בדיקת "גלובס": בכל פסקי הדין המשמעותיים של השופט משה דרורי שולטת תורת ישראל

פרשת השופט משה דרורי הותירה מאחוריה שני "קורבנות": האברך איתמר ביטון והשופט עצמו. מועמדותו של דרורי לבית המשפט העליון הוסרה לעת עתה וביטון הורשע, לאחר שהעליון הפך את הזיכוי של דרורי. האברך טוען שנפל קורבן לסיכול ממוקד שנערך בשופט. השופט טוען שנפל קורבן על מזבח המשפט העברי אותו הוא מבקש לקדם.

איתמר ביטון, אברך ומועמד לדיינות, יצא עם רכבו מחניון בירושלים וסרב לשלם כיוון שסבר כי החניה ללקוחות המרכול היא חינם. קופאית החניון, נגה זוראיש, חסמה בגופה את יציאת הרכב והתפתח ויכוח. ביטון החל לנסוע כשהוא פוגע בזוראיש. השופט דרורי, בהסתמך על הלכות התשובה לרמב"ם, זיכה את ביטון בהליך "גישור" שבו חילץ ממנו חרטה וממנה מחילה. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה והרשיע את האברך בתקיפה, גרימת חבלה והפקרה וגזר עליו שנת מאסר על תנאי.טבעי שהדיון הציבורי התמקד בביקורת הזיכוי: היחס המתנשא לקופאית החניון האתיופית; השיקול והמאמץ למנוע את גדיעת הקריירה הרבנית של הנאשם; וכמובן התוצאה של אי הרשעה.

אלא שהדיון האמיתי הוא בשיקול הדעת של המבקשים לשפוט את זולתם. המועמד לדיינות, ביטון, ובעיקר השופט המחוזי דרורי. קראתי פסקי דין רבים שלו מהשנתיים האחרונות. מצאתי בהם סימני שאלה מטרידים שנוגעים להתנהלות ולכשירות השיפוטית שלו.

צולל למעמקים

על שתי עובדות אין מחלוקת: כמות הכתיבה של האיש חורגת מכל דמיון והיגיון. פסקי דין של 50-60 עמודים הם דבר שבשיגרה. עשרה פסקי דין בשנתיים האחרונות מחזיקים למעלה ממאה עמודים ובהם גם למעלה ממאתיים ומשלוש מאות (!), אחד מהם הוא זיכוי האברך.

היקף המחקרים במשפט עברי (ההלכה, כלל הדינים והמצוות שחלים על היהודי הדתי שמקורם בתורה, במשנה, בתלמוד ובביאוריהם של הרמב"ם, הרמב"ן, הרי"ף, רבי יוסף קארו, רבי משה איסרליש, החזון איש ועוד ועוד) המשובצים בפסקי הדין הוא אדיר. וזאת, גם בשאלות אזוטריות שמצדיקות לכל היותר "קישוט" או הפנייה. דרורי צולל למעמקים נדירים של אסמכתאות, פירוט ופלפול. ההסתמכות שלו על ההלכה היא מכרעת. כבר עתה ניתן לקבוע שדרורי חצה ובגדול את האיזון הסביר שבחלוקת משאבי הזמן השיפוטי. לא יכול להיות שכתיבה בהיקפים כאלה לא תוליד פיגורים ולא תבזבז זמן המתנה ותגובה יקרים של כל המעטפת מסביב (מתדיינים, עורכי דין, שופטי ערעור, רשויות המדינה). התנהלות זו עומדת בסתירה משוועת למאמצי המערכת לייעל, לקצר הליכים, להתמודד עם עינויי הדין.

המשפט העברי אצל דרורי אינו רק בעיה של כמות. ישראל איננה מדינת הלכה ושופט מחויב לשפוט לפי חוקי מדינת ישראל. המשפט העברי יכול לבוא כהעשרה, כסיוע במקרים של חסר (לקונה). אצל דרורי המשפט העברי הוא הבסיס להכרעה. הוא נדרש לוויכוח ההיסטורי בין ברק לאלון על מעמדו של המשפט העברי. הוא מרבה לדון בהגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית". העובדה ש"יהודית" קודמת ל"דמוקרטית" היא בעלת משמעות רבה עבורו.

דרורי רואה עצמו כממשיכם של משה זילברג ומנחם אלון שראו בהחדרת המשפט העברי כשליחות. אלא שאצלו השליחות מקדימה את החוק. את זיכוי האברך הדורס הוא ביסס על הלכות חזרה בתשובה. "לפי השקפתי", כתב, "במדינה יהודית, אחת מאמות המידה לאי הרשעה (או לעונש מופחת, כאשר אין מנוס מהרשעה), הוא האם הנאשם חזר בתשובה, לא מן ההיבט הדתי, אלא על פי אותם כללים ופרטים שהוסברו, כה יפה, בדברי הרמב"ם, בהלכות תשובה, שאותם פרטתי וניתחתי בחלק ניכר של פסק דיני זה".

