מזמן, אולי אפילו מעולם, לא התנהל בישראל מאבק כה חריף בין בעלי הון לעיתונאי; בצד אחד של הזירה משפחת עופר, בעלת השליטה בחברה לישראל, בצד השני מיקי רוזנטל וסרטו העוסק בהם, "שיטת השקשוקה". מנצחים חד-משמעיים אין, לפחות לא בינתיים. הסרט אמנם לא שודר בטלוויזיה, אולם הלחץ שהפעילה המשפחה בניסיון למנוע את שידורו העצים את הבאזז וסיפק שירותי יחצנות נפלאים לרוזנטל. אין-ספור כתבות ומאמרים עסקו במאבקו לחופש הביטוי, ומה שיכול היה להסתכם בסרט נישה לחובבי התחקירים הכלכליים ב"יס דוקו" החל לסקרן את הציבור הרחב. רוזנטל חרש בשנה החולפת את הארץ בין הקרנה להרצאה, ומיתג עצמו כמומחה מספר אחת למשפחת עופר וליחסי ההון-שלטון בישראל.
למרות הזמן שחלף מאז השלמת הסרט, בחודשים האחרונים המאבק רק התחמם. תחילה נודע כי המשפחה מכינה סרט תגובה, וקטעים ממנו הודלפו לאינטרנט. רוזנטל מצדו בישר על הכנת "שקשוקה 2", ועידן עופר הגיב בראיון נרחב (בבמה תקשורתית נוחה שנבחרה בקפידה, כמובן) שבו בין היתר תקף את רוזנטל. לפני ימים אחדים שוב עלתה השקשוקה לכותרות, הפעם כשבית המשפט דחה את בקשתו של רוזנטל לדחות על הסף את התביעה שהגישה נגדו המשפחה.
בשבוע שעבר הפגינו עובדי חיפה כימיקלים נגד מדיניות התמחור של משפחת עופר. הגימיק בהפגנה היה שקשוקה שחולקה לעוברים ושבים ושלטים שהתייחסו ל"שקשוקה שמאכילה אותנו משפחת עופר". ההפגנה התמימה הזאת רומזת שחרף מיעוט הגילויים, הפסטיבל הציבורי גרם לכך שמה שנחרת בזיכרון הציבורי ממסכת היחסים המורכבת של משפחת עופר עם מדינת ישראל הוא דווקא סרטו של רוזנטל. האמת כנראה לא תצא נשכרת מכך. לפני שבועות אחדים הודגם במוסף זה כיצד סרט התגובה של משפחת עופר מציג את הדברים באופן שנוח לה. ומה לגבי סרטו של רוזנטל? חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ", כתב לאחרונה במאמר שפרסם, ש"הנטייה הטבעית היא להתייצב מאחורי רוזנטל במאבקו העיקש במשפחת עופר", בשל אומץ לבו ויציאתו נגד קשרי הון-שלטון, אולם נראה שהסרט "נאחז בקרנות המזבח של חופש הביטוי, במקום להצליח לבסס 'אני מאשים' ראוי".
על רקע זה, ולאור העובדה שהפרסומים הרבים על הסרט התמקדו במאבק סביב שידורו, וגילו התעניינות דלילה בפרטיו, בדק G את התחקיר עצמו, ובעיקר שלוש פרשיות המככבות בו - בז"ן, צים ואיכות הסביבה.
התחקיר שערך רוזנטל, במשך כשלוש שנים, מקיף בהרבה מכפי שנשקף בסרט. החשיפה העיקרית שלו היא טענת האוצר כי מפעלי ים המלח העלימו הכנסות במאות מיליוני שקלים, סיפור חשוב על מחלוקת שנדונה בימים אלה בין האוצר למשפחה. רוב החומרים האחרים שבו פורסמו בעבר ונשענים על קרקע עובדתית מוצקה (התביעה שהגיש עידן עופר נגד רוזנטל עוסקת בהטרדות ולא בלשון הרע בסרט). הבעיה היא יותר באופן הצגת הדברים, שלא פעם מטעה ומריח ממגמתיות. בסוף הסרט, למשל, זורק רוזנטל הערת אגב: "והסצנה של הקישון איפה היא?" והבמאי משיב: "זה בחוץ". עובדתית, האחים עופר אכן זיהמו את הקישון, אולם ברור שהאסוציאציה שעלולה להיווצר אצל הצופה היא פרשת הסרטן בשייטת. אלא שלאחים עופר אין קשר לפרשה, שכן הצלילות בקישון חדלו שנים ארוכות לפני כניסתם לתעשייה הכימית.
