בג"ץ לא מגלה אומץ

מקריאת פירוט השגותיו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, על התנהלותו של הרב מצגר בפסק-הדין וכן עמדות השופטים, אני מתקשה, כאזרח, לקבל את הכרעת בג"ץ בדבר הכשרת החלטת הוועדה למינוי דיינים שלא להדיח את הרב. גם אם המשפטן שבי מבין את השפה, את הנימוקים ואת העילות המשפטיות, המונעות את התערבות בג"ץ בעניין זה, איני מצליח להשתחרר מהרושם המתחזק, ששופטי בית המשפט העליון נכנעים בהדרגה לביקורת הלא מוצדקת, המוטחת בהם כאקטיביסטים סדרתיים. לצערי, במקרה זה, כבמקרים אחרים המתרבים לאחרונה, לא גילה בג"ץ את האומץ הדרוש, ובחר שלא להתערב. התוצאה עלולה לכרסם בטוהר המידות הציבורי והשלטוני, ולהעצים את הפגיעה באמון הציבור במערכת.

בפסק-הדין מעלה כל אחד מהשופטים שישב בהרכב, אי-נוחות מהגירסה, שהציג הרב מצגר, בדבר סידורי הלינה לו ולבני משפחתו בירושלים. השופט אדמונד לוי קבע, כי לו נדרש להכרעה בפרשה זו, נוטה היה לסבור, כי היבטים מרכזיים בגירסה שהציג מצגר, אינם יכולים לעמוד אל מול חומר הראיות המוצק, שפרס היועץ המשפטי בחוות-דעתו. עוד קבע, כי "חלק מן ההסברים שנמסרו מפי הרב ובשמו נראים בעיניי, על פניהם, תמוהים ואף מופרכים".

גם השופט אליקים רובינשטיין קבע, כי "אי אפשר שלא לתמוה עד מאוד, כחברי השופט לוי, מגירסת הרב הראשי בתחומים שונים מול החומר שפורט על-ידי היועץ המשפט לממשלה ומטעמו".

כך גם אמר השופט יורם דנציגר בפסק-הדין: "כחבריי, השופטים לוי ורובינשטיין, אף אני סובר כי כשמציבים זה מול זה את חומר הראיות המפורט והמוצק שפרס היועץ המשפטי בחוות-דעתו מצד אחד, ואת הסבריו של הרב מצגר לגבי חלק מהטענות שהועלו כנגדו מצד שני, הרי שהסברים אלו נראים על פניהם תמוהים אם לא מופרכים".

הנה כי כן מביעים שופטי ההרכב את מורת רוחם מגירסתו של הרב באשר לעובדות, אולם מחליטים שלא להתערב בהחלטה של הוועדה למינוי דיינים, ומדגישים, כי שיקול הדעת המסור לוועדה רחב, והביקורת השיפוטית מצומצמת יחסית. אי-הרצון המשפטי לפגוע בעצמאות שיקול הדעת של הוועדה בולט. ייתכן שהחשש מפני פגיעה בהיקף עצמאות שיקול הדעת של ועדה אחרת, הוועדה לבחירת שופטים, ריחף והשפיע על ההחלטה. אולם המקרה הזה חייב כנראה התערבות שיפוטית, שבוששה מלהתממש.

אמנם, השופט לוי ציין, כי כוחה העיקרי של הוועדה אינו ביישובה של מחלוקת עובדתית או בהכרעה בין גירסאות סותרות, ואפשר שהתמונה העובדתית שהיה בכוחה של ערכאה שיפוטית לשרטט, הייתה שונה מזו שעליה הסתמכה ועדת המינויים. אולם, השופט רובינשטיין הסביר, כי גם אם קשה להתערב בהכרעת הוועדה מטעמים משפטיים, הרי נותר טעם בעייתי במובן זה שהוועדה לא נימקה את החלטתה.

"גם אם דיוני הוועדה חסויים, ברי כי ישנם סוגי החלטות המחייבים הנמקה פומבית, מטעמים ציבוריים ושל המשפט הציבורי, גם לשם אור השמש המחטא. בהיעדר הנמקה, אין זה נהיר אם שאלה הוועדה עצמה, בדעת הרוב, מה השלכות החלטתה כלפי אמון הציבור; האם נתנה דעתה לתכונות הנדרשות מדיין, מדין תורה".

רובינשטיין המשיך לבקר את התנהלות הוועדה באומרו: "הייתכן, כי יובאו לפני הוועדה דברים כדורבנות באשר - למשל - לפרשת הדירה, על כל היבטיה והסתעפויותיה, והחלטת הרוב, שהיא החלטת הוועדה, לא תידרש לכך? חוששני, בסופו של יום, כי דעת הרוב עשתה מלאכתה כמי שכפאה שד, כמי שמבקש לנער מעליו מטרד - כאומרת, הניחו לי, על מה ולמה קפץ עלי רוגזו של היועץ המשפטי לממשלה".

בג"ץ אינו משמש ערכאה דיונית, והמשמעות לכך ברורה. אולם לבית המשפט העליון יש תפקיד מרכזי, אולי בלעדי, במציאות השלטונית הישראלית, המטיל עליו אחריות להתוות נורמות להתנהלות ציבורית. דומני, כי די היה בתשתית העובדתית, שהניח היועץ המשפטי בעניין זה, כדי לקבוע שהתנהלות הרב הייתה התנהלות בעייתית, שאינה הולמת נושא משרה שיפוטית.

בשעה שאמון הציבור במערכת המשפט נפגע, נדרש מבג"ץ לגלות אומץ ולעמוד על התוויית נורמות התנהלות ראויות המתחייבות מנושאי משרה שיפוטית. אין לנו גורם אחר שיעשה כן. הנורמה הציבורית בישראל ממשיכה להידרדר, וכאזרח ישראלי מה לי ולהצדקה המשפטית המקצועית של מגמה זו?!

* הכותב הוא ראש לשכת עורכי הדין.