אנדראה שוורץ גיל: 29
לימודי משחק: הסטודיו לאמנויות התיאטרון של יורם לוינשטיין
כבר הספיקה: אנטיגונה ב"אדיפוס בקולונוס" בתיאטרון קרוב, מרים אליאס ב"הבימה - הסטודיה הדרמטית מציגה" בשיתוף הבימה, האחות פוסטר ב"תקלה קלה" מאת ריי קוני בתיאטרון בית לסין.
היסטוריה אישית: "עליתי לארץ בגיל ארבע מרומניה וגדלתי בנתניה. מהילדות ברומניה אני לא זוכרת כלום, אבל לא הייתי מה שקוראים 'ילדת תיאטרון' ולא חלמתי מגיל אפס להיות על במה. הדבר שהכי מפחיד אותי בחיים זה חוסר מודעות, וגם כשהתחלתי לחשוב על משחק חשבתי לעצמי שיהיה נורא לצאת מנקודת ההנחה שאני טובה בזה ואז יתברר שאני היחידה שחושבת ככה. זו הסיבה העיקרית שלקח לי הרבה זמן לקבל את ההחלטה ללכת ללמוד משחק.
"בתיכון לא הייתי תלמידה מצטיינת, המסגרת שעממה אותי, אבל כשלקחו אותנו להצגות כמו 'משחקים בחצר האחורית' הייתי מוקסמת. בצבא הייתי מדריכה בחיל המודיעין וזו הייתה תקופה נפלאה. חניכים מתו עלי, למרות שהייתי קשוחה איתם. אחרי השירות חיפשתי את עצמי, מלצרתי קצת ואז למדתי שנה פסיכולוגיה לפני שהחלטתי לעזוב וללכת למכינה בסטודיו של יורם לוינשטיין".
אנדראה שוורץ ב"תקלה קלה"
לימודי המשחק היו עבורי: "במכינה הרגשתי בפעם הראשונה שאני יכולה לעשות את זה טוב, והלימודים היו חוויה נפלאה אבל גם קשה מאד, בעיקר בשנה האחרונה. רק עכשיו אני חוזרת למי שאני באמת. לימודי משחק הם מסגרת מאד תובענית ותחרותית. הרגשתי שאני צריכה להיות חזקה כל הזמן. שאין לי פריבילגיה להישבר או להפגין חולשה. זה שוחק בשלב מסוים".
סטיגמות: "הפעם הראשונה שבה הבנתי שתהיה לי בעיה עם תדמית הבלונדינית הסקסית הייתה במחזה 'פופקורן' בשנה ג' אצל יורם לוינשטיין. רציתי לגלם את סקאוט, הרוצחת הסדרתית, ונתנו לי את תפקיד ברוק נערת הפלייבוי החולמת להיות שחקנית.
"במחזה 'תקלה קלה' נבחנתי במקור לתפקיד המאהבת של השר ווילי (ליאור אשכנזי ט.פ), והאמת שהוקל לי כשלא התקבלתי כי לא רציתי שהופעה ראשונה שלי בתיאטרון רפרטוארי גדול תהיה בתחתונים ובחזייה. נוח לי יותר, לפחות בשלב זה, לגלם את האחות פוסטר. תפקיד קטן אבל עם הרבה יותר דגש על ההומור. מה שכן, אני חולמת לקבל תפקיד דרמטי עם עומק. להראות את כל מגוון היכולות שלי".
מאיפה עוד שמענו עליה: "במהלך הלימודים הצטלמתי לכמה פרסומות, ובזכות פרסומת לטיפות אף הכרתי את החבר שלי, הזמר בן ארצי. הוא ראה אותי במועדון, ניגש אלי ושאל אם זו אני מהפרסומת וזה היה מדהים כי אף אחד לא זיהה אותי משם. זו אהבה גדולה".
בעיות עם התחום: "מעבר ליכולות שלי על הבמה אין לי אופי של שחקנית. אין לי מרפקים, אני די ביישנית, לא נעים לי רוב הזמן ואני לא מקנאה כשמישהי אחרת עושה תפקיד נפלא שהייתי מתה לגלם בעצמי.