אם לא די בזאת, רוזנטל גם חוסך מהצופה מידע שיכול למתן מעט את הטענות נגד המשפחה, ולצייר תמונה מורכבת יותר של המציאות. כל עיתונאי בורר מהמידע שברשותו, וגם סיפורים לא מחמיאים למשפחה לא הוכנסו לסרט, אולם לעתים השמטת פרטים מסוימים יוצרת מצג מטעה.
ביקורת על רוזנטל עלולה להתפרש כהתייצבות לימין משפחת עופר, ולא כך היא. משפחת עופר הרוויחה ביושר לא מעט מהביקורת כלפיה, שהופיעה, בין היתר, גם במוסף זה; המחיר הנמוך שבו רכשה את חברת הספנות הלאומית, מחדלי המדינה בהסכם בז"ן, זיהום האוויר הנגרם על-ידי מפעליה, הקשרים הבעייתיים עם אלי לנדאו, החיפוש המופרז אחר כבוד בפרשת מוזיאון תל אביב, ועוד שלל פרשיות, מאירים את קשריה עם רשויות השלטון, ואת התנהלותה בכלל, באור בעייתי.
סירוב המשפחה להגיב לסרט, כמו גם להצעתו של רוזנטל לבצע עימות בניהול G, מחליש את טענותיה, אולם גם אינו מהווה אימות אוטומטי לטענות רוזנטל. העובדה שלכל עיתונאי אחר המשפחה כן מגיבה, מעידה שנוצר כאן סכסוך ייחודי, שלא בהכרח מיטיב עם הצופה בסרט. אגב, לאחרונה שינתה המשפחה את התנהלותה התקשורתית לכיוון של יתר פתיחות לאחר שהסיקה שנפגעה ממדיניותה בעבר.
רוזנטל, שמרבה להלין בסרט על הסירוב להשיב לשאלותיו, בחר בדרך זו כשנדרש להגיב לכתבה. לשאלות שהועברו אליו הוא ענה בציניות: "טענות משפחת עופר לגבי הסרט הן אמת לאמיתה. הסרט מסלף את העובדות במכוון, רוב העדויות בו פוברקו במזיד, המופיעים בסרט הם שחקנים מתחזים, וכל פועלה של המשפחה הוא רק לטובת הציבור. אני מכה על חטא. אני עיתונאי בלתי הגון, ומודה כאן לראשונה שהסרט אינו מעשה עיתונאי אלא נעשה בשירות אינטרסנטים, מתחרים של המשפחה ששילמו לי מיליון דולר כדי לפגוע במתחריהם".
האמת על הספינה החכורה
הסצנה: החשב הכללי לשעבר, ירון זליכה, מספר על עסקה להחכרת ספינה ממשפחת עופר
ירון זליכה ניפק בשנים האחרונות לא מעט כותרות, אולם הסיפור שמסר בהרצאה במכללת רמת גן, שמוצג בהרחבה בסרט, נראה מקומם במיוחד: בז"ן, כשהייתה חברה ממשלתית שבה החזיקו האחים עופר במניות מיעוט, חכרה ספינה מחברה פרטית בבעלותם. האונייה הוחכרה על-ידי בז"ן לצד שלישי במחיר הנמוך ב-4,000 דולר ליום ממה ששילמה, מצב שייצר הפסדים ניכרים. ושיא החוצפה - בישיבת הדירקטוריון האמורה, כך הקריין, "הנושא שעמד על הפרק היה הארכת הסכם החכירה, שבמסגרתו משפחת עופר עושה רווח נאה ואילו בז"ן מפסידה", בשנים מספר.
מפרוטוקול הדיון, שהגיע לידי G ושנחשף כאן לראשונה, עולה שסרטון התגובה של משפחת עופר בעניין אינו מדויק, ואילו המצג בסרטו של רוזנטל הוא טעות.
