צריך סוף לסיפור אהבה

הספר הזה הוא חלק מהרומן המתמשך שנרקם בין הספרות הישראלית והספרות האיטלקית בעשור האחרון. שורה של סופרים ישראלים זוכה להצלחה באיטליה, ולא מעט סופרים איטלקים מתורגמים לעברית ומצליחים כאן - רבים מהם יצאו לאור בספרייה החדשה שעורך מנחם פרי. זה התחיל עם פרימו לוי, המשיך עם אלזה מורנטה ונטליה גינצבורג, ואליהם הצטרפו ארי דה לוקה, אלנה פרנטה ואחרים.

עכשיו הגיע תורה של מילנה אגוס. "מחלת האבנים" הוא הרומן השני של אגוס - הראשון שלה בעברית. מחלת האבנים פירושה אבנים בכליות, אבל לא זו המחלה האמיתית שבה מטפל הספר. המחלה האמיתית היא האהבה, או "הדבר העיקרי", כמו שמגדירה זאת הסבתא, גיבורת הרומן. החיפוש אחר האהבה, המימוש שלה, אי המימוש שלה.

עלילת הספר מתקדמת מהר ובזריזות, כמו השפה האיטלקית. הרבה דברים מתרחשים בעמוד אחד. הגיבורה היא הסבתא, אישה יפה ומוזרה, הוזה. מאז ילדותה חיפשה את "הדבר העיקרי", אבל בשל התנהגותה החריגה הבריחה את כל המחזרים. בכפר סיפרו שהייתה כותבת להם שירי אהבה ארוטיים.

כשהייתה מתאכזבת מהצעות הנישואים שלא הגיעו, הייתה נתקפת ייאוש: שורטת את עצמה, גוזזת את שיערה בפראות, מטילה את עצמה לבאר ומבקשת למות.

כל זה נגמר במאי 1943, כשהייתה כבר בת 33, אז הגיע לכפר פליט מלחמה שאיבד את משפחתו ואת כל רכושו בהפצצות. כהכרת תודה למשפחה שנתנה לו מקלט, הסכים להתחתן עם הבת המוזרה.

אבל הסבתא סבלה מאבנים בכליות, וכל ההריונות שלה הסתיימו בהפלות. ב-1950 נשלחה לעיירת מרחצאות כדי להירפא, ושם הכירה את הניצול - פצוע מלחמה בעל רגל מעץ, שנראה לה הגבר היפה עלי אדמות. "הדבר העיקרי" שלה. היא חזרה לביתה, ותשעה חודשים לאחר מכן ילדה בן.

"היא לא משוגעת, היא ברייה שנבראה ברגע שלאלוהים פשוט לא היה חשק לנשים שגרתיות בסדרות, וירד עליו מצב רוח פיוטי והוא ברא אותה", כך חשב הניצול על הסבתא. "וסבתא צחקה הרבה בהנאה ואמרה שגם הוא משוגע ולכן הוא לא מבחין בטירופם של אחרים".

אבל הספר, כמו האהבה, מתעתע. מה שנראה תחילה כמציאות מתברר בהמשך כדמיון, ומה שנראה דמיוני לגמרי מתברר כאמת צרופה. רק אחרי מותה של הסבתא בספר נעלמת נקודת המבט שלה, ואת מקומה תופס מבטו של העולם החיצוני. ואין ספק שהעולם ראה בסבתא משוגעת שזקוקה לאשפוז. כמה חבל לפעמים שהעולם שם בחוץ הורס את העולם שם בפנים, זה העדין והרומנטי, שבו הסבתא היא לא ממש משוגעת, אלא פשוט אישה רגישה שמחפשת נואשות אהבה.

קשה לכנות את "מחלת האבנים" ספרות גדולה, אבל יש בו קסם - אולי אותו קסם חמקמק שקיים בספרות האיטלקית בכלל. הכתיבה הפתוחה, הזורמת, החמה, שיודעת למצוא את היופי גם בתוך הכאב. סוג של אמינות רגשית.

בסקאלה שבין אלזה מורנטה לארי דה לוקה, נדמה שמילנה אגוס קרובה יותר למורשת דה לוקה. היא ניחנה בכתיבה תמציתית ומרוכזת, שעדה לסבל האנושי אבל מתעקשת בכל זאת למצוא בו איזו מתיקות. עם זאת, יש בספר גם ניצוץ מבית מדרשה של מורנטה, כי אפשר לחוש בו את פעמי ההיסטוריה. הנרטיב האישי מתערבב בנרטיב ההיסטורי, והרומן נוגע בכל התחנות החשובות של המאה ה-20: שתי מלחמות עולם, מאבקי הקומוניסטים נגד הפשיסטים באיטליה, רצח קנדי בנובמבר 63', נחיתת האדם הראשון על הירח ביולי 69', ואפילו הפלישה האמריקנית לעיראק.

אף על פי שסופו של הספר מעט מאכזב - יש בו משום סטירת לחי המחייבת התפכחות - עדיין הוא מציג תפיסת עולם רומנטית עד מאוד: הוא מאמין באהבה. האהבה קיימת בעולם, בלעדיה אין טעם לחיים, אפשר לממש אותה ואפשר לא, אבל מה שבטוח הוא שגם למשוגעים, לפגומים ולחריגים למיניהם מחכה "הדבר העיקרי" אי שם, באיזו קרן רחוב, בעיירת מרחצאות, בדמיון, או אפילו בדף מתוך ספר. *

"מחלת האבנים", מילנה אגוס, מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הקיבוץ המאוחד וכתר, 122 עמ'