ים המלח - חופים נטושים, פאבים אופנתיים וזמן שנעצר

בעניין ים המלח. אז כן, הוא קטן והולך וקטן בקצב מהיר עד מהיר מאוד, אבל הוא עדיין די גדול. נגיד את זה ככה: הוא מספיק גדול בשביל לקלוט את כל הג'יפה של המרכז, להטביע אותה בקוקטייל כחול-צהוב ולהשרות עליך מידה מספקת של שקט מדברי. בשביל זה הוא מספיק גדול. והוא עדיין מספיק גדול בשביל להכיל את הדממה של המדבר, את העוצמה של הרוח, את השמש השוקעת על הרי אדום ומואב. הוא עדיין גדול מספיק בשביל לנוע בלאט. הוא גדול מספיק בשביל שנסיעה לאורכו מצפון לדרום תיחשב למסע. הוא גדול מספיק בשביל לאחוז חבל משני קצותיו: להיות בו בזמן שליו ודרמטי. הוא גדול מספיק בשביל שאפשר יהיה לשבת מולו ולבשל קפה בפינג'אן. לכל אלה הוא עדיין מספיק גדול.

אבל ישראלים אוהבים לראות את מחצית הכוס הריקה. בשלב מסוים של השיחה יפנה כל אחד שדיברנו איתו מבט מצועף לכיוון הים ויגיד אחד משני המשפטים הבאים: "עצוב, נורא עצוב", או "עצוב, פשוט עצוב". ברווח בין הפשוט והנורא הם כבר ויתרו על ים המלח. נורא פשוט. הם יורדים לים המוות כמו לביקור אצל סב כחוש ודמנטי המכלה והולך את ימיו בהוספיס מדכא. משהו שאהבת פעם ועכשיו עושה לך לא נעים להסתכל. אנשים אומרים שטויות כמו: אולי הילדים שלי כבר לא יראו את ים המלח. הם יורדים בשביל מה שהיה ובשביל מה שאין, לא בשביל מה שיש.

אני לא אומר שזה קל. קשה לראות את הים היום. כל אחד הרי זוכר איך הוא היה פעם. אבל פעם מת. נכון, מה שיש זה לא הרבה, ונכון שגם את מה שנשאר בולעת האדמה ומייבשת השמש ומכלה האדם, והכול מוקף במחסומים ובתיל ובשלטי אזהרה, אבל בכל זאת. ים המלח פה, כלומר שם, והוא לא הולך לשום מקום. הוא מתכווץ, אבל רחוק מלהיעלם. הוא כבר עבר תקופות יבשות מאלה בהיסטוריה שלו.

והוא עדיין יפה. רדו אליו בלי לעשות לו טובה. די לנהי. אם יש דבר אחד שיכול להציל את ים המלח זה שאנשים יפסיקו להיות עצובים בגלל מה שהוא כבר לא - הו, 18 סנטימטרים ירידה במפלס בחודש אוגוסט! הו, מטר ארבעים בשנה! - ויתחילו להיות שמחים בגלל מה שהוא עדיין כן. כי לא זה בעבר, כן זה העתיד.

בלי מזגן

כן, כך נראית העיירה שלי, שר אריק סיני בתזמון מושלם. הסיטרואן הקטנה, החבוטה ונטולת המזגן של אדוארד נכנסת לחניה של פונדק הצ'אנס האחרון, ואנחנו יורדים ממנה לאכול שניצל בפיתה. המסע בים המלח עומד להתחיל.

יש שני יתרונות לאוטו בלי מזגן, האחד הוא שהחלונות תמיד פתוחים עד הסוף, מזמינים אותך לעשות כמו כשהיית ילד. להוציא את היד, לייצב אותה פרוסה אל מול הרוח, לנסות ולהאט - ולו במעט - את סיבובו של הכדור. רעש הרוח יכול היה לגבור על קול הרדיו אם היה באוטו הזה רדיו שעובד. היתרון השני הוא שאתה לא נכנס להלם חום בכל פעם שאתה יוצא החוצה.