ובמקום אחר, הוא כותב: "לפי השקפתי, מן הראוי לאמץ את כללי המשפט העברי, במדינת ישראל, וזאת כחלק מן המורשת התרבותית היהודית, שיש לפתחה ולהוקירה, ולעשות בה שימוש בדורנו". ואכן, במרבית פסקי הדין של דרורי, המשפט העברי משתלט ומכריע.

במובן אחר מזכיר דרורי את השופטת בדימוס דליה דורנר. שניהם שופטים סניגוריאליים שמונחים בידי תחושת הצדק. לאחר שהם מזהים את התוצאה הצודקת לטעמם, הם תופרים לה את החליפה המשפטית. אצל שניהם, הסימפטיה היא לחלשים ולפיכך המדינה היא הרשעה או הטיפשה. מבחינה זו דווקא אין להלין על דרורי. על כל שופט "אנטי" מדינתי כמוהו, יש חמישים שיקבלו את עמדת הרשויות. דרורי בא לשיפוט מעריכת הדין הפרטית ולכן אפילו מצופה ממנו שלא ירכין ראש בפני המלכות.

אלא שהוא אינו מסתפק בכך. בפרשת האברך נטען שהתנשא על הקופאית האתיופית. גם מהמדינה הוא לא חוסך התנשאות ועלבונות. הנה שתי דוגמאות. בפסק דן בן שטרית (243 עמ') קבע שפקידי מינהל מקרקעי ישראל גרמו לתובע להפסיד את המכרז. וכך כתב: "מידת הביטחון, ולעיתים השחצנות, של עובדי הציבור, בתשובותיהם לפניות אזרחים, יוצרת תחושה אצל האזרח, כי כל המידע מצוי בידי הפקידים, וכי הדרך היחידה 'לשרוד', או למצער להסדיר את הנושא שיש לו מול הפקידים, היא ללכת בדיוק, ללא כל סטייה, על פי הנחיותיהם".

בפרשה אחרת, הגישה המדינה ערר למחוזי שנועד להרחיק את פעיל הימין נועם פדרמן משטחי איו"ש. ב"כ הפרקליטות כתב שהבקשה היא "מאוזנת ומידתית". מאז עידן ברק ככה כותבים עורכי דין. תמיד, ועל כל דבר. דרורי, בהחלטה ארוכה (76 עמ', ומדובר רק בערר!), משפיל את ב"כ המדינה: "אשר לטענת המידתיות, ניתן לומר - מבלי להגזים - כי אם היה נתבקש סטודנט לפקולטה למשפטים למצוא דוגמה בולטת לחוסר מידתיות, היה בוחר בבקשת המדינה לאסור על המשיב להימצא בכל אזור יהודה ושומרון, ויש להניח כי אכן המרצה של אותו סטודנט היה מאשר כי מי שישתמש בסמכויות מתן ערובה, ויטיל מגבלה זו, עשה שימוש בסמכות באופן חסר מידתיות, לחלוטין".

שליחות המשפט העברי אינה היחידה שמניעה את השופט דרורי. מתלווה אליה תחושת שליחות היסטורית עזה שמלווה את העשייה השיפוטית. בהחלטה בעניין פדרמן, מזכיר דרורי את הביקורת על השופטים האמריקאים שלא עמדו בלחץ הציבורי והגבילו זכויות אדם של תושבים יפנים בזמן מלחמת העולם השנייה. "האם תפקידו של שופט הינו לשעות לכל בקשה של הרשות, גם אם רוממות ביטחון הציבור והגנה של שוטרים היא בגרונם של באי כוח המדינה?!", כותב דרורי וממשיך: "כיצד ייראה המשפט הישראלי, אם כל בקשה מסוג זה שהוגשה לבית המשפט, הייתה מקבלת 'חותמת גומי' של השופט. מה היינו עונים לאותה ביקורת אקדמית בעוד מספר שנים?! האם חוקרי המשפט הישראלי היו מסווגים תקופה זו של מתן צווים כנגד תושבי יהודה ושומרון, האוסרים עליהם להמשיך לגור ביהודה ושומרון, כמו הסיווג האקדמי של פסקי הדין של בית המשפט העליון ביחס ליפנים במלחמת העולם השנייה?!"

מכופף את החוק

תכונה בולטת נוספת אצל דרורי היא הצורך התכוף להאדיר בקרב קוראיו את ההערכה לתעוזתו ולרדיפת הצדק שלו. במיוחד במקרים שבהם הוא "מכופף" את החוק והכללים לטובת התוצאה הרצויה בעיניו. בפסק דין "בן שטרית" סוטה דרורי מעקרון משפטי (המדינה יכולה להתקשר רק במכרז) לטובת הצדק כשהוא מורה למינהל להקצות לתובע, ללא מכרז, מגרש להקמת תחנת דלק. הוא מודע לכך ומשתף את הקורא בלבטיו: "לא מן הנמנע כי שופט אחר, במערכת העובדות שהוצגה לעיל, היה מכריע לכיוון ההפוך, ושומר בקנאות על הצורך בשמירת העיקרון של מכרז לכל התקשרות. אך, כמו בחלק - קטן אומנם, אך משמעותי - של ההכרעות השיפוטיות, ניצב השופט, לבדו, מול הדף הלבן, עליו הוא צריך לכתוב את החלטתו, כאשר מולו ניצב מצפונו המקצועי ושיקול דעתו השיפוטי, וההכרעה רובצת על כתפיו של השופט. כך הכרעתי, ואני שלם עם הכרעה זו".

