עו"ד איל רוזובסקי: "אנחנו עם ליטיגטיבי, הישראלים אוהבים להתעמת"

שכונת וילות יוקרתית במערב אבן-יהודה. בשעות הבוקר המוקדמות השכונה שקטה. רק נביחותיה של "שולה", בוקסרית חשדנית שעומדת על המשמר בשער ביתם של עדנה ואייל רוזובסקי, מפרות את הדממה. גינה גדולה - עם דשא מטופח המשווע למים וצמחייה עשירה - מקיפה את הבית. לצד בריכת דגים שמימיה מפכפכים בשלווה, ממוקם מגרש כדורסל קטנטן עבור האב ובנו יונתן (15), שבדרך-כלל מנצח את אביו ללא בעיה.

הכניסה מהגינה אל הבית, דרך דלתות זכוכית ענקיות, חושפת סלון מזמין ורחב ידיים, המעוטר בציורים של אמנים מוכרים, ביניהם מיכאל ארגוב, ידיד רובין, אברהם פסו וטובה ברלינסקי, אך גם ביצירות של אמנים פחות מוכרים כמו עינב ויונתן, ילדיהם בני המוצא האתיופי של בעלי הבית, שתלו על הקירות שלטי "יום נישואים שמח" ו"ברוכים השבים", שבמהלך השנים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהעיצוב. על אחד הקירות במטבח תלויה תמונה משפחתית מאחד הטיולים המשפחתיים. פסטורליות משפחתית מרגיעה נשקפת מכל עבר. "אני מחובר מאוד למשפחה. את שעות הפנאי הבודדות שיש לי אני אוהב לבלות בבית עם משפחתי", אומר עורך הדין העמוס כשהוא בוהה בילדיו המחייכים אליו מן התמונה.

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי וגדלתי בירושלים. אימי, ורדה רוזובסקי, היתה מורה עד לפרישתה לפנסיה. עד היום היא מלמדת שיעורים פרטיים ונהנית מהוראה. אבי המנוח, עמוס רוזובסקי, היה עורך דין. היה לו משרד קטן בירושלים שעסק במעמד אישי. הורי התגרשו כשהייתי בצבא, אבל הם חיו בנפרד כמה שנים טובות לפני כן. הם היו פרודים בחלקים גדולים של ילדותי, והיו ביניהם כל מיני מלחמות על כסף, אז אי-אפשר לומר שחייתי ברווחה גדולה. מצד שני, לא הרגשתי שחסר לי כלום.

"כילד הייתי הולך הרבה למשרדו של אבי. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלו מהעבודה. כנראה שהחיים בבית של עורך דין עושים משהו לילדים, כי אם מסתכלים סביב רואים שיש המון 'בנים של' במקצוע. אבל, אני זוכר שבתקופת הנערות שלי ידעתי בוודאות מלאה שלא אהיה עורך דין. אולי זה היה חלק מהמרידה באב, בגלל היחסים שלי איתו והבעיות בבית, אבל לי היה ברור שלא אהיה עורך דין.

"מאחר שאז ידעתי מה אני כן אהיה, זו לא היתה בעיה מבחינתי. הייתי אמור להיות שחקן כדורגל. שיחקתי כדורגל מהיום שנולדתי ועד גיל 17. שיחקתי ב'הפועל ירושלים' בילדים, אחר-כך בקבוצת הנערים, ובגיל 17 כבר שיחקתי בבוגרים. בשנה שהצטרפתי לבוגרים, באחד המשחקים הראשונים, נפצעתי קשה מאוד בברך, עברתי ניתוחים מסובכים ונאלצתי לפרוש. בתקופת ההחלמה הארוכה עוד קיוויתי שיצילו לי את הרגל ואוכל לחזור לשחק, אך כשהתגייסתי לצבא כבר היה ברור שלא אוכל להיות כדורגלן. לכן, החלטתי ללמוד משפטים. אני מניח שהרצון ללמוד משפטים היה בתוכי גם קודם, אבל רק כשקריירת הכדורגל שלי נגדעה באיבה הכרתי בכך".