רוזנטל אינו מספר לצופים שבז"ן חכרה ספינות מכמה חברות, ולא רק מהאחים עופר, עניין המותיר את הרושם כי מדובר בעסקה הזויה. הספינות שימשו להובלת מוצרים לארץ, וכשלא היה בהן שימוש הוחכרו לצד שלישי. איש מהדירקטורים, כולל זליכה, לא טען בישיבה שמדובר בפעילות מיותרת או מזיקה.
רוזנטל גם לא מספר מדוע נוצר ההפסד מההחכרה. מאחר שחוזי החכירה נחתמים לטווח ארוך, שינויים במחירי הספנות העולמיים עלולים להופכם נקודתית ללא משתלמים, או לחלופין למשתלמים מאוד. זה מה שקרה עם ספינת האחים עופר ועם ספינה נוספת, שנחכרה מחברה שאינה של המשפחה. המחירים העולמיים צנחו, ונוצר מצב שבו בז"ן משלמת לאחים כ-19 אלף דולר ליום, אולם מחכירה הלאה רק ב-14-15 אלף דולר.
ועל הרקע הלא מפורט הזה מופיעה בסרט טענה נוספת, שלפיה הדירקטוריון התבקש להאריך את ההסכם שגרם להפסד יומיומי. הטענה הזאת בפירוש לא נכונה: ההצעה האמיתית, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון שהגיע לידי G, דווקא ביקשה לבלום את ההפסדים, באמצעות אישור הסכם חדש, שבמסגרתו יוזל מחיר החכירה היומי בכ-5,000 דולר, תמורת הארכת תקופת החכירה.
טענה שהושמעה רבות נגד זליכה, ושלפיה הוא אוהב להציג עצמו כנקי הכפיים היחיד בסביבה עתירת מושחתים. השוואה בין דבריו בהרצאה לפרוטוקול הדיון מספקת דוגמה להתנהלותו. זליכה מספר, והסרט אינו מתקנו, שהוא היה היחיד שהתנגד לאישור העסקה, כשהשאר "מתנפלים" עליו. שאול צמח, היום מנכ"ל משרד התשתיות, שלא נכח בישיבה, הודיע טלפונית על התנגדותו ומתנגדת נוספת העירה שמדובר בהתחייבות ארוכת טווח, "שהיא גם מסוכנת, כי יש הרבה אי-ודאות באשר למחירים בעתיד (...) בשביל החלטה כזאת אנחנו לפחות צריכים את התמונה הכוללת של הפעלת האוניות". כשזליכה פירט את הסתייגויותיו, היא ציינה ש"אני מסכימה עם כל מילה".
ומה אמר זליכה? מהסרט ניתן להתרשם שהוא סבר כי העסקה מופרכת ורעה לחברה. מהפרוטוקול, לעומת זאת, עולה שזליכה לא העלה בישיבה טענה כלשהי נגד העסקה, אלא אמר שאין לו כלים להעריכה: "אני, לצערי, לא סומך על עצמי, מכיוון שאני לא בתחום האוניות. לכן אני לא מרגיש מספיק בנוח שיש לי מספיק נתונים כדי להצביע בעד או נגד העסקה. יכול להיות שזו עסקה יוצאת מגדר הרגיל". על הנהלת החברה, שהביאה את העסקה המושחתת לכאורה, אמר: "אני מאוד סומך על הנהלת החברה, אני חושב שהם עושים עבודה נהדרת".
בסרט אומר זליכה: "יש לנו פה עסקת רכישה של אונייה ב-25 מיליון דולרים, זה המשמעות הכלכלית - כמובן לא מבעל עניין".
האמת היא שאיש בחברה לא חלק על העובדה שמדובר בעסקה עם בעל עניין. הוויכוח בין זליכה ליועצת המשפטית נגע לשאלה אם מדובר ב"עסקה חריגה": זליכה טען שכן, בשל היקפה הכספי, ולכן מתחייב שתקבל אישור מיוחד בוועדת הביקורת של הדירקטוריון. היועצת גרסה ש"העובדה שהיא (עסקת) בעל עניין איננה נוגעת לחריגותה (...) בז"ן חוכרת בשנים האחרונות מספר נכבד של אוניות, היא עוסקת בזה באופן שוטף".
