הצידה. השאלה המרכזית שעולה, פילוסופית, היא אם אי פעם נגיע בפרויקט הזה למנה העיקרית.
שאלה נוספת שמעלה הצלם היא האם אי פעם נגיע, אם לא לעיקרית אז לאלכוהול. באינסטינקט אני משתיק אותו בכל פעם שחולף על פנינו אחראי משמרת. מרוב מסעדות וחשבונות וקבלות חניונים, הביטויים כבר הולכים ומתבלבלים בראשי: נלך על החשבון, הממ... ניקח חשבון, נעבור לחשבון בכל זאת, בעצם אנחנו רוצים חשבון (עם מבט מתלבט). כמה עולה כאן החניה? אנחנו פה רבע שעה. עצור! תשאיר את המחסום פתוח.
זמן שהות במסעדה: 35 דק'. תשלום: 17 ₪ + 2 ₪ דמי אבטחה = 19 ₪. ציון: 8, פשוט להשתכשך על מנה זולה.
8. "כתית", תל-אביב
סגור בצהריים.
זמן שהות במסעדה: 0 דק'. תשלום: 0 ₪. ציון: 10.
9. "ננה", תל-אביב
כשגילינו ש"כתית" סגורה, חשבנו שחייבת להיות מסעדת יוקרה נוספת באזור נווה-צדק. הרי מדובר בשכונה האהובה על כל האימהות והדודות האשכנזיות בתבל. הדבר הכי קרוב שמצאנו היא "ננה".
ב"ננה" כתוב בתפריט "מינימום 55 שח לסועד", מה שמייד זרע בי ספק - הרי רק במקומות דוגמת "ברוהאוס" או "מי ומי" יש מינימום, מה שמרמז על כך שבעל המסעדה חושב שמנסים לעבוד עליו. ה
מלצרית מרגיעה אותי שאין באמת מינימום, לפחות לא בשעות כאלה. אני מזמין "סנדמן פורט", 25 ₪. לא מבעבע אך אדום, כמו יין תירוש משודרג, משקה חג פסח למהדרין. בעודי בוהה בחלון אל הרחוב המפוחלץ של נווה צדק, אני חושב עד כמה מתיש לשבת בכל כך הרבה מסעדות ביום אחד.
במחשבה שנייה, מזל שלא הזמנו עיקרית באף אחת מהן. כדי לעצור את היום קמתי, זרקתי 28 שקלים על השולחן וחתכתי הביתה. הצלם נשאר לבדו. מרוצה מהמהלך נזכרתי רק בדרך הביתה שבצורה כזו לא אקבל חשבונית. התחלתי לרוץ חזרה ל"ננה", אך בדרך מצאתי קבלה זרוקה על הרצפה, על סכום כפול. בהיתי בה ולקחתי אותה איתי הביתה. זהו משחק הקבלות האינסופי.
זמן שהות במסעדה, כולל תקרית החשבונית: שעה וחצי. תשלום: 28 ₪. ציון: 5, לא פשוט העניין עם המינימום.
כתבות
ני"ע