חם שזה לא להאמין בצ'אנס האחרון. השמש לא יוקדת, היא רוכבת לך על הכתפיים. שלושה גמלים מובטלים שרועים על מחצלות, קבוצת חיילים מרוחה על כיסאות הפלסטיק, מדריך תיירים תשוש נלחם בארטיק נמס, מחכה שזוג אירופים שלוקים יסיימו לצלם את הגמלים. העצלות של ים המלח נופלת במכה אחת גם עלינו. כי אם אתה נמצא כבר בסביבה, כמו ששר סיני, דע לך שכאן הזמן לא הכרחי. אנחנו חוזרים לאוטו וממשיכים.

בצומת הלידו שלט. דבר המדבר: כבד את אימא אדמה. הכניסה לחוף קליה מזכירה סרט מדע בדיוני. צריפי אבן נטושים, הרוסים, מדכאים. צמחים קוצניים מטפסים על מגלשות מים חרבות, מכסים אותן. 35 שקלים עולה להיכנס לחוף.

על ההתחלה תיתקל במה שאני מכנה "המפעל הגדול ביותר בים המלח", ואני לא מדבר על מפעלי ים המלח. אני מדבר על מפעל ההנצחה למפלס. לאן שאתה לא מגיע ואיך שאתה נכנס דוחפים לך שלט: כאן היה מפלס ים המלח בשנת 1994. המקלחות עדיין עומדות שם, כמו גם השמשיות ומדרגות הירידה למים. וואוו, אתה אומר, זה באמת רחוק לאללה מהחוף. אוי, כמה עצוב, נורא עצוב, פשוט עצוב.

למרות שהים הוא זה שנסוג לאחור, כשמסתכלים במבט טרי יותר בשרידים הכעורים הנטועים בחופים שחרבו מתרשמים שדווקא בני האדם הם אלה שנטשו, ולא סתם נטשו, ברחו במנוסה מבוהלת כמה שיותר רחוק מהמים. זה קורה לך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. בכל פינה בים המלח יש איזה שלט או בן אדם שיגיד לך: עד כאן הגיע הים בשנת 1990 או 1984 או 2001, ותראה מה עכשיו, איפה הים ואיפה אנחנו. רואה את השלט הזה: כאן היה פעם ים. עכשיו תראה איך הים רחוק. הכול אנדרטאות. זה קצת כמו להסתובב בברלין, בחיי. כל הזמן מצפים ממך להזדעזע. זה קצת מתיש. כאילו שהמציאות לא מדברת בעד עצמה. לו אני ראש מינהלת ים המלח או משהו כזה, דבר ראשון אני מדלל את מינון האנדרטאות. חשוב להבין את ממדי ירידת המפלס ואת מה שקורה לים המלח, זה ברור, אבל השמשיות החלודות והמקלחות העקומות שנשארו להרקיב בשמש זה סתם מכוער, שלא לדבר על כל הגדרות והתיל המסולסל והשלטים הדהויים. ככה לא נראה אחד משבעת פלאי תבל, אני מצטער.

אם ים המלח ייכנס לרשימה הסופית של שבעת פלאי תבל - התוצאות יוכרזו ב-2011 - צפוי מספר התיירים הנכנסים להכפיל את עצמו ולעמוד על שלושה מיליון תיירים בשנה. אם רוצים שהם לא יעדיפו את הצד הירדני, צריך לעשות בים ניעור רציני. ביקרתי בחלק קטן מהמקומות המתחרים מול ים המלח, אף אחד מהם לא היה כה מוזנח ומגודר. לא מספיק להיות הכי נמוך.

