קונצרט: הפילהרמונית מתקלפת

תיאטרון המחול קליפה מצטרף לפילהרמונית לביצוע "פולחן האביב" של סטרווינסקי

לתוכנית הזו של הפילהרמונית צריך לבוא בעיקר אם אתם אוהבים מחול, ובמיוחד מחול מודרני. זהו שיתוף פעולה יוצא דופן: בחלקו השני של הערב משתתף גם תיאטרון המחול קליפה, לביצוע "פולחן האביב" של סטרווינסקי. ההפקה המשותפת הזו עלתה לראשונה ב-2003 בניצוחו של רוני פורת, השאירה רושם חזק, וכעת חוזרת בניצוחו של יואל לוי.

תמצית מנהלים לגבי הופעת המחול: המוזיקה (מ-1912!) תובענית ומודרנית, המחול המלווה גם הוא לא מנסה להיות נחמד, והאפקט ששניהם משאירים חזק מאוד. השילוב לא מתאים לבעלי לב חלש, אבל אם אתם יודעים למה לצפות הוא ייחרת בזיכרונכם הרבה יותר מרוב הקונצרטים האחרים שמוגשים כאן כרגע.

המנצח על התוכנית, יואל לוי, הוא ישראלי לשעבר שמופיע עם הפילהרמונית בקביעות. לוי הוא מה שניתן להגדיר כ"מנצח של נגנים". הוא מוזיקאי מחונן, שמנצח תמיד בעל-פה ומוביל את הנגנים בתנועות מדויקות ובשליטה מוחלטת במוזיקה. מצד שני, הוא לא בדיוק "מנצח של קהל". אין לו את הכריזמה והחשמל שיש למנצחים כמו דודאמל או אפילו מהטה, ולכן הקהל לא ממש יוצא מגדרו כשהוא על הבמה. ככה זה בעסקי הקונצרטים החיים: אתה לא רק שומע אלא גם רואה, ולוי חזק יותר בצד של השמיעה.

את יכולתו של המנצח הדגימה כבר הפתיחה לאופרה "רוסלאן ולודמילה" של גלינקה, שפתחה את הקונצרט. הפתיחה הקצרצרה (חמש דקות) בוצעה בצליל מבריק ועשיר, כשלוי מנצח - כמו על הקונצרט כולו - ללא תווים. מיד אחריה בוצע הקונצ'רטו האהוב מס' 2 של רחמנינוב לפסנתר, ואני מודה בצער שזה היה החלק הכי פחות מוצלח במהלך הערב. קשה להאמין שאפשר לשעמם בקונצ'רטו הזה, אבל הפסנתרנית הרוסייה הצעירה אנה ויניצקאיה (26) עשתה את הלא ייאמן. ויניצקאיה ניגנה רוב הזמן כמו סטודנטית נחמדה, שכל מה שיש לה להציע זה שליטה טכנית. מעבר לכך, לא היה שם כלום: הביצוע היה שטוח וחלבי, ללא אש, ללא שינויי דינמיקה מספיקים וללא מתח. בפרק הראשון סבל הביצוע גם מחוסר תיאום ריתמי בין ויניצקאיה לתזמורת, שלמרבה המזל הצליח לוי להשתלט עליו בלי שירגישו. בתנאים כאלו, כבר עדיף לשמוע דיסקים בבית.

החלק השני סיפק את עיקר הסחורה של הערב. החלק הזה שונה מאוד ממה שהפילהרמונית מספקת בדרך-כלל לקהלה, שנתפס כשמרני וכסולד ממוזיקה מודרנית. לצורך ההופעה המשותפת הורחבה הבמה בשני מטר לערך, כדי שהרקדנים והתזמורת יוכלו לחלוק את אותו המרחב; ולשם שינוי, המוקד היה דווקא ברקדנים.

היצירה עוסקת בפולחן פגאני המסתיים בהקרבת קורבן אדם, והמוזיקה צורמנית, אלימה ודיסוננטית בהתאם. עידית הרמן, האחראית לכוריאוגרפיה ולבימוי, לקחה את "פולחן האביב" לכיוון האפל, הבוטה והפרימיטיבי, בלי שום ניסיון להחניף לקהל. שמונת הרקדנים והרקדניות לבושים בהתחלה בשקים אפורים מכוערים, ואחרי שהם מורידים אותם - בבגדי גוף אפורים מכוערים. הריקוד עצמו סוחף ואלים, והתוצאה הסופית היא מהסוג שיוצר רושם רגשי חזק על מי שמוכן להתמודד. אני לא אוהב את היצירה הזו ואת המחול מצאתי קשה ואלים, אבל אני מניח שזו הייתה הכוונה של היוצרים.

בכל מקרה, יש לציין את איכות הריקוד הפנטסטית של הרקדנים, שעשו עבודה קשה מאוד במהלך הערב. אישית, לצערי, מצאתי את עצמי מוטרד יותר מהאפשרות שתקרת היכל התרבות הישן והמתפורר תקרוס על הרקדנית החמודה בתפקיד הקורבן, שהשתלשלה מסרטים שנתלו מהתקרה. *

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988