זליכה דרש שתוזמן בדיקה ממשרד חיצוני בלתי תלוי, "שיגיד לי שהעסקה הזאת כדאית". הנושא הורד מסדר היום ("אני לא מוכן שמישהו יצא בהרגשה שעושים כאן מחטפים", נימק היו"ר עובדיה עלי), והוזמנה בדיקה מאבי אולשנסקי, לשעבר יו"ר כלל. אולשנסקי קבע שהעסקה מוצדקת וכדאית מהחלופות.
"שיטת השקשוקה" בכל זאת נוגעת בנקודה אחת משמעותית בפרשה - האופן הבעייתי שבו הובאה לדיון. הקריין אומר שהנושא "הושחל ברגע האחרון" בישיבה. סרטון התגובה טוען מנגד ש"ההצעה הופיעה בסדר היום שהועבר לחברי הדירקטוריון ימים מספר לפני שהתקיימה הישיבה". האמת היא שהנושא לא נכלל בסדר היום. הודעה עליו נשלחה לדירקטורים בנפרד רק יומיים לפני הישיבה, והגיעה אליהם כיממה לפניה. להודעה נלוו חוות דעת בעד העסקה מהמנכ"ל, מאגף הסחר ומאגף הכספים, וחוות דעת משפטית. כולן נכתבו יומיים בלבד לפני הישיבה, וזליכה תהה "אם היה מספיק זמן למנכ"ל וליו"ר לדון בעניין". אחת הדירקטוריות מחתה על ש"את החומר קיבלנו פחות או יותר אתמול".
קביעת סרטון התגובה שלפיה זליכה גרם לבז"ן הפסד של 3 מיליון דולרים, ולכן השערורייה האמיתית היא "של זליכה בעצמו" - בעייתית. זליכה, כאמור, כלל לא התנגד לעסקה, אלא דרש לדון בה לאחר בדיקת כדאיות. הנהלת החברה היא שהחליטה שלא להחזירה לדיון נוסף, ולספוג את ההפסדים. גם היו"ר עלי סבר שטיעוני זליכה היו "ענייניים".
משקיף מטעם רשות החברות היה חריף מזליכה. לפי הפרוטוקול הוא אמר: "יש פה השתתפות ב'אפסייד' מבחינת האחים עופר (...) ולא ב'דאונסייד' (...) צריך לשקול את זה שוב, אולי לנהל משא ומתן חוזר (...) יש פה יותר סיכון מאשר סיכוי".
נושא הקשור לעסקה הזאת, שאינו מופיע בסרט, הוא איכותה של הספינה המוחכרת. בספרו "הגווארדיה השחורה" טוען זליכה כי לאחר הישיבה אמר לו בכיר בבז"ן שהספינה הייתה "בסוף ימיה", ולכן לא בטוח שניתן היה להחכירה הלאה.
זליכה, בתגובתו, הפנה את G לספרו ואמר שבו מופיעה גירסתו המלאה לאירועים.
ימאים פיכחים
הסצנה: רוזנטל מבקר בבר חיפאי, שם הוא שותה עם ימאי צים לשעבר, הטוענים שיולי עופר הרס את הספנות בישראל
בראיון שהעניק לאחרונה ל"7 ימים", התייחס עידן עופר לסצנה הזו באומרו: "האנשים שהוא ראיין בסרט הצטלמו שיכורים".
הדוברים אכן נצפים בסרט כשחלקם שותים בירה, אולם הרושם הוא שהם אינם שיכורים, ושטענותיהם נאמרות מדם לבם.
הטענות מגוונות, ונוגעות ליחסו של יולי עופר לעובדי הספנות בחברותיו. בין השאר נטען שהאוכל שסיפק היה גרוע ושהמשכורות היו נמוכות. בסרט לא מובאים עובדות או פירוט בדיקה בנוגע לטענותיהם; רוזנטל מאזין להן, וזהו. תחקירו כלל ראיונות עם גורמים רבים נוספים סביב הנושא, אולם ממצאיו אינם מוגשים לצופה.
עדות מסקרנת במיוחד נשמעת מפי עובד צים לשעבר, שמספר כיצד "מישהו הציע לי" לצאת במרמה לפנסיה מוקדמת על בסיס רפואי, כך שתיחסך מצים עלות הפיטורין. לדבריו, הוא קיבל אישור מהוועדה הרפואית לאחר שהתחזה לאלכוהוליסט. מידע שהגיע ל-G מלמד כי הוא לא היחיד שהעלה טענות כאלה (לפירוט, ראו מסגרת).