בחוף קליה יש דווקא לא מעט תיירים; הרבה איטלקים, הרבה רוסים. אנחנו שותים בירה בבר "הכי נמוך בעולם" - בים המלח הכול "הכי נמוך בעולם", אבל זו דווקא מניירה חביבה בעיניי - וצופים בצפים. אני הופך באפשרות להשתכשך מעט ומכניס את היד למים. הם חמים וסמיכים יותר ממרק גולש. אני נשאר בחוץ. כשאתה יבש על חוף ים המלח יש סיכוי יותר מסביר שייגש אליך יצור מכוסה בוץ, בערך בקומתו של אדם, ויבקש ממך לצלם אותו בעזרת מצלמה סלולרית.

עתידה של אורגת האשלים

נכנסים לאוטו, נוסעים לצד הים, נכנסים לשמורת עין פשחה, הלוא היא שמורת עיינות צוקים. אלדד חזן, מנהל השמורה, עושה לנו סיבוב נחמד בין המעיינות, או יותר נכון בין ה"פעם היו פה מעיינות" ומסביר איך ירידת המפלס משפיעה על מקום הנביעה. עד לפני פחות מעשור מעיינות צוקים היו מקור המים הטבעי הגדול ביותר של ים המלח. עכשיו כמעט כלום. יש מים, כמותם לא השתנתה, הם פשוט נובעים במקום אחר.

באמצע השמורה יש אגם קטן ומקסים שכמה מעיינות קטנים מתרכזים אליו, קולות פכפוך מרעננים, דגים שוחים, סנוניות דגות אותם, שקנאים על ספסל בפינה מפצחים בצוותא סרטני נהרות קטנים, ועל האדמה זוחלת נמלה מסוג "אורגת האשלים". זו הנקודה הכי צפון מערבית על כדור הארץ שבה חיה אורגת האשלים. באמת. אם המפלס ימשיך לרדת, לא תהיה תקומה לאורגת האשלים הקטנה, והיא תיכחד מנוף ארצנו וכמעט אף אחד לא ישים לב.

אבל זה לא רק המפלס. לפני כשנה היה חשש לחדירת מחבלים לשמורה. במהלך המרדף ירה הצבא פצצות תאורה וגרם לשריפה שכיסחה לא מעט מהשמורה. אוכלוסיית אורגות האשלים ספגה מכה כבדה בשריפה הזו. אולי כבדה מדי.

אפשר לחשוב, יגידו האנשים ויסתכלו על הים, בסך-הכול נמלה. אבל מה הם האנשים בקנה מידה גלקטי, לא נמלים? אכפת לו לים אם האדם מת והנמלה חיה או להפך?

אורגת האשלים, תצחקו עליה כמה שתצחקו, אבל זו לא היא שהתרבתה וצרכה ורצתה עוד ושמנה וסכרה סכרים והטתה נהרות ושאבה מים ואיידה אותם בבריכות וייבשה את ים המלח, זו לא היא שחדרה במטרה לבצע פיגוע או זרקה פצצות תאורה וגרמה לשריפה. אם לים הייתה מילה בסיפור הזה, נראה שהוא היה מעדיף את אורגת האשלים על פנינו.

בשלוש השנים שלו בשמורה - השמורה הכי נמוכה בעולם - ראה חזן, 37, את המפלס יורד בארבעה מטרים. לפני זה עבד בעסק לברזים ולאביזרי אמבטיה, אבל אחרי מלחמת לבנון השנייה החליט לעשות שינוי בחיים. אני שואל אותו אם הוא עצוב. זה עצוב רק כשאתה לא ריאלי, הוא עונה בדיוק כשאנחנו עוברים שלט קטן עם גרם מדרגות: כאן היה קו החוף, 1969. המרחק מהמים הוא קילומטר וחצי. כשאתה חושב שתוכל לשנות את המצב, ממשיך חזן, שם אתה נופל. לא קל להבין שהתהליך גדול ממך, אבל אתה בא, נקשר רגשית, וקצת מתבלבל. אז אתה יורד לקרקע ועושה מה שאתה יכול, הוא אומר, חושף את האנשים ונותן להם לראות את הדברים הטובים. בהמשך הכביש, בצומת קטן באמצע כלום מול מכללת אבנת, יש מין מזנון קטן על הדרך, אז אנחנו מחנים את הסיטרואן בפיסת צל קטנה ויורדים לשתות משהו קר. קוסטה, נהג בשירות קבע, החנה את עוקב המים הגדול שלו מול המזנון, והוא שותה אייס קפה. פה הזבובים שולטים, הוא אומר בעייפות של חיילים.

