כל מלחמה מביאה איתה גדודים של כתבים ופרשנים זרים, ולכל מדינה יש כללים לגבי חופש הפעולה הניתן לכתבים הזרים. ישראל היתה תמיד מהמקילות. זה נבע בין היתר, אולי בעיקר, מעקרון חופש העיתונות הטבוע היטב בדמנו, וטוב שכך. מצד שני, אנגליה לא פחות דמוקרטית מאיתנו, וכאשר יצאה למלחמה באיי פוקלנד, היא חסמה לחלוטין את הגישה לעתונאים, גם זרים וגם בריטים. ללמדכם, שחופש העיתונות אינו מוחלט, ופרשנות מחמירה יותר אינה בהכרח פחות דמוקרטית; במקרים רבים מדובר במתן משקל גדול יותר לזכותו של הציבור לחיים.
עכשיו יש לנו על הראש מאות עיתונאים שממתינים להיכנס לעזה. הם יושבים על הגבול כי הם חוששים שמא יינתן האישור בהיעדרם, ואז המתחרים ייכנסו קודם, ומה יגיד העורך? זה לא אומר שהם אינם עובדים, שכן כל אמצעי תקשורת מרגיש חובה להוכיח לצרכניו שהיד שלו על הדופק, ושאם אין לו מידע מזירת הקרבות ממש - זה רק בגלל האיסור הישראלי. ותמיד הרי אפשר למצוא איזה אפרים סנה או אלוף במילואים כדי לראיין אותו, לא?
הצבא מנמק את האיסור להיכנס לעזה בביטחונם של הכתבים. זו סיבה אמיתית, אבל לא היחידה. החשש הלא פחות גדול הוא לביטחונם של הלוחמים והפעולה עצמה. ראינו במלחמת לבנון איך אפילו עיתונאים ישראלים מספקים מידע שהועיל מאוד לאויב. אם כך הישראלים, אז על הזרים בוודאי אין שום מגבלה מוסרית או אחרת. הם אורחים מזדמנים שתפקידם לספק לשולחיהם הרבה דם, יזע ודמעות.
לא מצפים מהם להיכנס לעומק הסכסוך, לשורשיו, למניעיו האמיתיים. רוצים מהם רק תיאורים ותמונות. בעצם לא מדובר בסיקור עיתונאי נטו, אלא בסיקור בידורי ברוטו. במידה רבה, אם כן, הדיווחים הזרים הם יותר דיס-אינפורמציה מאשר אינפורמציה. אז ממש לא בוער לאפשר להם להיכנס לאזור המלחמה. שיחכו.
לשמור על כבודנו
לא אוהב את הקולות הקוראים לשמור על כבודם של הפלסטינים. תסלחו לי, אבל ניסינו וזה לא הועיל.
אז אולי צריך לנסות דרך אחרת כמו, למשל, לשמור על כבודנו?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