הדיון הראשון

"יומיים אחרי שקיבלתי את רשיון עורך הדין שלי, נשלחתי להופיע בפני שופט המחוזי שאול אלוני המנוח, שהיה אז אימת עורכי הדין הצעירים. הוא היה ידוע כאדם שנון ומושחז שקצת מתעמר בעורכי הדין, ושאין לו סבלנות לטיפשים ולמי שלא מוכן לדיון. בתחילת הדיון הוא פנה אליי וביקש שאסביר את טענותיי. מי שעושה ליטיגציה יודע שבדרך-כלל השופט מתחיל עם הצד שהולך להפסיד, הצד שהוא חושב שיש לו בעיות. נלחצתי, אך טענתי את טענותיי בשלושה-ארבעה משפטים, ולהפתעתי הוא הסכים איתי וזכיתי בתיק. חזרתי למשרד שיכור מההצלחה, עם ידיעה ברורה שאני כנראה לא אפסיד לעולם. אם הצלחתי אצל אלוני, אף אחד לא ינצח אותי.

"בערך שבוע לאחר מכן היה לי תיק בבית משפט השלום. הלכתי אליו בביטחון גמור, ופתאום השופטת נתנה החלטה נגדי. זו היתה תדהמה מוחלטת עבורי. אמרתי 'איך זה יכול להיות? הרי אני עורך דין שלא אמור להפסיד לעולם?'".

ליטיגציה

"מגיל צעיר היתה לי לשון חדה ומושחזת ונחשבתי שנון מאוד. הייתי המוקד של החבר'ה מבחינת יכולת הביטוי, הדיבור וההומור. מרגע שנהייתי עורך דין נמשכתי לליטיגציה (ייצוג בבית משפט). זה תחום קשה מאוד, שגוזל ממך המון כוחות נפש. אתה נמצא במאבק מתמיד מול עורך הדין של הצד השני; מול השופט, שלא תמיד רוצה לשמוע מה שיש לך לומר; ולעתים גם מול הלקוח, שלא תמיד מבין את מה שאתה עושה עבורו. זה מאבק מתמשך בכולם. אתה יכול להצליח במקצוע הזה, רק אם אתה באמת מאוד אוהב את זה. הליטיגטורים הטובים מתאפיינים בכך שהם פשוט אוהבים את החיים האלה, את האדרנלין שיש כשנמצאים בבית המשפט בתוך המאבק וצריך לקבל החלטות על המקום, תוך שניות. אני פורח במערכת הלחצים והמתחים הזאת".

העומס בבית המשפט

"אנחנו עם ליטיגטיבי מאוד. אנשים במדינה אוהבים להתעמת. במקביל, מערכת המשפט, שלא באשמתה, לא גדלה בקצב ובמהירות שמתחייבת כתוצאה מהגידול במספר התיקים, שהוא הרבה יותר משמעותי מהגידול במספר בתי המשפט ובמספר השופטים. בנוסף, אני לא בטוח שמערכת בתי המשפט מנוהלת בסטנדרטים מודרניים של ניהול. הדוגמה הכי בולטת לכך היא שמי שמנהל את בית המשפט זה הנשיאים, שהם שופטים ולא אנשי ניהול. אין שדרת ניהול של מנהלים בבית המשפט.

"דברים אלה גורמים לזה שהמערכת תקועה. כשאני מייצג נתבע והוא שואל אותי כמה זמן התיק ייקח, אני יכול להעריך בלי שום בעיה שזה ייקח כמה שנים עד שיהיה פסק דין של ערכאה ראשונה. יש לקוחות שעניין הזמן לא משפיע עליהם, הם יכולים לחכות בסבלנות. יש לקוחות שמעוניינים למשוך זמן. אבל יש גם לקוחות שזה יכול להרוג אותם".

* אומרים שעורכי הדין תורמים לעומס עם הדחיות האינסופיות של הדיונים.

