"אין ציונות בעסקים"

תמיד קשה לבחור את איש השנה בכלכלה. הוא צריך לעשות לפחות דבר אחד גדול שלא עשו האחרים, ללכת עוד צעד אחד קדימה ולעבור שורה של אנשים שבעצם דומים לו מאוד. בשנה שעברה זה היה יצחק תשובה שהפך מחדש את מלון "הפלאזה" לאחד הסמלים הבולטים של ניו-יורק, תוך שהוא מודיע בהתלהבות על החזון הגדול שלו להקים בישראל את "תעלת הימים". לפני שנתיים נבחר צדיק בינו, שרכש את בית הזיקוק באשדוד והפך את פז שבבעלותו לתשלובת האנרגיה הגדולה בארץ, רגע לפני שהצהיר שהמדינה בכלל לא צריכה למכור נכנס חיוני כל כך.

השנה הייתה הבחירה קשה מתמיד. חשבנו שאיש השנה צריך להגיע מתוך המשבר, אולי אחד שתרם לסחרחורת הנוכחית. לבסוף, איש השנה הנבחר שלנו קשור למשבר, אבל בדרך אחרת לחלוטין: הוא מעולם לא נזקק לאשראי מנופח כדי להשלים פרויקט נוצץ, מעולם לא הימר בבורסה ולמעשה אף פעם לא החזיק תיק השקעות. איש השנה שלנו לא יכול להתנחם אפילו בהנחה הרווחת שאחרי כל תקופה של שפל מגיעה גאות, כי הוא מעולם לא נהנה ממש מחמש שנות הצמיחה המדהימות שהיו כאן עד לאחרונה. המשכורת שלו תמיד הייתה אותה משכורת, 31 שקל לשעה וזה רק אחרי עשרות שנות עבודה.

איש השנה שלנו עמד במקום הרחוק ביותר מן המקום שבו החל המשבר, ולמרות זאת הוא היה הראשון להיפגע. שני מכתבים הוא קיבל לאחרונה: הראשון, מקופת הגמל "גדיש", שבישרה כי בסיכום הרבעון השלישי "התעופפו" להם 30 אלף שקלים מחסכונותיו. 220 אלף שקל היו לאיש השנה שלנו אחרי עמל רב ולעת זקנה, ובסיכום הרבעון נותרו 190 אלף. על מסמכי סיכום הרבעון האחרון, שבו נרשמו הירידות החדות ביותר, הוא כבר חושש להסתכל.

המכתב השני שקיבל איש השנה שלנו הגיע ממנהל המחלקה שלו. "בגלל המשבר הכלכלי אנחנו נאלצים להיפרד ממך". אחרי 39 שנה כסבל בחברת הצמיגים "אליאנס", אחת מסמלי התעשייה המקומית, הוא נאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת עם קצבה בסך 4,500 שקל בחודש, בגיל 64. תכירו את מיכאל בלדב, הפנים של המשבר ואיש השנה של "גלובס" לשנת 2008.

"פעם הייתה גאווה"

בלדב נולד בעיירה קטנה במרוקו, למשפחת סוחרים ולה עשרה ילדים. כבר בגיל 17 היה לו שם עסק משלו לממכר משקאות קלים וחריפים. ב-1969, כשהוא בן 25, עלה עם משפחתו לישראל. "לא עלינו בגלל בעיית פרנסה או ביטחון, אלא מתוך זיקה לארץ", הוא מדגיש. מפקידי משרד הקליטה הם ביקשו להגיע לירושלים, אבל הדירה היחידה שנמצאה עבורם בבירה, כלל לא התאימה למשפחה גדולה. כך הגיעו לאשדוד, ובמהרה הצפינו לחדרה לאחר שקרובי משפחתם סיפרו להם שזו עיר תעשיית בה יוכלו למצוא פרנסה.

מה היה בשבילך לעבוד באליאנס באותם ימים?

"לא היה קל להתקבל אז לחברה בלי פרוטקציה. בגלל שהיינו משפחה דתית הוצאנו פנקס כחול (של 'הפועל המזרחי' ש.נ), אבל רק אחרי שהוצאנו פנקס אדום (של ההסתדרות ש.נ) התקבלתי לעבודה.

