מרידור לא אשם

ראשית, סוגיית התניית שכר-טרחה בתוצאות שימוע מעולם לא נידונה בוועדת האתיקה או בכל ערכאה שיפוטית. גם כעת היא הוכרעה שם רק בדוחק, ברוב של שני חברים. לטענת דן מרידור לפחות, התניית שכר-טרחה בתוצאות שימוע היא מקובלת, כך שההחלטה הופכת פרקליטים רבים לעבריינים בעל-כורחם.

שנית, הפרשנות של מרידור ועו"ד אילן שביט לחוק היא לגיטימית, ובוודאי אינה מופרכת בעליל. הטענה כי שימוע הוא הליך מינהלי המנותק מ"משפט פלילי" המתנהל רק בבית המשפט - אינה פחות סבירה מהפרשנות ההפוכה.

מעבר לכך, התלונה נגעה לטיוטת הסכם שכר-טרחה, שלא נחתמה מעולם וממילא לא מומשה. מרידור טוען כי לא שוחח עם ארקדי גאידמק או דן עימו בהסכם שכר-הטרחה, בו עסק עו"ד שביט.

בוועדת האתיקה סבורים כנראה כי כל אלה הן נסיבות לקולא, שמקומן בשלב הטיעונים לעונש. אבל האם לא עדיף שוועדת האתיקה תפרסם חוות-דעת שתבהיר את המצב המשפטי, ובה ייקבע שהתנייה כאמור היא עבירה אתית? הרי בידיה הכלים לפרסם את עמדתה בעלון האתיקה החודשי המופץ לחברים, מה גם שעמדה זו תזכה ממילא לפרסום בעיתונות.

כידוע, הדין המשמעתי קרוב במהותו לדין הפלילי, ועיקרון יסוד במשפט הפלילי הוא ש"אין עונשין אלא אם כן מזהירין". חוק העונשין קובע במפורש כי "אם דין ניתן לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו - יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר" עם הנאשם.

הכדור עובר כעת לבית הדין המשמעתי, הנתון במילכוד מסוים: הוא אינו יכול לזכות את מרידור ושביט מבלי לקבוע כי אין איסור (גם עתידי) להתנות את שכר-הטרחה בתוצאות השימוע. לכל היותר, הוא יכול להרשיעם מבלי להענישם כלל.