הדיווח על הזיהום עצר ב-2002
הסצנה: רוזנטל דן בזיהום האוויר של מפעלים בבעלות משפחת עופר
ב-2002 עלתה בערוץ 8 התוכנית "בולדוג", בהנחיית רוזנטל, שהייתה חלוצה בחשיפת האחראים לזיהום אוויר ומפגעיו, ובהעלאת המודעות לנושא. באחד הקטעים המוצלחים מהתוכנית, שמובא בסרט, מתעמת רוזנטל עם השר לאיכות הסביבה דאז צחי הנגבי, לאחר שהמשרד העניק פרס למפעל תרכובות ברום של האחים עופר, על אף שהבדיקות בו הצביעו על חריגות של אלפי אחוזים בפליטת מזהמים.
בסרט חוזר רוזנטל לאותם ימים, ומפורטות החריגות מ-1998-2002. אלא שמאז קרו כמה דברים. התמונה רחוקה מלהיות מושלמת, וגם בשנים האחרונות מאותרות חריגות במפעלי המשפחה, אולם גם בקרב הירוקים אין חולק על כך שזו שיפרה את גישתה, שהרבה יותר כסף מושקע בשדרוג הטיפול בזיהום, ושפליטות שונות צומצמו במידה משמעותית.
בחינה אמיתית של הפעילות הזו מצריכה התמודדות עם מכונת יחצנות משומנת. בז"ן, למשל, הודיעה בנובמבר 2007 במסיבת עיתונאים חגיגית על תוכנית אסטרטגית שבמסגרתה יופנו 270 מיליון דולר לאיכות הסביבה. כותרות בעיתונים דיווחו בהתאם, אלא שכפי שציין דוח "אדם, טבע ודין" מהחודש שעבר, אותם 270 מיליון דולרים מיועדים לפרויקטים בתחום "איכות הסביבה, הבטיחות והביטחון, והגברת האמינות התפעולית" - כשלא מצוין כמה בעצם יופנה לסביבה (יצויין כי אותו דוח דווקא פירגן לאיכות הדיווח בחברה).
בנוסף, במצגת שחולקה לעיתונאים ב-2007 נכתב ש"כבר היום החברה פועלת בהתאם לדרישות המשרד להגנת הסביבה", אולם בפברואר האחרון שלח המשרד לראשי בז"ן הזמנה לשימוע בגין הפרת הוראותיו בתחום זיהום האוויר, שבה פורטה שורת כשלים ב-2008. "המפעל", כתב מנהל המחוז, "גרם לאורך זמן לזיהום אוויר בלתי סביר".
כך שגם אם ניתן למתוח ביקורת על הפעילות בתחום הסביבתי של האחים עופר, אי-אפשר להתעלם מקיומה. הסרט דווקא מתעלם: לעומת הזמן הרב שרוזנטל מקדיש לתיאור המצב השערורייתי עד 2002, הפעילות מאז זוכה ללא יותר מכתובית לאקונית בסיום: "בתקופה האחרונה ננקטו צעדים להפחתת הזיהום ברמת חובב ובחיפה. הדעות חלוקות לגבי יעילותם".
תרומות מסוגים שונים
הסצנה: רוזנטל טוען כי תרומותיו של סמי עופר לחולי סרטן הן צביעות
הרושם שהאחים עופר אינם עושים דבר בעניין הזיהום מחריף בקטע שבו דן רוזנטל בתרומותיו של סמי עופר לחולי סרטן. הזיהום מכיל לא מעט חומרים מסרטנים, ומחקרים הצביעו על הקשר בינו לסרטן ולמחלות אחרות. מדובר בנקודה חשובה, שלא פעם התפספסה בפרסומים שיחצנו את התרומות של עופר. רוזנטל מתעמת בסרט עם מנכ"לית האגודה למלחמה בסרטן, שהעניקה לסמי עופר פרס על תרומותיו. הקטע חושף באפקטיביות את זלזול האגודה בנושא הזיהום (תחקיר G חשף ב-2005 קשרים בין האגודה למזהמים, ואת התעלמותה מהקשר בין זיהום לסרטן), אולם גם את הפשטנות של רוזנטל בנושא: "כל מפעל שמזהם את הסביבה הוא לא טוב". מפעלים כימיים, למרבה הצער, הם צורך חיוני של חברה מודרנית, והם יוצרים זיהום. השאלה היחידה היא כמה.
