לא להיכנע לפישר

פישר האחר

לפתע נחשף פישר האחר, פישר הרחוק מאוד מהתדמית של המבוגר האחראי, השקול והנחמד, שמשלב דיון כבד-ראש על ענייני מאקרו כלכלה בבדיחות שובבות. זה היה לפני כחודש במפגש סגור עם עיתונאים.

כשפישר נלחץ בשאלות קשות על הסכסוך של בנק ישראל עם בנק הפועלים, הוא הרים לפתע את קולו בתוקפנות, בחוסר סובלנות, בנימה מאיימת משהו, וסירב להמשיך לענות על שאלות בנושא. לפתע נחשף פישר האחר, נגיד בנק עם קרדיט כמעט בלתי מוגבל, שמאבד במהירות את סבלנותו וגוער בכל חסרי הדעת שמעזים להקשות עליו. לפתע נחשף פישר שמעדיף ראיונות נינוחים ונאומים מוכנים מראש, אבל מתחמק משאלות לא נוחות ומביקורת עניינית.

את התוקפנות הזו אפשר היה לזהות בהודעה שהוציא אתמול בנק ישראל, הודעה שהתייחסה לראשונה באופן רשמי לסכסוך עם משרד האוצר על הפיקוח על השכר בבנק המרכזי. היה משעשע לגלות שפישר מאשים את האוצר באחיזת עיניים ובניהול קמפיין תקשורתי, כשהבנק עצמו ניהל עד לאחרונה קמפיין תקשורתי מכוער להדחת דני דנקנר מבנק הפועלים, בלי יכולת או רצון להסביר את ההדחה לציבור.

הבאבא פישר

כך החלטתי, בעצם אומר פישר, אז כך גם יהיה - כי בלשון העם נוצר לי מעמד של "באבא" פישר. משעשע עוד יותר לראות כיצד "האינטרס הציבורי", שבשמו הקדוש הודח דנקנר, ובשמו הקדוש השתמש היחצ"ן הפרטי של פישר כדי להצדיק את ההדחה, נעלם כלא היה, כשמדובר באינטרס הציבור לפקח על השכר בבנק ישראל. אינטרס הציבור ושקיפות זה טוב, זה נשמע נהדר, זה מצלצל הרואי, אבל לא בבית ספרה של הנהלת בנק ישראל.

לאורך השנים האחרונות "הוכיח" בנק ישראל, המאגד בתוכו מאות עובדים, שהוא בוגד שוב ושוב ב"אינטרס הציבורי". מעוז האליטה הכלכלית בישראל הוא ארגון המאפשר תופעות הרבה יותר גרועות מחברת החשמל, למשל, והרבה יותר גרועות מאלה שמאפשר כל גוף ציבורי מושמץ אחר.

זהו ארגון שאיפשר שנים רבות שחיתות והפקרות, שהמציא לעצמו חוקי כלכלה משלו, בעודו מטיף לחוקי כלכלה אחרים לגמרי. זהו ארגון מנופח שפרץ מסגרות שכר, העניק הלוואות בריביות נוחות ואף מחק אותן בחלק מהמקרים.

זה ארגון שהחליט רק השנה לחלק מענקי הצטיינות למחצית מעובדיו בגובה של עשרות אלפי שקלים לכל עובד. זה הארגון, שפישר רוצה, בעצם, להוציא אותו מחוץ לחוק. ה"ועדה המקצועית" שפישר מבטיח לנו שתעקוב אחרי השכר בבנק, היא בעצם פיקציה שהוא ינווט למקומות שהוא בדיוק רוצה אותם, ושנמצאים הרחק מאוד מהעין הציבורית.

זה בדיוק המתכון לאנרכיה שלטונית: היום זה עובדי בנק ישראל, מחר זה עובדי חברת החשמל ובעוד שבוע זה כל האוניברסיטאות וכל הגופים שיונקים את חיוניותם מכספי ציבור.

