בין רון מיברג לנחום ברנע

שני אירועים מעניינים עוררו השבוע את סצנת הבלוגים העברית, שניהם מערבים עיתונאים בגירים ובכירים: נחום ברנע ורון מיברג. האחרון הודיע כי הוא מתכוון לפתוח בלוג אישי ועצמאי בנושאי תרבות, פנאי, פוליטיקה ולייף סטייל. זה כשלעצמו לא חדשות מרעישות, אלפי בלוגים נפתחים כל יום, אלא שמיברג הודיע כי בכוונתו לגבות תשלום מהקוראים, משהו כמו מאה דולר לשנה, שזה חידוש.

כמעט ואין בלוגרים ישראלים המתפרנסים מכתיבתם. המעטים שכן, כמו מעין כהן, אליזרין ויסברג או דבורית שרגל, לא עושות את הכסף (הגדול, אני בטוח) מהגולשים. חסויות ופרסומות, זה המודל. אף אחד עוד לא עשה פה את מה שמיברג מתכוון לעשות, ומרתק יהיה לראות מה יקרה לאיש שנשכב על הגדר, ולא בפעם הראשונה.

כאילו בתגובה ישירה אליו כתב נחום ברנע, חתן פרס ישראל, בטורו השבוע ש"בלוג הוא הגיג שמאן דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר... אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בבדיקת עובדות. כותבים מהר, מהבטן, בסדר כרונולוגי: קמתי, התרחצתי, התלבשתי, שתיתי קפה... ההבדל התהומי בין בלוגר לרכילאי הוא שרכילאי מספר על סלבריטאים, בעוד שבלוגר מספר בעיקר על סלבריטאי אחד: הוא עצמו. הבלוג הוא עלוקה עצמית".

המשפט האחרון די קולע, לפחות בכל האמור למיברג. אבל מלבד זאת, מה אנחנו יכולים ללמוד מפועלם המקוון של שני האישים האלה השבוע? הדבר הראשון שכנראה שניהם לא מבינים דבר וחצי דבר באינטרנט.

ברנע, עם כל הכבוד, מדבר שטויות. העובדה שיש לא מעט בלוגים מהסוג שהוא מתאר רחוקה מלשרטט תמונה מדויקת של הבלוגוספירה, בלשון המעטה. בעולם, וגם בארץ, אפשר למצוא המון בלוגים מקצועיים וכתובים לעילא שיכולים לעמוד בכל סטנדרט עיתונאי, ובטח בסטנדרט שהציב ברנע השבוע בטורו.

באשר למיברג, למרות שאני סבור שמדובר בגדול הכותבים בעיתונות הישראלית ואין לי ספק שלקרוא אותו שווה 9 דולרים בחודש ואני שוקל ברצינות להוציא את הסכום הזה, הרי שיש לי ספק די גדול באשר לסיכויי ההצלחה של המיזם שלו, ולא בגללו - בגלל המודל.

רבים וטובים ניסו, מנסים ועוד ינסו, לפצח את סוגיית התשלום עבור תכנים ברשת. הדרך בה מנסה לצעוד מיברג מרוצפת גוויות של מיזמים דומים. זה לא בגלל שהגולשים קמצנים. זה בגלל שגם הם (כלומר אנחנו) עדיין לא מצאו (כלומר מצאנו) את המודל הנכון לספק ולצרוך תוכן בתשלום. דבר אחד בטוח פחות או יותר: כסף מראש לשנה זה לא הכיוון הנכון.

מה הכיוון הנכון? אלוהים יודע, אבל אני מניח שזה יהיה שילוב של כל הכיוונים: חסויות, פרסומות, מתן תכנים בחינם בשילוב עם גבייה בעבור תכני פרימיום ושילוב ערך שנמצא מחוץ לאינטרנט, וזה יכול להיות כל דבר כמעט; מקופונים ועד עזרה בשיעורי הבית. והכי חשוב: השירות צריך לספק משהו שאי אפשר למצוא בחינם במקומות אחרים. בתנאי האחרון עומד מיברג בלי בעיה.

אז מה היה לנו? שני אדונים מכובדים שלא מבינים באינטרנט מנסים, כמו העיוורים מהמשל, למשש את הפיל כל אחד מהצד שלו. האחד ממשש את מה שמתחת לזנב ואומר: האינטרנט הזה מסריח. השני ממשש את חט השנהב ואומר: האינטרנט הוא מכרה זהב. שניהם צודקים, שניהם טועים. אבל אם צריך לבחור צד, אני הולך עם מיברג.