רוזנטל מבקש להמחיש את טענתו שעופר מנסה לנקות את מצפונו, באמצעות הצגת מעין משוואה: מאות מיליוני דולרים נדרשים כדי להשוות את מצב הזיהום למקובל באירופה, אך עופר תרם פחות מ-10 מיליון דולרים לחולים. נתוניו סלקטיביים: הוא אינו מספר לצופים כמה עופר כן השקיע בצמצום הזיהום, וגם לא על תרומות אחרות של המשפחה בתחום הרפואי, שמסתכמות במאות מיליונים. למשל, בתרומות של עופר נבנו ונבנים בבתי החולים איכילוב ורמב"ם אגפים חדשים.
ה"עד" עזב שנים לפני שמשפחת עופר קנתה את המפעל
הסצנה: רוזנטל יוצא למוקדי הזיהום ברמת חובב ובאזור חיפה
רוזנטל לא רק מדבר על הזיהום, אלא יוצא לביקור שטח בקרב נפגעיו. באחד הקטעים הוא שב לבקר את איברהים אבו-עפאש, בדואי מאזור רמת חובב, לשעבר עובד תרכובות ברום, שחלה בסרטן. אבו-עפאש מספר כיצד בעקבות ראיון שהעניק בעבר ל"בולדוג" שלל ממנו המפעל "מתנות", והקריין אומר: "יכול להיות שהסיבה (...) היא שסיפר על מפעל הברום שיש למשפחת עופר בהולנד".
אלא שאבו-עפאש לא סיפר דבר על מפעל המשפחה בהולנד. הסיבה: הוא פרש מהמפעל באוקטובר 1997, הרבה לפני שזה עבר לשליטתם. הוא אכן סיפר כיצד המפעל בהולנד נקי ממקבילו הישראלי, אלא שמדובר בתקופה שבה היו המפעלים בבעלות המדינה. רוזנטל ידע זאת, אך לא שיתף את צופיו: אחרי סצנת תמונות מהולנד, שעל רקען מספר אבו-עפאש על נפלאות המצב שם, שבה המצלמה לאוהל, ורוזנטל אומר: "וזה אותם בעלים. סמי עופר הבעלים פה והבעלים בהולנד".
אבו-עפאש: "אבל ההבדל הוא בין משרדי איכות הסביבה, פה ובהולנד. שם זה אירופה ופה זה ישראל".
אבו-עפאש ל-G: "אני זוכר שאמרתי לרוזנטל שעזבתי ב-1997. המפעל שבו ביקרתי בהולנד היה בבעלות המדינה. דיברתי איתו על מכלול שלם של דברים, על טוב ורע, ובסוף הוא לקח מה שרצה. אתם, העיתונאים, חזירים שעושים מה שאתם רוצים. כשראיתי את הסרט זה ממש לא מצא חן בעיניי, בגלל שהרגשתי שבנקודה מסוימת נוצלתי".
כדי לתקוף את האחים עופר?
"זה מה שהרגשתי".
אמרת גם דברים טובים?
"בהחלט. דיברנו אולי שעה, על כל רמת חובב. המפעל שנחשב בעיניי להכי בסדר שם זה תרכובות ברום. הוא משקיע המון כספים כדי לשפר את עצמו. ראיתי את זה בזמני, וגם היום אני שומע את זה מחברים שעובדים שם. מובן שיש מקום לשיפור".
אמרת לרוזנטל שזה בעיניך המפעל הכי טוב?
"בהחלט".