הייתה גאווה לעבוד במפעל והייתה אחווה בין העובדים. כולנו התחתנו בזמן הזה, נולדו לנו ילדים וגם אותם חיתנו. העבודה אף פעם לא הפסיקה ותמיד אפשר היה לעבוד שעות נוספות. מה שהרווחנו, גם אם זה לא היה הרבה, היה טוב. לא התלוננו. בזמנו היו גם משכורות 13 ואפילו 15, אבל היום זה נגמר".

בהודו זה עולה פחות

בפרוץ המשבר הכלכלי הנוכחי פיטרה אליאנס כמעט 200 עובדים שהוגדרו "זמניים", ועוד 50 עובדים קבועים שההסתדרות אישרה את שמותיהם, בהם בלדב ש"זכה" במסלול פנסיה מוקדמת. בהנהלת החברה הסבירו שירידה חדה בהזמנות אילצה את החברה לצמצם בהוצאות ולהעביר חלק מהייצור להודו. אבל המעבר להודו אינו מקרי, וגם בהנהלה מודים כי הרעיון נולד עוד הרבה לפני המשבר: אחת הקבוצות שמחזיקות בגרעין השליטה של אליאנס היא קבוצה הודית שעוסקת בעצמה בייצור צמיגים. המשבר, למעשה, רק האיץ תוצאה שידועה מראש.

אתה מבין את החברה?
"אומרים שהמצב הכלכלי לא טוב, אבל אני כבר לא מאמין להם. הם מנצלים את המומנט אחרי שכבר הכניסו הרבה בני מיעוטים שעובדים 7 ימים בשבוע. עכשיו אומרים שיש להם בהודו פועלים שעובדים בשביל דולר ליום. זה לא עניין של מצב, זו מדיניות. בסוף יעבירו את כל המפעל, אתה תראה. אין ציונות בעסקים".

הרגשת עלבון כשנפרדו ממך?
"בוודאי שכן. זו תחושה שלא איכפת להם יותר, שאין רחמנות אלא רק רווח. עד לרגע האחרון לא ידעתי שאני הולך הביתה, אף אחד לא דיבר איתי, מסביב היו רק שמועות. לא דיבר איתי מנהל כוח אדם ואפילו לא בוועד העובדים. בסוף היה שימוע אצל מנהל המחלקה, הוא שאל אם יש לי מה להגיד. אמרתי לו שאין עם מי לדבר וזהו. יחד עם זאת, אני משלים עם זה שאני יוצא מוקדם יותר לפנסיה ולמרות הסכום הזעום של 4,500 שקל בחודש שאקבל עכשיו. אם אשתי לא הייתה עובדת אז היינו צריכים אולי לקבץ נדבות, אבל עם מה שיש נסתדר בסוף, יש אנשים במצב קשה יותר. יש גם תחושה של הקלה כי בתקופה האחרונה נמאס לי. 39 שנים אני סבל, עבדתי קשה אבל ההרגשה הייתה פעם כאילו אני עובד בעסק של אבא שלי. לאחרונה כבר לא הרגשתי שייכות, כאילו לאף אחד לא איכפת".

[איך גילית שהחסכונות שלך נפגעו?
"קיבלתי מכתב מקופת הגמל גדיש עם הסיכום של הרבעון השלישי. גיליתי שנותרו לי 190 אלף שקל מתוך 220 אלף שקל שהיו לי שם. עכשיו כולם יודעים הרי שהירידות הכי גדולות היו ברבעון האחרון, אז אני מפחד אפילו לראות מה יהיה".

השקעת פעם בבורסה? אולי הנפילות האחרונות בסה"כ התקזזו עם הרווחים?
"אתה חושב שעם שכר כמו שלי אפשר לחסוך בשביל להשקיע בבורסה? אתה חושב שאפשר לעשות את זה כשיש לך ילדים? אני לא העברתי כסף לשום מקום. אף אחד לא שאל אותי אם אפשר להשקיע את הכסף של קופת הגמל בבורסה. אבל בסוף, גם עושים מה שרוצים וגם לוקחים דמי ניהול".

אתה מרגיש שהערכים של היום הם לא הערכים של פעם?
"יש שינוי ערכי ואפשר לראות את זה אפילו באליאנס. פעם היו עושים שלושת אלפים ביקורות לפני שהסחורה הייתה יוצאת, אבל היום מה שמעניין אותם זה רק להוציא 70 טון ביום. את הערכים האלה רואים עכשיו בכל מקום, כי אם אין לך ערך למקום עבודה ולאנשים, אין לך ערך לשום דבר".