סמיר, שעובד במזנון, עייף ומיובש מצום הרמדאן. נשארו לו עוד שלוש שעות. כואב לו הראש ואין לו כוח לדבר. תבואו בשבע וחצי, הוא מציע. אנחנו תוחבים את עצמנו לסיטרואן ומחליטים לעלות למצוקי דרגות. אתם יודעים, ימינה חזק ממש לפני המחסום הקבוע. במחסום עומדים חיילים. חבר'ה, אני קורא להם, אפשר לשאול אתכם כמה שאלות בנוגע לתחושותיכם לגבי ים המלח? אנחנו בתדריך עכשיו, אומר מפקד הכוח.

האוטו קצת נשנק בעלייה למצוקים, אבל עמד בזה. אנחנו נכנסים לכפר הנופש מצוקי דרגות. אתה לא יכול שלא למות על המקום הזה. בקבלה בחורה, נקרא לה בלהה. יפה ושלווה אך סוערת מבפנים, היא פותחת לנו שתי בירות קרות. כבר שנתיים שבלהה במקום, והיא בדיכאון בגלל המפלס. כל יום היא יורדת לים ומדהים לה. זה נורא עצוב, היא אומרת. אנחנו לוקחים את הבירות ושותים אותן בחוץ. איזה נוף ממצוקי דרגות. אחר כך אנחנו עולים עד למעלה, לשפת המצוק, ושופתים פינג'אן. רגע יפה.

הערב עוד מעט יתחיל לרדת, אנחנו יורדים חזרה. במחסום הסתיים בינתיים התדרוך, ומאיר, מפקד הכוח, מישיר מבט אל הים. עצוב, בטח שעצוב, גם הכינרת עצוב. כואב הלב. זה פלא עולם זה, ים בלב מדבר. הכוח כולו מפנה מבט אל הים. עולם הולך ונעלם, אומר צביקה, סגן מפקד הכוח. שמע, מסכם מאיר, זה הטבע. אולי שיתפילו, מציע מ"מ סגן מפקד הכוח. הכוח כולו מהנהן עכשיו. אני מבקש לעלות למגדל התצפית ונענה בחיוב. מפקד הכוח מלווה אותי למעלה, סגנו מחפה מלמטה, מ"מ הסגן ברתק, שאר הכוח עבר לנוהל נמנום. מפקד הכוח מדווח שלמטה יש בחור עם אוהל שכבר חודש גר בחוף.

תירוץ טוב לרדת לחוף ולעשות טיול קטן. בגלל המצוק התלול כאן מורגשת פחות הירידה במפלס. על קו המים שקט ורוח, הרי מואב בצד השני כבר מתחילים להיצבע אדום. האדמה מלאה בורות וסדקים ומכתשים קטנים, והיא רכה ונכנעת כשאתה דורך עליה, ריח של גופרית באוויר. פתאום אני קצת נלחץ; מה-זה לא מתאים לי ליפול לבולען.

הכול מאוד, אבל מאוד, גיאולוגי. אדוארד מקפץ מפריים לפריים, אני לוקח את זה בשקט, מטייל על שפת המים. בולען? שיהיה בולען.

אנחנו מגיעים למעיין, המעיין מוקף קנים ועצים. יש שביל ביניהם. אנחנו הולכים בשביל, ומגיעים לחושה המתוקתקת של ההוא שגר פה חודש. יש מטבח וספרייה וכלי נגינה וערסל, אבל האיש לא בבית. מיליוני זבובים שומרים עליו בשבילו. אנחנו צועקים קצת ומחכים קצת, אבל החושך יורד, עבה. בוא נלך לראות מה עם סמיר.

