הבלוגר של המדינה

הבוז שרוחש העיתונאי נחום ברנע לבלוגרים מקומם ומעורר אמפתיה כמעט באותה מידה, עם יתרון קל בעולמי הפנימי לרגש הרך בין השניים.

כשברנע ממקם את הבלוגרים מתחת לרכילאים בשרשרת המזון העיתונאית, הוא ממקם את עצמו לכאורה במשבצת הנפלאה ההיא של האיש שראה הכל, הרוויח הכל ועכשיו מותר לו גם להגיד הכל, ובקול צלול ורם; גם אם האמירה יוצאת נגד הטרנד, העולם לפי אובמה, טוויטר, פייסבוק וכל החגיגה.

אלא שהזכות לומר הכל אינה מאיינת, מעצם השגתה, את היכולת לומר דבר איוולת. ושלילה גורפת של מיליוני כותבים עצמאיים בכל העולם, תמיד תהיה מטופשת בעיניי. נכון, יש בין הבלוגרים המוני גרפומנים, רבים שכתיבתם צורמת אפילו למגירה - אך ככלל, כתופעה, הם משנים את עולמנו במהירות חסרת תקדים. וכן, אם צריך עדיין לציין זאת בכלל, יש ביניהם גם כותבים נהדרים, חשובים, משפיעים, מקוריים, אובססיביים לאמת ומדויקים הרבה יותר מרוב העיתונאים.

כשברנע קובע שהבלוגרים סובלים מחסכים ומדווחים בעיקר על חייהם על אף שאלה אינם מעניינים איש, הוא צודק וטועה. אכן, כתיבת בלוג אמורה להשביע חסכים - ובלוגרים, עדיין, מונעים בעיקר על-ידי הרצון בחשיפה - ולא בכסף.

מצד שני, התפיסה שתיאור הפרטי והאישי אינו מעניין איש שקולה להצהרה כי שורת הסטטוס בפייסבוק, או טוויטר כולו, היו סתם רעיון גרוע. אפשר לשנוא את המגמה הזו, לקונן על רדידותה, להזהיר מפני המלכודות החד-ממדיות שהיא מציבה בפני יותר מדי מוחות מבטיחים בעולמנו; אבל, לערער על השפעתה? להשוות אותה לכתיבת טורי רכילות בעיתון -ואף למטה מכך?

קל להבין מדוע מחזיק ברנע בעמדותיו. מבחינתו, הסידור הישן, בו מספר מצומצם של כותבים נישאים מעם מביעים את דעתם כמעט ללא תגובה או קשר עם מאות אלפי קוראיהם, עדיין עובד נפלא. ברנע כותב בעיתון הנקרא בישראל, וכותב שם כל מה שהוא רק רוצה, מן הסתם תוך שליטה מלאה גם על עריכת הטקסטים. הוא לא יכול להשיג יותר מזה ומנקודת ההתבוננות הזו, של חופש הבמה, ברנע הוא-הוא הבלוגר של המדינה.

כשברנע מזלזל בבלוגרים ומגדיר את פועלם כ"התעלקות עצמית", הוא למעשה רומז להם שהיו צריכים להיצמד לתפקידם המסורתי-פסיבי; קרי, להישאר קוראים. מה פתאום שהם יביעו דעתם על "אבקת כביסה" (כל הבלוגרים, כמובן, מתעניינים בשטויות כאלה) - ואת מי, לכל הרוחות, מעניין מה הם חושבים? זו העמדה הברנעית, והיא מרתקת - אבל לא מהסיבות שנדמה לו, לנחום.

יש בה , בתפיסת עולמו של בכיר כותבי העיתונות בישראל 2009, ללמד אותנו על מהירות הצנטרפוגה שבה כולנו מתערבלים, מי בריגוש-רכבות-הרים ומי בבחילה. האם בעוד חמש עד 10 שנים מהיום, עדיין יהיה ברנע מפורסם ומשפיע מכל בלוגר ישראלי בבלוגספירה? על אף שאין לי ספק שכ-95% מכם יאמרו מיד "כן", נעים לגלגל בראש את השאלה הזו כשאלה פתוחה לגמרי, שאמורה להטריד מאוד את ראשי "ידיעות אחרונות", כמו גם לשמח או לפחות לסקרן אתכם.