בפסק דין אחר מצטט דרורי טקסט מפורסם של הנשיא משה לנדוי: "עדיין רב החשש שבית המשפט ייראה כאילו נטש את מקומו הראוי לו וירד אל תוך זירת הוויכוח הציבורי ושהחלטתו תתקבל על ידי חלק מן הציבור בתשואות ועל ידי חלקו האחר בדחייה גמורה ונרגשת. במובן זה, אני רואה עצמי כאן, כמי שחובתו לפסוק על פי הדין בכל עניין המובא לפני בית משפט כדין, היא דווקא כופה עליי הר כגיגית, ביודעי היטב מראש שהציבור הרחב לא ישים ליבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד ובית המשפט בתור מוסד, עלול להיפגע במעמדו הראוי לו, מעל למחלוקות המפלגות את הציבור. אך מה נעשה וזה תפקידנו וזה חובתנו כשופטים".

השימוש בציטוט הזה, שגם אהרן ברק הרבה להשתמש בו, מתמצת ומזקק היטב את תחושת הגדלות של דרורי. לנדוי כתב אותו כשהורה לפנות את התנחלות אלון מורה. מדובר היה בסוגיה לאומית ממדרגה ראשונה, בהתערבות משפטית תקדימית בשיקולי ביטחון שעטפו והסוו מחלוקות אידיאולוגיות, מדיניות ופוליטיות מהמדרגה הגבוהה ביותר. ואילו דרורי מגייס את הציטוט הזה לפסק דין נקודתי - הגבלות שניתן להטיל על עבריין מין שסיים את ריצוי עונשו. וגם כאן, מדובר היה בהחלטה מייגעת שנמרחה על פני 71 עמודים שכללו את המשפט הנפלא הבא: "בשל קוצר הזמן לא היה סיפק בידי לערוך מחקר עצמאי...".

רואה עצמו כמורה הדור

כשנדונה מועמדותו של דרורי לשיפוט, הוא הרים טלפון לקולגה, מבכירי עורכי הדין בישראל, וביקש שיפעל למינויו לבית המשפט העליון. דרורי התאכזב מרה כשעורך הדין חזר אליו ובישר שהבחירה תהיה למחוזי בלבד. המציאות לא ריפתה את ידיו: דרורי כותב כשופט עליון לכל דבר.

על שתי תכונות של דרורי ניתן להסכים: האיש רודף צדק וניחן בידענות מופלגת. ולמרות זאת, ספק רב האם האיש מתאים לשיפוט.

ראשית, תפיסת ויישום המשפט העברי חותרת תחת מחויבותו הבסיסית של כל שופט לשפוט לפי חוקי מדינת ישראל. החופש והאפשרות להסתייע בהלכה הפכו אצלו לבסיס ההכרעה המרכזי.

שנית, היקפי הכתיבה האדירים וההתעקשות למצות הלכה עד קוצו של יוד, יוצרים פיגורים מיותרים וחותרים תחת כל נורמה של יעילות. אלה מלמדים על כך שדרורי רואה עצמו פחות כשופט ויותר כמורה הדור, כחכם הלכה השקוע עד צוואר בתלמודו.

שלישית, מותר לשופט (ולעתים רצוי) לפסוק נגד המדינה. מותר לשופט (ולעתים רצוי) לגייס פרשנות יצירתית. אצל דרורי ההתנשאות על המדינה ועל המשפט היא חריגה ולעתים מעליבה. ומצד שני, דרורי מלא את שבחיו שלו. והוא משתף את קוראיו באלה ובאלה.

בערר בעניין פדרמן, השפיל דרורי את ב"כ המדינה על כך שכתב שבקשתו "מאוזנת ומידתית". נשגב בעיני כיצד אלה שמבקרים את זולתם על איזון ומידתיות, כה עיוורים לגבי עצמם. והרי אין שופט שחסר איזון ומידתיות כדרורי.

הערה: לא שילבתי בדיון התייחסות לעמדות ימניות של דרורי, לא התנגדות "חילונית" לעצם השימוש במשפט עברי ולא טענה שתוצאות פסקיו מופרכים (למעט אולי סיפור האברך). זאת, כדי להימנע מהטיעון שהכוונה היא להוקיעו כ"דתי וימני". גם דרורי עצמו מעדיף לראות עצמו כקורבן בגלל היותו דתי. הוא טועה. לא זה הסיפור, ולא זו הבעיה במקרה שלו.