סמיר כבר אכל ושתה ועישן, והוא במצב רוח מרומם. בן 42 מאזור חברון, ישן בקרוון מאחורי המזנון, פעם בשבועיים נוסע ליומיים, לאשתו ולחמשת ילדיו. חמש שנים הוא פה בצומת, מתשע בבוקר עד 11 בלילה, ולפני זה תשע שנים בעין פשחה. 14 שנים באותה נקודה. דברים מהסוג הזה חזקה עליהם שיהפכו את הבן אדם לפילוסוף. אני כמו תמרור, אומר סמיר, עומד במקום והכול זז סביבי. אני הדג היחיד שחי בים המלח, אומר סמיר, תוציא אותי מפה - אני מת. חיוכו כובש. איזה כוכב.

מה השתנה, אני שואל. לפני 15 שנה, הוא אומר, היה חושך מוחלט בצד הירדני. 'סתכל עכשיו. אני מסתכל. הכול מלא אורות. מואר יותר מהצד שלנו. מה עוד? פעם, אומר סמיר, מי שהיה נתקע פה עם האוטו - היה נתקע, מינימום עד היום למחרת, צריך לחפש באמצע הלילה מקום לישון, עובר הרפתקה. היום הבן אדם רק נתקע, כבר שולף את הטלפון ובאים לקחת אותו. כבר לא נתקעים היום כמו פעם.

מה עם הים שמתכווץ. זה לא הים שמתרחק, אומר סמיר, זה המדבר שמתרחב. אומרים שבעוד 150 שנה הים יתאדה. השאלה אם אנחנו עוד נהיה פה עם כל הנשק האטומי ושפעת העופות. זה עצוב, הוא אומר ושולח מבט בכיוון הים, בטח עצוב, זה פוגע בכל תושבי כדור הארץ, כל העולם צריך לשמור על המקום. באים לפה מאנגליה, כי אין קרינה ואפשר להיות הרבה בשמש. יש פה אנרגיות חיוביות במיוחד, כך סמיר. האנשים נחמדים בים המלח, ואם לא, פה הם נעשים נחמדים. כבר בצומת אלמוג אתה מרגיש שהגעת לעולם אחר. הכי שרוטים בארץ באים להירגע פה.

איך הפרנסה, אני שואל. אין דבר כזה להסתפק במה שיש, אומר סמיר, הבן אדם תמיד ירצה עוד ועוד. אבל אם תתכנן את החיים לפי הכסף שיש לך, תצליח. אל תסתכל גבוה מדי, אומר סמיר, יכאב לך הצוואר.

נעצר רכב שטח ויורדת ממנו משפחה. הם בדרך חזרה מאילת למודיעין ועצרו אצל סמיר. הם עצרו אצלו גם בשנה שעברה ובזו שלפניה, אפילו את השם שלו הם זכרו. סמיר נרגש. אני אוהב לדבר עם הבן אדם הזה, אומר לי אב המשפחה, יש לו ידע עצום. עלא כיפק אתה, תאמין לי, הוא אומר לסמיר. הם מאוד אוהבים את ים המלח, כל המשפחה. מה הם חושבים על מצבו? נורא עצוב. כשאני הייתי בגילך, אומר האב לבנו, הים הגיע עד כאן, אתה יודע מה זה. כולם גומרים את הארטיקים שלהם ונכנסים חזרה לאוטו אחרי פרידה די נרגשת. יאללה, ניפגש בשנה הבאה. אולי הם מתקשרים באופן טלפתי, סמיר והמשפחה, כי בנוכחותי לא הוחלף ביניהם ולו משפט.