"זה עיתוי קשה לשחקנים חדשים לצאת לשוק, יש מיתון, העוגה נהיית יותר קטנה וכמות האנשים שרוצים לאכול ממנה רק גדלה. אבל לא פחדתי לרגע מהעתיד בסיום הלימודים. ידעתי שבסופו של דבר יסתדר לי". *
נלי תגר
גיל: 26
לימודי משחק: הסטודיו לאמנויות התיאטרון של יורם לוינשטיין
כבר הספיקה: הסרטים "חברות", "אחות זרה" ו"ידיים קשורות" שביים דני וולמן, שימי בסדרת הטלוויזיה "שירות חדרים" שיצר ערן ריקליס עבור זכיינית ערוץ 2 רשת, ג'ין במחזה "אוגוסט מחוז אוסייג'" מאת טרייסי לטס בהבימה, נועה במחזה "לילה במאי" מאת א.ב יהושע שיועלה בתיאטרון הלאומי הבימה בסתיו.
היסטוריה אישית: "כשהייתי בת 11 הבמאי דני וולמן ערך אודישנים בבית הספר שלי ברמת גן לתפקיד ילדה מוכה בסרט 'חברות' והתקבלתי. על הסט של הסרט 'ידיים קשורות' הכרתי לראשונה את גילה אלמגור, והיו בינינו יחסים קורקטיים לחלוטין במהלך הצילומים.
"בינתיים סיימתי שירות צבאי כמש"קית חינוך בגבעתי והתבלבלו לי קצת החיים. נסעתי לתאילנד, הייתי כמה חודשים בנתק מהעולם, ויום אחד התקשרתי הביתה לשמוע הודעות וגילה אלמגור אמרה שראתה סצנות ראשונות מ'ידיים קשורות' ואני עושה עבודה נהדרת, שאני מאד מוכשרת וחייבת לטפח את זה וללמוד משחק.
"עמדתי באמצע הקרחנה בהתרגשות מטורפת עם הטלפון ביד והבנתי שאני צריכה לעשות את זה. לא מחקתי את ההודעה של גילה מהמשיבון שנה שלמה".
נלי תגר ב"אוגוסט, מחוז אוסייג'"
לימודי המשחק היו עבורי: "הייתי בת 23 כשהגעתי לסטודיו של יורם לוינשטיין ונפלתי על מחזור מעולה, שרובו כבר עובד במקצוע. לקחו אותי לתיאטרון הבימה עוד כתלמידת שנה ג', וגם את הסדרה 'שירות חדרים' צילמתי במקביל ללימודים, כך שלא חוויתי את הסיטואציה של לשבת בבית ולחכות להצעות עבודה".
סטיגמות: "את דמות המתבגרת המרדנית והסקסית גילמתי כבר בהפקות של הסטודיו. אני לא יודעת למה במאים מסוימים רואים בי דווקא את הפן הזה. אם כבר, הדמות של שימי החדרנית בסדרה 'שירות חדרים' קרובה בהרבה למי שאני באמת. אולי בגלל שאני נראית צעירה מאד לגילי, כי ב'אוגוסט' אני מגלמת ילדה בת 14 ולא מעט אנשים בקהל ניגשים אלי אחרי הצגות ומנסים לברר בת כמה אני באמת ונכנסים להלם כשאני מספרת להם".
מאיפה עוד שמענו עליה: "על הסדרה 'שירות חדרים' אני מפחדת לדבר, כי כמה פעמים הכינו אותי לעלייה לאוויר ובסוף החליטו לדחות. אני יכולה רק לומר שהעבודה מול השחקנים, בעיקר אסי לוי, הייתה חוויה מדהימה".
בעיות עם התחום: "אני אוהבת להציע רעיונות בחזרות ולא כל במאי אוהב את זה. היה לי מזל גדול עם אילן רונן, שהיה פתוח לכל רעיון שלי, אבל הרבה פעמים בעבר אמרתי לעצמי: 'תסתמי את הפה' ובסוף ברח לי: 'אולי ננסה ככה וככה'". *
חן יאני
גיל: 26
לימודי משחק: הסטודיו לתיאטרון של יורם לוינשטיין
כבר הספיקה: המחזמר "פרח לב הזהב", נעמה בסרט הקצר "המלחמה השנייה" שכתבה וביימה תמר גלזרמן, הפקות שנה ג' בסטודיו למשחק ובהן "הטרילוגיה הבלגרדית", "השחף" מאת אנטון צ'כוב. לאחרונה גילמה את אולווין במחזה "סיבוב מסוכן" מאת ג'יי.בי פריסטלי.
