מי הטיפוס שמחכה לילות בתור ל-iPad הראשון שלו ומי ירצה לקרוא ספרים בקינדל על ראש הר בשמש הקופחת?
מסך הדיו האלקטרונית של הקינדל קצת יותר נוח לקריאה ממושכת של ספר, נניח בטיסה לארה"ב.
כל מי שניסה יודע: ויזואלית, זה באמת מרגיש כמו הדבר האמיתי. אשכרה ספר. הקינדל קל יותר לאחיזה בקריאה במיטה. מידות המסך ומשקל הקינדל הם בערך כמו ספר כיס ממוצע. קליל. ואם במקרה אתם בנפאל הרחוקה, אז שתדעו גם שהסוללה תחזיק ימים רבים. שבוע, אולי שבועיים. פחות או יותר כמה שנדרש כדי לסיים קריאת ספר בשיפולי ההימלאיה, בשמש הקופחת, משוחררים וחופשיים מכבלי הטכנולוגיה ומחיפוש אחר השקע הקרוב.
עוד סוד קטן הנהיר לכל עורך מתחיל בעיתון שאתם קוראים, הוא שאין מה למתוח את הטקסט על רוחב טור של יותר מ-5-6 ס"מ. קצת יותר רחב מזה, ובגודל האות של העיתון הממוצע, העין תאבד את תחילת השורה ויהיה קשה ומעייף להמשיך ולקרוא את הטקסט. גם בספר ממוצע, נניח מסדרת הארי פוטר, אנחנו לא מדברים על רוחב של יותר מ-10-11 סנטימטרים (קחו סרגל ותמדדו), שזה בערך רוחב המסך של הקינדל, והרבה פחות מרוחב המסך של ה-iPad. אהה, יצא המרצע מהשק.
בקיצור, מי שרוצה לא לסחוב כמה ספרים במזוודה לנסיעה רחוקה, או לקרוא רק ספרים במיטה, והדגש הוא על "רק ספרים", הוא למעשה מיעוט נרדף, זן הולך ונכחד, נישה לא מספיק מעניינת לגדודי המשווקים שמתחממים על הקווים של המגרש החדש, שה-iPad פורץ לו את הדרך. המלחמה הזו היא למעשה קרב המאסף של המילה הכתובה, ככזו, כתובה. עירומה. כלומר, בלי תמונות, בלי "סאונד-בייטס", בלי כותרות, כותרות משנה וטיזרים מימין ומשמאל. רק אותיות ומילים, רצוי בשחור ולבן.
"מלחמה ושלום" ייקרא, כנראה, טוב יותר על הקינדל. אם ננמיך את התאורה אחרי שעתיים-שלוש קריאה ב-iPad כנראה שנצליח לקרוא פרק או שניים גם שם, אלא שאחרי עוד כמה שעות, יהפוך ה-iPad, כמו כל לפטופ, לחפץ דומם ולא נייד שירצה מאוד להתחבר לחשמל. אז מה, נחבר אותו לחשמל. כי סטטיסטית, איך ננסח זאת בעדינות, המין האנושי כבר לא כל כך קורא ספרים. מי אמר את זה? סטיב ג'ובס.
הפוזיציה של ג'ובס, היא מה שמוכר היום. ההסחה היא שוק הרבה יותר גדול מהקריאה הממוקדת. אי-מייל, SMS, רשתות חברתיות, מגזינים, מוסיקה, סרטים, מה לא. כן, גם ספרים. האם איכות הקריאה הספציפית בקינדל לאור השמש או על פסגת הר עומדת מול כל השפע הזה? תשאלו את לויק לה מר, יזם מצליח ובלוגר שמבקר מדי פעם בארץ, שקרא ספרים בקינדל במשך כמה חודשים - ועכשיו יש לו iPad, אבל תבדקו אם אתם באמת צריכים את כל זה.
הדיון הזה מגיע גם למשרד ולכל העניינים המקצועיים שלנו. אנחנו קוראים, או מקצרים פינות? הרבה מאיתנו, מומחים בתחומים שונים, כבר לא ממש צולחים מדריכים עבי כרס ועתירי אותיות. יש מי שמסתפק במצגות צבעוניות של עשרה שקפים גג במקרה אחד, ויש מי שמצליח להבין באמצעות סרטי How to של דקה וחצי ביוטיוב במקרה האחר, הנפוץ עד מאוד. ולראיה, אולי לא תצליחו לקרוא את הלינק הזה עד הסוף, אבל בטח תשמחו לגלות שיש כאן וידאו קצר וממוקד של ה-iPad נגד הקינדל, בלי יותר מדי אידיאולוגיות ופילוסופיות.
ופה פריצת הדרך של ה-iPad וגדוד הטאבלטים ששועט לעברנו בעקבותיו. הוא משאיר את הבלעדיות לקריאת ספרים למכשיר הלבן ההוא עם כפתורי בית המרקחת שלו ואווירת "שבוע הספר" הרומנטית לאור הזריחה בקטמנדו. וגם אם אתם נמנים על הזן הזה, יש מצב שבכלל תצהירו על העדפתכם לחספוס הנייר וניחוח הדיו.
ההייפ של ה-iPad פותח את הדלת לחוויה אורקולית, כמו שאומרים, שכוללת נגיעה בתמונות שגדלות ואף זזות, צבע, קול, זום-אין בצביטה, תקשורת, אינטרקציה, כותרות, טיזרים, מודעות, פרסומות, משחקים, כיף. משהו שאפילו ילד בן שנתיים יכול להבין.
לא שזה מצדיק התבזות בתור לאייפד הראשון.
אלון גל הוא מנכ"ל Data Pro | Proximity מקבוצת BBDO Worldwide, מפעילת מיזם Digital Lab בישראל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.