החצי הדרומי

לילה כבר רד, ואנחנו נוסעים למלון. כשעברנו לצד הדרומי של הים, המיובש, המתאדה, המחולק והמצולק הרבה יותר מהצפוני, כבר היה חושך ועוגמת הנפש נמנעה מאיתנו. עיר המלונות מנומנמת כמו תמיד. כולם מסוגרים בחדרים כנראה. אני מכין את עצמי לערב שקט מול הטלוויזיה; אף פעם לא היה מה לעשות בים המלח בלילה - לא מסעדה טובה, לא פאב, לא קולנוע, כלום, אבל כלום. הנה לכם עוד אחד מהגורמים שדופקים את ים המלח - אין לאן לצאת בלילה. פה מגישים רק בוץ, חביבי, ומלח, ורק בשעות היום. אולי זה כי רוב התיירים זקנים, אבל אולי רוב התיירים זקנים כי לצעירים אין מה לעשות פה.

אבל הפתעה נכונה לנו - לפני כחודשיים נפתח פאב באזור המלונות, ולא סתם פאב, אחלה פאב. קואטרו קיטשן בר. לוק תל אביבי. הפאב ממוקם בין מד"א למשטרה, בכניסה לסולריום, מבנה שאליו באים חולי פסוריאזיס כדי להשתזף בעירום (נשים וגברים בנפרד). אולי גם זה גורם המשפיע לרעה על חיי הלילה בים המלח: תיירות מרפא זה חשוב, אבל מה - אין לזה הרבה סקס אפיל.

עוד רגע חצות, והמקום מתחיל להתמלא במיקס של תיירים זרים, תיירים ישראלים וצעירים שעובדים במלונות. בסופי שבוע, אומרים, ממש מפוצץ פה. הדס, 26, מנהלת את המקום ועובדת על הבר, מחזיקה את המקום בקלות ולא מפסיקה לחייך. כולה שמחת חיים. נולדה וגדלה בערד, וגם היא לא אוהבת את מה שקורה לים המלח. כילדה היא זוכרת חופים הומי אדם, אוהלים ומשפחות. היא נזכרת איך אחים שלה היו עובדים עליה ואומרים לה שיש דגים בים והיא הייתה פותחת עיניים מתחת למים וזה שרף נורא. עכשיו אין כלום, היא אומרת, זה מבאס. תיירים כבר לא באים, הם מעדיפים את ירדן. המדינה לא עושה כלום, המפעלים ממשיכים להרוס, אנשים לא קולטים שבעוד שלושים שנים זה לא יהיה. לא יהיה. זה לא רק המפעלים, היא אומרת. אף אחד לא עושה כלום. גם אני לא.

המקום מתמלא והולך. אנחנו קושרים על הבר שיחה עם שלושה תיירים רוסים, סלאבה, 44, קוסטה, 31, ורוסלאן, 24. הם באו בנפרד והכירו פה, לשלושתם יש פסוריאזיס, מבלים כל היום באמבטיות שמש. חוץ מפסוריאזיס? חוץ מזה לא עושים כלום. משעמם להם רצח. סלאבה כבר קיצר את ביקורו, כך גם רוסלאן. אף אחד מהם גם לא טייל באזור. איך נראה ים המלח לאנשים שאין להם מטענים רגשיים? כמו אגם לא גדול במיוחד. הוא מתייבש? טוב, ככה זה. מה שכן, המדבר מרשים אותם.

סלאבה הוא מנהיג החבורה, מה שנקרא מוז'יק. גבר גדול עם בת צחוק בעיניים וקול רועם. קוסטה היה עסוק כל הזמן בלסמס ורוסלאן היה קצת קרש. הדס מזמינה אותנו לסיבוב של צ'ייסרים. אני מזמין עוד אחד, סלאבה לוקח גם הוא סיבוב על עצמו.