היסטוריה אישית: בנאלי לומר את זה, אבל נמשכתי למשחק מגיל צעיר מאד. גדלתי בקריית ביאליק, בגיל 15 זכיתי בתחרות 'נערת השנה' של מעריב לנוער, ובגיל 16 התחלתי לקבל הצעות לדגמן בחו"ל ועזבתי את התיכון. כשחזרתי לארץ אחרי כמעט שלוש שנות עבודה בלתי פוסקת, בגיל 19 בערך, התחלתי בפעם הראשונה ללמוד באופן פרטי אצל המורה למשחק אייל כהן. קראתי מונולוג מתוך 'המלט' ולא ידעתי מה נפל עלי. חשבתי בעיקר על משחק מול מצלמה.
"התיאטרון זו אהבה חדשה יחסית עבורי. הציעו לי לשחק בהצגת הילדים 'פרח לב זהב' והסכמתי, וזו הייתה חוויה לא קלה בלשון המעטה. זרקו אותי למים עמוקים ולא ידעתי לשחות. הייתי חסרת ניסיון מול שחקנים מקצועיים. היה לי ברור שאני צריכה ללמוד והרבה. המשכתי לעוד שנה בבית הספר של אייל כהן, עברתי קורס משחק מול מצלמה, עשיתי מכינה אצל ניסן נתיב ולא התקבלתי לשנה א', ושנה אחרי נבחנתי שוב והתקבלתי לניסן ולסטודיו של יורם לוינשטיין ובחרתי ביורם. אבל ברגע שהחלטתי, לקחתי את הלימודים במלוא הרצינות.
"שכרתי דירת חדר בשכונת התקווה כדי להיות קרובה לסטודיו, ובשנתיים וחצי האחרונות החיים שלי מתנהלים בעיקר שם. רק בחודשים האחרונים חזרתי קצת לדגמן, בעיקר בשביל פרנסה, והתוצאות מפתיעות אותי. אני משדרת כיום משהו אחר לגמרי מול מצלמה".
חן יאני ב"סיבוב מסוכן"
לימודי המשחק היו עבורי: "בית הספר למשחק היה הדבר הכי קרוב שחוויתי בחיי לשירות צבאי. המקום היחיד שבו קיבלתי על עצמי משמעת ועמידה בזמנים מתוך בחירה. מה שכן, הייתי די מתבודדת בחודשים הראשונים. היו לי הרבה מחסומים נפשיים והייתי צריכה לעבוד קשה כדי לפרוץ אותם. התהליך לא מפסיק אף פעם ותמיד יש עוד ללמוד, עוד להתקדם, עוד לקלף".
סטיגמות: "כדוגמנית עבדתי בעיקר בחו"ל. בארץ הייתי לא מוכרת כך שלא היו קשיים מהמקום הזה בלימודים. לא זיהו אותי, ולא הבאתי מהבית ללימודים בוק צילומים. הייתי עוד תלמידת שנה א', ורק כשהתחלנו ללמוד בפועל וכל אחד התחיל להביא לשיעורים את המטען האישי שלו שאר התלמידים הבינו מאיפה אני באה".
מאיפה עוד שמענו עליה: "בתקופה שבה דגמנתי גרתי בין השאר בניו-יורק ובלונדון, ועשיתי קמפיינים למותגים בינלאומיים וצילומי שער למגזינים 'ווג' ו'פייס'".
בעיות עם התחום: "האיפוק והשליטה העצמית של אולווין, הדמות שגילמתי במחזה 'סיבוב מסוכן', הם עולם אחר ממני. מצאתי את עצמי לא פעם במצבים שבהם הייתי צריכה לשמור על הפה ולא עשיתי את זה". *
אילנית גרשון
גיל: 27
לימודי משחק: הסטודיו למשחק של ניסן נתיב
כבר הספיקה: בילי בסדרה "בילי" בערוץ ג'טיקס, תפקידי אורח בסדרות "החברים של נאור", "המובילים" ו"אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית", איזבלה ב"איזבלה" בתיאטרון באר-שבע, "צינורות" בתיאטרון החאן, "ציפור הנפש" ו"הכבש השישה עשר" בתיאטרון מדיטק חולון, "סיפורי איתמר ורותי גם" ו"חסמבה" בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער, "נולדתי לחלום" בתיאטרון הארצי לנוער, "פגישת מחזור" בתיאטרון הנפש, חווה'לה במחזמר "כנר על הגג" בתיאטרון הקאמרי. בימים אלה התחילה חזרות לתפקיד הדסה במחזה "ינטל" בקאמרי.