רוזנטל מבקר גם בצפון, ומסייר עם תושב קריית טבעון, הטוען שבכל בית באזורו יש חולה סרטן. לעיתונאי אין כלים לעשות מחקר מדעי, אולם הוא יכול לאזכר מחקרים ודוחות שעשו מדענים. כך מציין רוזנטל את הנתון שפרסם משרד הבריאות, שלפיו באזור חיפה מספר חולי הסרטן גדול ב-20% מהממוצע. לעומת זאת, הוא נמנע מלציין שוועדת המומחים שמינתה המדינה בעקבות זאת, קבעה ש"האוויר במפרץ חיפה מוגדר כנקי ועומד בתקנים בינלאומיים מחמירים", וש"לא ניתן לקבוע שאחד הרכיבים מצוי ברמות המסכנות את בריאות התושבים". גם על הוועדה הזו לא חסרה ביקורת, אולם רוזנטל פשוט מתעלם ממנה. גם ברמת חובב המצג בסרט חוטא למציאות המורכבת. המצלמה משייטת על כותרות מהעיתונות, בין השאר כותרת מ-2004 ב"הארץ": "דוח על בריאות התושבים באזור רמת חובב: פי שניים מומים מולדים ויותר חולי סרטן". הכותרת הייתה לידיעה על טיוטת הדוח. בדוח הסופי שפרסם משרד הבריאות נכתב שלמעט בעומר לא נמצאו עדויות לעודף סרטן, ושהממצאים בטיוטה היו חריפים מדי. אפשר להתווכח עם מסקנות המשרד הבריאות שנוטות להיות ורודות, אולם קשה להבין את ההתעלמות מהן.
אותן השיטות
הסצנה: בית המשפט העליון ביום דחיית העתירה נגד "הסכם ניר גלעד"
לפני כחודש פורסם במוסף זה מאמר שביקר את האופן שבו הוצגה פסיקת בג"ץ בסרטון התגובה של האחים עופר. בסרטון מובלטות אמירות השופטים הנוחות (יחסית) למשפחה, ומועלמות ההערות הביקורתיות הרבות על המדינה. התיאור נוטע בצופה רושם כוזב שבג"ץ סבר שמדובר בהסכם המשרת היטב את האינטרסים של המדינה.
במקרה זה ההתנהלויות של משפחת עופר ושל רוזנטל הן מעין תמונת ראי. רוזנטל מזכיר בסרטו את ההערות הביקורתיות של השופטים, וחוסך מצופיו את ההערות שיכולו למתן מעט את הרושם. מי שיצפה ב"שיטת השקשוקה", ולאחר מכן בסרטון התגובה, לא יצליח להבין מה באמת אמרו השופטים.
למשל, השופטים הביעו "תחושת אי-נוחות" מההסכם, ורוזנטל מדגיש זאת, אולם אינו מזכיר כי השופטים סייגו שלא ניתן לפסוק לפי תחושות. בהמשך מצוטטים דברי השופט חשין, על שההסכמים "פוגעים קשות במוסר הציבורי", ומהתנסחות הקריין ניתן להבין שלאמירה הצטרפו ארבעה מהשופטים. ציטוטים פחות סנסציוניים, כמו "לא נטען ולא הוכח שהייתה בהתנהלות המדינה משום שחיתות", לא מוזכרים. הקריין מסכם את דברי השופטים כך: "במילים פשוטות, המדינה אולי נתנה להם מתנה - אבל הכול חוקי". את דברי השופטת נאור, הכותבת שלא שוכנעה שמדובר ב"מתנה", הסרט אינו מביא. הסרט גם נמנע מלספר שההסכם התקבל על בסיס חוות דעת רבות, משפטיות וכלכליות, מה שמחזק את הרושם כאילו אדם אחד, החשב הכללי דאז ניר גלעד, הביא לחתימתו.
אז מה אם העתירה נדחתה?
הסצנה: ניר גלעד מתמנה לבכיר ב"החברה לישראל"
אייל גבאי, לשעבר מנהל רשות החברות הממשלתיות וכיום מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מספק את אחד הקטעים המוצלחים בסרט. רוזנטל מראיינו, ואומר: "בסופו של דבר חלק מהפקידים של האוצר עוברים לעבוד אצל האחים עופר".
גבאי: "הפקידים באוצר שעסקו בעניין הזה... אף אחד מהם לא עובד אצל האחים עופר ולא בסביבתם".
רוזנטל: "עוד לא עובד".
רוזנטל ידע שלא מעט מבכירי האוצר בעבר עברו לעבוד אצל האחים עופר (ראו טבלה). זמן לא רב אחר כך, כידוע, מונה ניר גלעד למשנה למנכ"ל החברה לישראל, ובהמשך למנכ"ל.