מפה לשם המקום מתרוקן והולך. גם הרוסים הלכו. כבר שתיים בלילה, ואנחנו אחרונים במקום, אבל כשאנחנו מבקשים חשבון מהדס, שבדיוק מסיימת שיחת טלפון, היא מסתובבת אלינו ועיניה היפות שטופות בדמעות. בטח נפרדה הרגע מהחבר שלה. אני סבבה, אני סבבה, היא אומרת, בקולה עדיין עקבות הבכי והיא מוחה את דמעותיה. זה הסבבה הכי פחות משכנע ששמעתי בחיי.

מה שזה לא יהיה, אני אומר להדס, אני בטוח שעוד סיבוב צ'ייסרים יסדר את זה. אבל היא לא רוצה לשתות, אז אנחנו שותים סיבוב אחד לחייה. בעיות בחזית הרומנטית, אני שואל. אתה לא יודע שלא בוכים בגלל גבר, מוחטת הדס את אפה, זוקפת את קומתה ואומרת, "אני פשוט שמה לי שיר שאני אוהבת וזהו". היא ניגשת למערכת ושמה את קרייזי של אירוסמית בווליום שיכול היה לקלף מסלאבה את הפסוריאזיס. אנחנו עוזבים אותה לבדה בקואטרו, ילדה יפה מערד ששום גבר לא מגיע לו שתבכה בגללו.

שוב בחוף

פחות משלוש שעות אחר כך אנחנו כבר שוב בחוף, מאשימים זה את זה מי אחראי לרעיון של לקום ולראות את הזריחה. עוד לא שש בבוקר, והטמפרטורה כבר 28 מעלות. החוף די מלא בזקנים מרוסיה. בשש וחצי השמש מתגלה מעל ההרים ממול, ועשר דקות אחר כך האוויר כבר לוהט.

אנחנו נכנסים לסיטרואן ונוסעים לבקר במפעלי ים המלח. החלק הדרומי של הים, שהוא בכלל לא ים אלא בריכות האידוי של המפעלים, מצליח לדכא גם אותי. איים שהתגלו בירידת המפלס בולטים מעל פני המים, לשוניות חול ארוכות חוצות את הבריכות. לא סימפטי.

אנחנו עוצרים לטרמפיסטית היפית, שנכנסת לאוטו כרוח סערה ומתחילה להרצות. שמה כריסטה-רחל בת-אדם, ילידת גרמניה, גיורת, ד"ר להגות יהודית, שמתה על המדבר, חיה 150 יום במערה שחפרה, עכשיו בערד, ניסתה לפתח תיירות מדברית, זה לא הלך משום מה, למרות מודל המשו"ט שפיתחה. משו"ט: מרחב, שקט וטוהר - מה שהמדבר יכול לתת. נופש לנפש. היא עבדה גם על מודל אחר בשם ייי"י, קיצור ליחידים יוצרים יחד. מה עם עוד יוד, אני שואל. הם מגיעים ליעילות, אומרת בת-אדם. היא בדרך לאילת, לפגוש את הנכדים, וממשיכה לדבר על הבדואים ועל תרבות האירוח שלהם, אבל אני הפסקתי להקשיב.

המפעלים נגלים לעינינו. אני מת על מפעלים, כל הארובות האלה והצינורות והארכיטקטורה הזו של הקרביים בחוץ, והמנופים והמנועים והעוצמה והעשייה. משאיות יוצאות ונכנסות, עגורני ענק, ערימות עצומות של אשלג ומלח. אין הרבה דברים יפים כמו מפעל גדול.

אנחנו נכנסים פנימה, פוגשים את גבי וייס, האחראי על ההסברה וקשרי קהילה, שנותן לנו מצגת ארוכה ומרתקת על תולדות המפעל, על התייבשות ים המלח ועל תפקיד המפעלים בהתייבשות. אף אחד לא גורס שהמפעלים נושאים בלעדית בנטל האשמה, או אפילו ברובו. זו נעוצה בחסימת מקורות המים. הם אחראים מקסימום ל-10%, אולי 15% מההתייבשות, תלוי את מי שואלים. אבל גם גרסת המפעלים - שהם למעשה הדבר הכי טוב שקרה אי-פעם לים המלח, שלא לדבר על זה שהם הגוף הכי ירוק מאז וכולל גרינפיס - לא ממש סוחבת. נכון, יש שיפור בהתנהלותם הסביבתית (ודאי יחסית לדרך שבה המדינה ניהלה את המפעל); נכון, הם מחזיקים את המלונות ואת תעשיית התיירות בחיים; אבל מאיפה שלא תסובב את זה, הם שואבים מאיפה שיש ואז מאדים את זה בשביל להוציא אשלג וברום.