היסטוריה אישית: "גדלתי בשכונת יד אליהו בת"א, ובגיל שש הלכתי לבית הספר לאמנויות ומשם לתלמה ילין. תמיד הייתי ילדה שרוקדת בלט, מציירת ורוצה להיות שחקנית. בכיתה י"ב הגיע, משום מקום, גם הקטע של המוזיקה. הבמאי אלון אופיר עבד איתנו על שירים מהמחזמר 'קברט', ופתאום גיליתי שאני יכולה גם לשיר.
"בצבא הייתי סולנית בהרכב אקוסטי של יחידת התרבות והבידור בחיל החינוך, ומאז שתי האהבות האלה הולכות איתי יד ביד ובימים אלה אני עובדת על אלבום עם המוזיקאי ברק אולייר. אחרי הצבא לא הייתי צריכה להתלבט הרבה, כי החלטתי לתת לניסן נתיב לעשות את הבחירה עבורי. ידעתי שאם הוא מקבל אותי לסטודיו שלו סימן שאני צריכה ללמוד משחק, והוא אכן קיבל אותי".
אילנית גרשון ב"כנר על הגג"
לימודי המשחק היו עבורי: "חוויה מתישה פיזית ונפשית. ללמוד משחק זה לאבד קשר עם העולם החיצון לשלוש שנים. נחשבתי לאחת התלמידות הבולטות במחזור שלי, אבל הזיכרון הכי קשה מתקופת הלימודים הוא שיעור שבו מורה שהלכה איתי דרך ארוכה, מאז תלמה ילין, אמרה לי מול כל הכיתה שאכזבתי אותה. לומדים לספוג הרבה ביקורת בבית ספר למשחק, והרגע הזה חישל אותי ונתן לי המון לטווח הארוך. יש בי רק אהבה ותודה למורה הזו כיום".
סטיגמות: "אני קטנה וג'ינג'ית ומעופפת גם בחיי הפרטיים, וברור לי שיש תפקידים שאני לא מתאימה לגלם ולא פעם גיליתי נטייה של מלהקים ובמאים לקחת אותי לכיוון הקומי ופחות לדרמה. חווה'לה ב'כנר על הגג' היה חלום שהתגשם, גם כי הוא היה שונה מכל מה שעשיתי עד אז. תפקיד הדסה במחזה 'ינטל', שבו אופיע מול אולה שור סלקטר ויחזקאל לזרוב, הוא כבר האתגר הדרמטי הכי גדול שלי עד היום ולמרות שרק התחלנו חזרות ברור לי שזו קפיצת המדרגה שחיכיתי לה הרבה זמן".
מאיפה עוד שמענו עליה: "מגיל 15 אני מצטלמת לפרסומות, וזה אומר 12 שנים של אודישנים. לפעמים זה מעייף, אבל הכסף טוב ואין דרך טובה יותר להרוויח הרבה במעט עבודה".
בעיות עם התחום: "תמיד ארגיש שיש לי עדיין לאן לטפס, להמריא ולהגיע. אף פעם לא אהיה מרוצה לגמרי ממה שיש כאן ועכשיו, כי אני לא מאמינה בתוצאה מוגמרת. העבודה אף פעם לא נפסקת מבחינתי". *
נילי רוגל
גיל: 27
לימודי משחק: הסטודיו למשחק של ניסן נתיב
כבר הספיקה: להשתלב באנסמבל של תיאטרון החאן שם השתתפה במחזות "אותלו", "בידרמן והמציתים", "בעלי המתוק, אשתי היקרה", "הקמצן", "המצליחים" ו"נישואים". בימים אלה התחילה חזרות למחזה "הקסם הגדול" מאת אדוארדו דה פיליפו שיביים אודי בן משה ויעלה בסוף יולי, ובהמשך העונה תשתתף ב"תעלולי סקפן" מאת מולייר שיביים אודי בן משה.
