שלשום העידה אילנה דיין במשפט הדיבה שהגיש נגדה סרן ר'. הרקע הוא כתבה ב"עובדה" על קצין, מפקד פלוגה בגבעתי, שהואשם בשימוש בלתי חוקי בנשק ווידוא הריגה של הילדה הפלשתינית אימאן אל-המס באוקטובר 2004 ברפיח.
לפי הדיווחים העתונאיים, השמיעה דיין בבית המשפט הרצאות ארוכות על עיתונות והכחישה שהוציאה לשון הרע. יכול להיות, על כך יחליט בית המשפט.
אבל יש לנושא הזה גם פן אנושי מוסרי, שהוא מטריד לא פחות מהדיבה. למה נועד תחקיר? - כדי לחשוף. כלומר, אם משודרת כתבה המגלה פשעיו של אדם - זה לא רק לגיטימי, אלא זה ייעודה של עתונות חוקרת. כלומר, מטרתו של תחקיר צריכה להיות חשיפת מעשים פסולים והעמדה לדין בגינם.
אבל מה במקרה שהאדם כבר עומד למשפט? במקרה כזה כבר אין צורך בתחקיר עיתונאי, שכן כבר יש לנו תחקיר משפטי, לא? ולבית המשפט בוודאי יש כלים טובים בהרבה להגיע לחקר האמת, מאשר לכל כלי תקשורת.
השופטים שומעים עדים בשבועה של שני הצדדים והם רואים את כל המסמכים, גם כאלה שאינם עומדים לרשות העתונאי. מה אם כן מחפש עתונאי הנובר בנושא הנמצא במשפט? - סנסציה. כותרות. אלא שפה בדיני נפשות מדובר. רוב הצופים מאמינים שאם אילנה דיין אומרת ... אבל בית הדין קבע שמה שדיין אמרה, או יצרה רושם באמירותיה ומימצאיה, אינו נכון. סרן ר' זוכה מכל אשמה.
וכאן העוולה המוסרית-אנושית, כי בין שידור "עובדה" לבין פסק הדין המזכה היה סרן ר' בקרב הציבור בחזקת אשם. במקרה הזה סרן ר' יצא מהכתבה "רק" עם שם מוכתם. גורלו של מהנדס מע"ץ, יצחק הרשקוביץ, היה גרוע הרבה יותר. גם עליו שודרה, בחדשות ערוץ 2, כתבה "תחקירית" במהלך משפטו הפלילי. למחרת השידור הוא התאבד.
זה מה שעלול לקרות כאשר עיתונאים מקריבים כללים אתיים, אנושיים ומוסריים - במסווה של זכות הציבור לדעת - כדי לקדם את עצמם ואת תוכניתם. וזה משהו שרצוי שבית המשפט יעסוק גם בו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