עו"ד אליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון, אומר בסרט שעם המינוי "משתכללת עבירת שוחד". הסרט אינו מציין שהוא העלה טענותיו בעתירה לבג"ץ, שלבסוף, בהמלצת השופטים, נמשכה. זאת לאחר שמני מזוז כתב בתשובתו: "לא נמצא כל בסיס לחשד שהעסקתו של גלעד בחברה היא בשל הבטחה שניתנה לו בעת שכיהן כחשכ"ל". מזוז הוסיף ש"גם לטענה שלפיה התפקיד ניתן לגלעד בגלל שהיטיב עם החברה אין בסיס. ההסכם שגלעד חתם עם החברה היה סביר בנסיבות העניין".
אין חובה להסכים עם מזוז, אולם ההחלטה להביא רק דוברים בגנות גלעד מייצרת רושם כאילו איש אינו חושב אחרת. נשאלת השאלה אם פסיקת בג"ץ הייתה זוכה להתעלמות, גם לו הייתה מתקבלת עתירת התנועה.
מאיפה באה השקשוקה
הסצנה: רוזנטל דן בהפרטת צים, ועו"ד רם כספי מסביר לו מהי שקשוקה
הפרטת צים זכתה לביקורת חריפה מצד גורמים רבים, שטענו כי חלקה של המדינה בחברה נמכר בנזיד עדשים (115 מיליון דולרים). רוזנטל מביא בסרט את הנתון המדהים שלפיו פחות משנה לאחר ההפרטה, "כיסו רווחי צים לבדם את עלות עסקת הענק כולה".
צים עברה בשנים האחרונות טלטלות אדירות: זמן קצר לאחר ההפרטה זינקו מחירי הספנות דרמטית, באופן שהביא לרווחי העתק (השיפור במצב הענף היה ידוע כבר בעת ההפרטה, אולם לא בהכרח ממדיו הצפויים), ואילו לפני כמה חודשים קרס השוק, וצים ספגה הפסדי ענק שמכבידים היום מאוד על האחים עופר (הסרט יש להדגיש נערך סופית לפי המשבר הזה). המשבר האחרון גרם גם למבקרי ההפרטה לעמוד על מורכבות המצב: גיא רולניק, למשל, העורך הכלכלי של "הארץ", שמרואיין בסרט על ההתנהלות הכושלת של המדינה, טען בעבר שצים נמכרה במחיר "מצחיק". לאחרונה כתב כי אף שהמחיר היה נמוך, "מי שבאמת 'שוקשק' הייתה דווקא משפחת עופר".
הסרט כלל אינו מתייחס למצב ענף הספנות, וחוסך מהצופים ניתוח כלכלי לגיבוי הטענה למחיר "מגוחך". הוא גם אינו מציין שהמחיר לא נקבע סתם כך, אלא היה הרף התחתון של שתי הערכות שווי שהזמינה המדינה. כל זה לא אומר, כמובן, שהפרטת צים הייתה דוגמה ומופת כפי שמשפחת עופר הייתה שמחה לשכנע. רחוק מכך. דוח מבקר המדינה עמד על ליקויים חמורים בהתנהלות המדינה. לפי המבקר, כשלים בהתנהלות רשות החברות הממשלתיות תרמו לכך שהמדינה מצאה עצמה במשא ומתן רק מול משפחת עופר, מה שהחליש את יכולת המיקוח שלה; מעריכי השווי לא קיבלו נתונים רלבנטיים; פרוטוקול הישיבה שבה נערכה ה"שקשוקה" היה חלקי וחסר שקיפות; היה צריך לשקול להתחיל את המשא ומתן ממחיר גבוה יותר, וספק אם היה צריך להגיע עד לגבול התחתון של הערכות השווי. אלה, וליקויים נוספים, מחזקים את הטענות שהמדינה נוטה לפעול בשלומיאליות שבסופו של יום מיטיבה עם האחים עופר.
רוזנטל, יצויין, ביקש לשוחח עם מעריכי השווי, אולם אלה סירבו, והאוצר וצים מנעו זאת מהם. אחד מהמעריכים, אגב, היה אבי חפץ - ששימש כדח"צ בבנק המזרחי שבשליטת האחים עופר ומוזי ורטהיים.
כתבות
ני"ע