למפעלים יש הרבה רעיונות איך להמשיך ולהציל את הים, למשל להוסיף עוד בריכת אידוי, שישית במספר, שתחבר בין הים הצפוני והדרומי כמו פעם. הם אומרים שזה כדי שאפשר יהיה לראות את ים המלח מהמצדה. נו, באמת. למי אכפת אם יראו את הים מהמצדה. הם בסך-הכול רוצים עוד בריכת אידוי. עוד בריכה זה עוד מים שיישאבו ואז ייעלמו אל האוויר החם.

הם גם מציעים להרים סכרים כדי למנוע את הצפת המלונות; סכנה אמיתית הנובעת מהעובדה שהמלח שנשאר אחרי האידוי - והמלח הוא הפסולת של מפעלי ים המלח - מצטבר על הקרקעית ומעלה את המפלס. אכן, אבל למה להקים סכר, למה לא פשוט לקצור את המלח מהבריכות? נראה שככה זה משתלם להם יותר. המפעלים אולי לא האשמים הגדולים בהתייבשות, אבל במדינת ים המלח הם בכל זאת הגוף החזק שעל-פיו יישק דבר, ויש להם אינטרסים בלי עין הרע.

למרות זאת, בסך-הכול תועלתם של המפעלים למדינה, לאזור ולתושביו עולה על הנזק שגרמו. מה לעשות, חברים, מדינה צריכה תעשייה, תעשייה גורמת נזק סביבתי. צריך לצמצם אותו ולפקח עליו, כמובן, אבל כסף לא גדל על העצים, בטח לא במקום שאין בו עצים.

יוצאים לסיור במפעל. אני נהנה במיוחד לעלות על הדוברה הגדולה, דוברה 17, החוצה את בריכות האידוי וקוצרת את המלח, מכונה אימתנית של ארבעים מטרים אורך, 18 מטרים רוחב, 450 טונות משקלה. איזה יופי של דבר. נסים, האחראי על הדוברה, לוקח אותי לחדר הפיקוד ומפעיל בשבילי שני מנועים, מעלה את חלזון הברזל העצום שקוצר את המלח ומוריד אותו חזרה. נפלת על זה שהכי אוהב את ים המלח, אומר לי נסים, שש שנים במפעלים, את הנוף, את העבודה, זה לא עבודה בשבילי, זה תענוג, הוא אומר לי, ותיזהר לא להחליק.

ושוב אנחנו נכנסים לסיטרואן החבוטה, הפעם בכיוון צפון. עוד טרמפיסט בדרך, עוד חיילים, עוד תיירים, עוד גזלן - כולם עם העצב הזה שאין לו סוף.

אבל נראה לי שהבעיה הגדול ביותר של ים המלח עוד לפניו. ממש בקרוב יתחילו לקדוח שם נפט. קידוח צוק תמרור 4 מתוכנן להגיע לעומק של כשני קילומטרים בעלות של כ-4 עד 5 מיליון דולרים. אתר הקידוח משתרע על 400 קילומטרים רבועים בחוף הצפוני. לפי ממצאים סיסמיים, באזור מאגר נפט בהיקף של כ-6.6 מיליון חביות באיכות טובה. לפי המחירים של היום מדובר בשווי של כ-450 מיליון דולרים ברוטו.

נפט זה בלגן, תמיד. אבל בינתיים מדחיקים את זה, שולחים את המבט המהורהר אל הים. עצוב, נורא עצוב.