היסטוריה אישית: "גדלתי ברעננה ומגיל תשע הייתי מה שמכנים 'ילדת חוגים'. למדתי בכל חוג אפשרי, כולל דרמה, אבל עברו שנים עד שהרגשתי שלמה עם עצמי בעניין המשחק. אני לא יכולה לסבול בינוניות. צריכה להאמין שאני ממש טובה במשהו, או לא לעשות אותו בכלל.
"לא באתי מבית של אנשי תיאטרון, והמורשת הביולוגית היחידה שלי בתחום הייתה סבתא שלי שהתקבלה בשנת 39' לתיאטרון בהמבורג וסולקה לפני שהספיקה להופיע איתם כי מלחמת העולם השנייה פרצה ונאסר על יהודים לעבוד בתיאטראות בגרמניה. עד היום, כשאני על הבמה, אני מרגישה שסגרתי מעגל. למדתי בבית הספר לאמנויות תלמה ילין, שם הרגשתי בפעם הראשונה שאני באמת יכולה להיות שחקנית, אבל בצבא העדפתי לקחת פסק זמן למרות שהייתה לי אופציה לשרת בתיאטרון צה"ל.
"אחרי השירות הופעתי עם להקת טררם שנה וחצי, נסעתי לטיול ארוך בדרום אמריקה, אז התקבלתי לסטודיו של ניסן נתיב ובמהלך הלימודים הכרתי את הבמאי מיקי גורביץ' שלקח אותי ועוד שני תלמידים מהמחזור שלנו לתיאטרון החאן עוד כשהיינו בשנה ג'. יצא שלא נאלצתי לעשות הצגות ילדים דלות תקציב, או לשבת בבית ולחשוב מאיפה תהיה לי פרנסה במקצוע, ואני מברכת על זה כל הזמן".
נילי רוגל ב"אותלו"
לימודי המשחק היו עבורי: "חוויה אינטנסיבית ונפלאה. לא בכל מסגרת לימודים שבה הייתי בעבר הרגשתי בנוח. ביסודי ילדים היו מציקים לי ואומרים שאני מכוערת. רק בתלמה ילין הרגשתי שאני מתקשרת וככה היה גם אצל ניסן. הייתי באחד המחזורים האחרונים שזכו ללמוד ישירות ממנו, לפני שנפטר, והוא תמיד יהיה עבורי מורה מדהים שנתן לי כלים שאני עובדת איתם גם כיום".
סטיגמות: "בתקופת הלימודים הזדמן לי לגלם מגוון רחב של דמויות, אבל רק בתיאטרון החאן הוציאו ממני בפעם הראשונה את הפן הסקסי. זה התחיל בדרך שבה גילמתי את ביאנקה ב'אותלו', והמשיך ב'בעלי המתוק, אשתי היקרה' שם כל אפיון הדמות שאני מגלמת הוא בעובדה שהיא לובשת מעט בגדים. אני מודה שזו הייתה תגלית נעימה עבורי לדעת שאני יכולה לעשות את זה".
מאיפה עוד שמענו עליה: "אני בהחלט לא מתנגדת להופעה עתידית בסדרה טובה או בסרט קולנוע, להיפך, אבל אני לא טובה כל כך באודישנים ומלהקים בחיים לא יגיעו עד ירושלים לראות אותי בהצגות של תיאטרון החאן. זו סיטואציה שעוד לא למדתי לפצח. אני מרגישה לא נוח כשאני יודעת שבוחנים אותי".
בעיות עם התחום: "ניסן נתיב ז"ל אמר לנו פעם שמודעות עצמית זה הדבר הכי טוב, אבל ביקורת עצמית יכולה להיות הדבר הכי רע. אני חושבת שיש בי הרבה יותר מדי ביקורת עצמית. אני עובדת על זה, אבל יש רגעים שאני עדיין מתקשה להגדיר את עצמי בלב שלם כשחקנית למרות שאני מופיעה בתיאטרון החאן לצד כמה מהכישרונות הכי גדולים בתחום בארץ". *
כתבות
ני"ע
