"אני אוהב מילים. את הכישוף שיש בהן ואת המטען הרגשי שהן נושאות"

נולד לפני 54 שנים בקיבוץ גבולות. אדריכל. סיים תואר שני בברצלונה. השתתף במספר תערוכות, ביניהן "לינה משותפת" במוזיאון הלנה רובינשטיין. ביים סרטי מסע עבור חברת "טלעד", ביניהם "כל אחד והאוורסט שלו" ו"קאילאש" שבמסגרתו ראיין את הדלאי למה באריכות.

יזם והפיק שש דרמות לפי יצירות ספרות ישראליות - "סיפור מהסרטים". היה העורך הראשי של מגזין "בלוק" לתיאוריה, ביקורת ופילוסופיה (ביחד עם כרמלה יעקובי). נשוי ואב לארבעה ילדים. "גנב החלומות" ("ידיעות ספרים") הוא ספרו הראשון.

* איזה בית-קפה אהוב עליך במיוחד, ומדוע?

"אני מכור לקפה, למסע האיטי שלו דרך מערכת החושים. תוסיף לכך את השקט שבהמולה גרונית ממלמלת בהתחשבות, קצת אפלוליות, אבל מבט ראוי אל החוץ הנערם ומתפרק, זהו, פחות או יותר, בית-הקפה האהוב עליי. עונג שיש בו שעמום מסוים".

* מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?

"אני מאוד מרוכז במי שנמצא איתי. קפה זה אירוע אינטימי. כשאני לבד, אני בתוך עצמי, לא כל-כך כרוי לסובב בשולחנות הסמוכים. אבל אם לפנטז בכיוון הפואטי, בוא נעיר לחיים את דלאז, שידבר קצת אל עצמו, ובטח יש רשימה אינסופית של דמויות בהווה שהייתי שמח להתענג על הלהט שלהם. וברמת החטטנות והמציצנות, אולי להיות דני-דין הרואה ואינו נראה כשהילדים שלי מסבים לשולחן הסמוך".

* מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך?

"אני אוהב את יהושע קנז, יורם קניוק, ענת יקיר, סביון ליברכט, דויד גרוסמן. התשובה קשורה לתקופות שונות בחיי, ולרגעים השונים. הקריאה בסופר מסוים עוזרת לי להרגיש שהכול בסדר, שהכול ינוח אל מקומו בשלום, שהגלים אינם מסתערים אלא נותנים זה לזה ידיים".

* והסופרים הזרים?

"זו שאלה של תקופה, של מה שאני עובר. עכשיו מסתובבים לי במחשבות זורז' פרק, טום רובינס, ברוס צ'אטווין, נטליה גינצבורג, טני מוריסון ומירנדה ג'ולי".

* איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"'דירה להשכיר' של לאה גולדברג גורם לי תמיד לחייך ולשמוח, מוכיח שיש צדק פואטי בדברים".

* מהו הספר האחרון שהשאיר עליך את רישומו?

"'חסד' של טוני מוריסון. המילים שאיתן היא תופרת משפטים מקפלות דימויים שבא לך לנגוס בהם, לשחות בתוכם, למרוח על העור. אבל אי אפשר בלי 'בעולם נהדר ואכזר' של אנדריי פלטונוב שקראתי מזמן ואני לא מפסיק להרהר בו, לחזור אליו. ויש את 'החיים - הוראות שימוש' של ז'ורז' פרק. מוכן להטביע אותי בתוכו".

* מה היית רוצה יותר מכול?

"להקשיב למה שקורה בתוך הראש, לפני שהדברים מתגבשים ומוגשים ללשון. אמרתי לבת זוגי שאני רוצה ללמוד היפנוזה, להסתכל לתוך הדברים שבתת-מודע. אני יודע שזו שטות, אבל הייתי רוצה, כי מה שרץ בראש של אנשים לפני שהוא מעובד, כשהוא עוד טרי, נימוח, נוזל מהמקומות שהם מאחורי הפנימיות מרתק אותי. אחר-כך הוא מתקפל וצובר עורות".

* לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב?

"שירים של וואלס סטיבנס, שירי חלום של ג'ון ברימן, ושיריו של פול צלאן. מסתתרים בהם כל המלאכים והשדים של העולם, ארוזים באלפי צורות, נושמים ונושפים את הבלם".

* אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד, מוזיאון, בית-קפה או בחנות ספרים. לאן תלך?

"לבית-קפה. אני אוהב להביט, לצלוף עם העיניים, להסתובב עם הלשון על השפתיים ולחלום".

* מה דעתך על מוספי ספרות בישראל וכתבי-עת ספרותיים?

"ככל שיהיו יותר מוספים וכתבי-עת, יותר טוב. אני מאמין גדול בשפה הזו שהיא ביטוי לרחשים ולקולות, ול'אחריות אישית'. אני מאמין בהתנגדות כבסיס קיומי. כרמלה ואני חלמנו את ה'בלוק' ביחד, וניסינו לומר דברים. הוצאנו שישה ממנו במשך כשלוש שנים. לצערי לא שרדנו את המקום שבו השמיים פוגשים את האדמה".

* מה היית משנה בלימודי הספרות בבתי-הספר בישראל?

"אין לי שמץ של מושג איך מייצרים אהבה. לא ככלל, ולא לספרות. יש לי ארבעה ילדים, השפה שלי משגעת אותם, השפה שלהם הרבה יותר תכליתית והגיונית משלי. אני לא יודע מה זה אומר. הם הרבה יותר פתוחים ממני, מדברים על דברים, ועם תובנה רגשית שלא חלמתי עליה בגילם. אני שומע דיבורים בוטים על 'היכחדות התרבות', ואני לא מבין ממש על מה מדברים. לאן שאני לא מסתכל, אני רואה יצירתיות והרבה רצון להתחבר לרגשות. זה יפה בעיניי".

* כיצד נולד הספר האחרון שלך?

"האחרון הוא גם הראשון, ואני יודע שיהיו עוד. הוא הסתובב בראש עם כל הדברים שמסתובבים שם כל הזמן. זה מוזר, כי נדמה לי שגם השני היה יכול להיות הראשון. אני אוהב מילים, אני אוהב את הכישוף שיש בהן ואת המטען הרגשי שהן נושאות, ואיך שהן מתפוצצות כאילו השלכת שקית צבע על הקיר ועכשיו הצבע מטפטף וניגר. תאר לך עשרות שקיות כאלו שנזרקות, דמיין לך את השמש שמאירה את הקיר באורה המשתנה, ואחר-כך את הירח ששורף את הכול בחיוורון. כך נולד הספר".

* איזה ציטוט מספר זכור לך במיוחד?

"'השכל הישר מורה לנו שקיומם של הדברים עלי אדמות הוא קיום קלוש בלבד, וכי המציאות האמיתית אינה מתקיימת אלא בחלומות' - שארל בודלר. המשפט הזה מבטא את ההתנהלות שלי, מאפשר לי להביט בדברים ולהמציא להם נוצות צבעוניות, כדי שיהיו משמחים גם כשיש בהם יגון".

*למה אתה מתגעגע?

"לשקט. בפתיח לספר שלי כתבתי: 'אני לא יכול לספר את זה לאיש, אז אני מספר את זה לכולם, אני שותק, וזה מונח על השולחן'. לדבר הזה, געגוע, אין לי תשובה ברורה, הוא חסר צורה, תמיד על גבול הנאמר, משהו שקשור באופן אינטימי, מבולבל, להיותי מי שאני". *