נשק ההפחדה

היחצ"ן הפרטי של פישר, זה שנשכר על-ידו במאות אלפי שקלים לשנה על חשבון משלם המסים (נו, זה הרי אינטרס ציבורי), התחיל היום להשתמש בנשק הכי אפקטיבי כדי לכופף את האוצר: נשק ההפחדה.

אם דרישות הנגיד לא יתקבלו, הוא ילך מפה, הוא ילך ממדינת העולם השלישי שלא מצייתת לנגיד. יש לו הרי שפע של הזדמנויות במדינות קצת יותר נאורות. ובכן, אין צורך להיבהל ואין צורך להיכנע. בשיחות אחרות אף נרמז שפישר לא יוכל להשלים עם ממשלה ימנית מדי ויתקשה להמשיך בקדנציה נוספת. לנו זה נראה דווקא שפישר מעוניין מאוד להמשיך בקדנציה שנייה, אבל מנצל את הקרדיט והיוקרה שלו כדי לקבל תנאים על חשבון האינטרס הציבורי.

הריקבון של וול סטריט

שלוש שנים תמימות בילה סטנלי פישר בענק הבנקאות סיטיגרופ כסגן יו"ר לפני שהסכים לנחות בישראל. זו כהונה שעיתונאי הבית של בנק ישראל פוסחים עליה בכל ראיון עם הנגיד, כאילו מעולם לא הסתובב פישר במסדרונות סיטי.

פישר מרבה לדבר באחרונה על ניהול סיכונים ראוי בבנקים, עם רמז עבה מאוד לכיוונו של בנק הפועלים. מעניין מה חושב פישר על ניהול הסיכונים של ענק הבנקאות לשעבר, שהוא היה חלק מצוות הניהול שלו (אמנם לא בחלק של ניהול סיכונים). ובכן, איפה בנק הפועלים ואיפה סיטי.

פישר הכיר היטב את הפרקטיקות ואת הריקבון והשחיתות של וול סטריט, כפי שבאו לידי ביטוי היטב בסיטיגרופ. הוא ראה כיצד מנהלי הבנק לא העריכו את עוצמת הסיכונים הכלכליים שנחשפו אליהם, לא הבינו אותם או לא רצו להבין אותם.

הוא ראה כיצד הם מייצרים רווחים מזויפים, חולבים משכורות מנופחות ומסולקים מהבנק בבושת פנים עם הון של עשרות מיליוני דולרים. פישר ידע היטב שכל המערכת הרקובה הזו נשענה על תאוות בצע של מעטים, ששירתה את האינטרס הפרטי שלהם על חשבון האינטרס הציבורי. כולם במערכת הזו עצמו את העיניים וסתמו את האף.

הכי כיף זה ישראל

פישר ראה כיצד ניהול הסיכונים של ידידיו צ'אק פרינס (המנכ"ל לשעבר) ורוברט רובין (לשעבר שר האוצר וחבר במועצת המנהלים של סיטי) הובילו את הבנק אל פי תהום.

הוא יודע כיצד ההתרחבות הרת האסון של סיטי לנטילת סיכונים בתקופת כהונתו היתה עלולה להרוס בנקים וכלכלות שלמות, גם בנקים ישראליים. הוא יודע היטב שלולא הזרים הממשל 45 מיליארד דולר לסיטי וערב למאות מיליארדים של נכסים רעילים, היה מתרחש תסריט הבלהות שכולם חששו ממנו: שרשרת קריסות שסופה מי ישורנו.

מיד לאחר שעזב פישר את סיטי, הוא ראה כיצד התכווץ שווי השוק שלו מכ-300 מיליארד דולר לכ-20 מיליארד, כיצד שדרת הניהול שלו מתרוקנת אט-אט. פישר לבטח הרהר בינו לבין עצמו: איזה כיף שאני כאן בישראל, מטיף לחסרי הבינה האלה על ניהול סיכונים ורחוק מאוד מכל ההמולה בוול סטריט.

איזה כיף, אומר פישר, להיות "באבא" פישר בישראל ולקבל את כל מה שאני רוצה, מבקש או דורש.

eli@globes.co.il