"לא נכון להאשים את עורכי הדין בכול. אין ספק שעורכי הדין תורמים את חלקם, אבל הבעיה לא מתחילה בהם. באחרונה היתה אמירה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, לפיה לא בכל מקרה שעורך דין מבקשת דחיית דיון בשל היותה בחופשת לידה, יש להסכים אוטומטית, גם אם היא מטפלת בלעדית בתיק. אני חושב שזו התמודדות לא נכונה עם בעיית העומס. הבעיה של עומס התיקים בבית המשפט לא נובע מעורכות דין שנמצאות בחופשת לידה ולא מעורכי דין שנמצאים במילואים. סירוב לדחות דיון לעורכי דין כאלה לא יפתור את הבעיה.

"יש באמירה של ביניש ראייה שהעומס הוא רק בעיה של דחיית דיונים ושל עורכי הדין, וזה לא נכון. כל מי שמנהל תיקים יודע שבבית המשפט העליון, בשנתיים-שלוש האחרונות, כמעט כל תיק ערעור אזרחי שקבוע לדיון נדחה ביוזמת בית המשפט לחצי שנה קדימה. יומיים-שלושה לפני הדיון, פתאום דוחים אותו. אז אי-אפשר להאשים רק את עורך הדין בדחיות".

עמותת טבקה

"טבקה באמהרית זה גם עושה צדק וגם עורך דין. בגלל שילדיי ממוצא אתיופי, התחלתי לשים לב ולהיות מוטרד מהיחס ומהקיפוח של בני העדה. פתאום שמתי לב שמתייחסים אליהם אחרת רק בגלל צבע עורם. נהייתי רגיש לעניין הזה, כי רציתי שהילדים שלי יגדלו בחברה טובה. יום אחד אשתי עדנה הראתה לי כתבה בעיתון על שני הסטודנטים למשפטים הראשונים בישראל ממוצא אתיופי, איציק דסה וגילי יאסו. מיד אחרי שקראתי את הכתבה הזמנתי אותם לראיון התמחות אצלי. הנחתי שקשה להם מאוד להשיג התמחות במשרדים טובים. בסופו של דבר שניהם היו מתמחים שלי. מאז, כמעט כל שנה אני משתדל שיהיה לי לפחות מתמחה אחד ממוצא אתיופי במשרד. יש לי גם עורך דין ממוצא אתיופי במשרד, אמירה אמרה.

"איציק דסה, שהיה המתמחה ועורך הדין הראשון ממוצא אתיופי בארץ, הקים את טבקה כדי לסייע לבני העדה וגייס אותי לשם מהיום הראשון. בהתחלה כיהנתי כנשיא, ולפני 6 שנים מוניתי ליו"ר".

סדר יום אופייני

"אני קם ב-7:00, שותה קפה, קורא עיתונים, מתארגן ויוצא למשרד בסביבות 8:00. בדרך-כלל, יש לי 2-3 דיונים בבית המשפט בשבוע, ואז אני צריך להתאים את שעת הקימה והיציאה בהתאם למקום הדיון. במהלך יום שאין בו דיון, יש לי ערב רב של דברים לעשות. פגישות, טלפונים, התייעצויות של עורכי הדין במשרד איתי ולימוד תיקים. יש 50 נושאים שונים שצריך לעשות על פני זמן קצר מאוד.

"בדרך-כלל, בין 19:00 ל-19:30, אם אין משהו דחוף, אני עוזב את המשרד. כל יום מחדש אני לוקח איתי עבודה הביתה באמונה תמימה שיהיה לי כוח לעבוד בבית, אבל הרבה מאוד מהימים אני מחזיר אותה כלעומת שבאה. בשישי אני נח, אך בשבתות אני כמעט תמיד עובד מהבית.

"העבודה תופסת לי את כל היום ואת כל המחשבות. גם כשאני ישן בלילה. הרבה פעמים אני מתעורר עם מחשבות שקשורות לתיק שמעסיק אותי, ומכריח את עצמי ללכת לחדר העבודה ולכתוב את מה שעלה לי בחלום, כי אני יודע שזה רעיון חשוב ויש סיכוי טוב שכשאתעורר בבוקר אזכור שהיה משהו אבל לא אזכור מה. נכון שאני עובד בלחץ, אבל בימים שבהם אין לי עומס אני משועמם. אפילו את המעט שיש קשה לי לעשות. אני צריך את הלחץ בשביל לעבור מדבר לדבר".

קריאה

"אני לא מצליח לקרוא הרבה. זה לא עניין של חוסר זמן כמו שזה מצריך פנאי בראש, ואין לי את זה. בחופשות אני תמיד קורא, אבל במהלך השנה יכולים לחלוף חודשים בלי שאפתח ספר. הספר האחרון שקראתי היה ספר חדש של אחותי, מירי רוזובסקי, שנקרא 'פעם בחיים' ונהניתי ממנו מאוד".

ספורט

"אני עוסק בספורט כבר שנים. יש לי מאמן כושר אישי, שאני הולך אליו 3 פעמים בשבוע. אני רץ ומתאמן על משקולות. בנוסף, אני רוכב בשבתות על אופני כביש. כשאין עומס בעבודה אני רץ עוד פעם. אני עושה ספורט לפחות ארבע פעמים בשבוע, ואוהב את זה".

טלוויזיה

"כשאני מגיע בערב הביתה אני קורא 'גלובס' ורואה טלוויזיה. אני לא מאלה שיגידו 'אני לא רואה טלוויזיה' או 'אני רואה רק את ערוץ המדע'. אני בדרך-כלל רואה חדשות, צופה בערוצי הספורט, בעיקר במשחקי כדורגל אירופאים, ומשתדל לראות סרט טוב פעם בכמה זמן. בדרך-כלל אני לא רואה תוכניות ריאליטי. לא מתוך אידיאולוגיה, פשוט לא יוצא לי. חריגה לזה התוכנית 'כוכב נולד' שאני רואה מדי פעם, ומשום מה צפיתי גם בתוכנית 'הדוגמניות' שהיתה בערוץ 10".

קריירה חלופית

"המסלול המקצועי אצלי היה הפוך. נהייתי עורך דין, כי לא יכולתי להיות שחקן כדורגל. זאת אומרת שהקריירה החלופית שלי היא עריכת דין, ואני עוסק בה כבר 22 שנה. אני אוהב את מה שאני עושה, וכבר לא חושב וחולם על הקריירה שהיתה יכולה להיות לי אילו לא הייתי נפצע".

לא יודעים עליי

"אני אדם רגיש מאוד. חושבים שאני קשוח וציני כי בבית המשפט אני יכול להיות אגרסיבי מאוד. אני מקווה שאני מופיע גם בחן, עם חוש הומור ויחס טוב לשופט ולעדים. אבל, על המעבר בין הקשיחות והציניות בעבודה לרגישות בחיי הפרטיים, יודע רק מי שמכיר אותי מקרוב".

* איך זה בא לידי ביטוי בחיי היום-יום?

"אני בוכה בסרטים בקלות. אני יכול לבכות אפילו בסרט של ג'ימס בונד".

בעוד 10 שנים

"אעשה בדיוק אותו דבר. אני אוהב את מה שאני עושה, עד כדי כך שאין לי שום שאיפות לעשות משהו אחר בעתיד. העבודה מחזיקה אותי. אני עושה אותה בשביל הנפש, לא בגלל שאני חייב".

רזומה

* אישי: עו"ד איל רוזובסקי (50), נולד בירושלים ומתגורר באבן-יהודה. נשוי לעדנה ואב לשני ילדים ממוצא אתיופי: עינב (18) ויונתן (15).

* מקצועי: מהליטיגטורים הבולטים והמוערכים בארץ. החל את הקריירה המשפטית שלו לפני 22 שנה, כמתמחה במשרדו של שר המשפטים המנוח, עו"ד חיים צדוק, שבראשו עומד כיום עו"ד אילן שביט. ב-2006 טילטל את המשרד כשפרוש למשרד צלרמאיר-פילוסוף, שממוקם מספר קומות מתחת למשרד צדוק, בבית רובינשטיין בתל-אביב. חצי מעובדי המשרד פרשו יחד איתו. כיום, שותף וראש מחלקת הליטיגציה במשרד צלרמאיר-פילוסוף.

* התנדבות: משמש כיו"ר עמותת טבקה, הפועלת לקידום בני העדה האתיופית בישראל ונאבקת בגילויי אפליה וגזענות כלפיהם.