מחשבות ראשונות על מעבר לדרא"פ

את המשחק בין דנמרק וקמרון ראיתי ב'לאקי'ס פלייס'. ככה קוראים בכפר פוקנג לפאב של לאקי. במקום יש בקתה עם באר וסככה בהן אפשר לעמוד ולראות כדורגל על מסכי טלוויזיה גדולים, או שאפשר לעמוד ברחבת החצר ולצפות במסך הגדול. בעצם אי אפשר לעמוד, די. ג'יי מתקלט מוסיקה דרום אפריקנית עדכנית וכולם רוקדים במידה זו או אחרת. על במה או תוך התחככות עם זרים מוחלטים. מקררים ענקיים מספקים בירה.

יש פה אוהדים של אוסטרליה וגאנה מהמשחק שהסתיים לפני כן, שחורים, לבנים, ובעיקר צבעוניים - צבועים ומאופרים בצבעי הנבחרות, ירוק וצהוב. יש פה דרום אפריקנים לבנים, אחד מהם מספר שהוא מיוהנסבורג, אבל ישן אצל ידידים של ידידים של ידידים איפה שיש מקום בטאונשיפ הסמוך.

ויש פה את המקומיים כמובן. ג'והאנס, שהוא בארמן בסאן סיטי המרוחקת כ-100 קילומטר מפה, מספר שזו הפעם הראשונה שהוא משוחח עם לבנים ככה. אחיו מייק מסייע לנו באטרקציה מרכזית של המקום: הבראאי. כל המקום בנוי סביב האטליז של לאקי ועובד ככה: אתה נכנס לאטליז, בוחר את הבשרים שמוצאים חן בעיניך, סטייקים חתוכים טריים, שיפודי בקר, עופות, מיני נקניקים לפי מטר רץ, ועוד. בפינה אחרת מוכרת אשתו של לאקי "פאפ", שזו עיסה מקמח תירס, מעין פולנטה אפריקנית, ו'צ'אקאלאקה', שזה רוטב ירקות ופלפלי צ'ילי עם שום, או ירקות כתוספת. ואז אתה משלם ומהרהר, אם לא כדאי לעבור לפה לתמיד.

על שני קילו בשר אנחנו משלמים שבעים ראנד - 35 שקלים, על חצי קילו תוספות עוד 18 ראנד. את הבשר זורקים על הבראאי, הוא הגריל, ומחכים שיהיה מוכן. בינתיים אנשים מדברים, מתחבקים, צוחקים, שותים ביחד בירה (10 ראנד לבקבוק). נשים יפות מחייכות. את הבשר והתוספות אוכלים בידיים ומחלקים לכל מי שמסביב. האווירה אקסטטית, ואני חושב, שזה הדבר הגדול ביותר שהמונדיאל יכול לעשות. לא רק בדרום אפריקה.

"האווירה ככה זה מאז פתיחת הטורניר?" אנחנו שואלים. "ככה זה פה כל יום", ג'והאנס משיב בתמיהה.

***

חזרה ליוהנסבורג. מי שקיבל אחריות על האווירה הקרנבליסטית הם אלפי האוהדים הברזילאיים מרחבי העולם שהתקבצו כאן. אחר הצהריים, כיכר נלסון מנדלה צבועה בצהוב של ברזיל, המוסיקה רועשת. משיחות איתם מתברר לי שדווקא קאקה לא אהוב עליהם במיוחד. אחרי הכל, כבן למשפחה פרוטסטנטית עשירה הוא לא בדיוק אחד מהעם. אולי זה חלק ממה שעובר על קאקה בחודשים האחרונים. למרות טענותיו, שהוא "חוזר לעצמו צעד נוסף בכל משחק", שלחלוטין לא ברור על מה הן מסתמכות. בייחוד אחרי סדרת משחקים חלשה במיוחד. אתמול מול חוף השנהב הוא נתן דווקא את משחקו הטוב זה זמן רב.

המשחק התחיל אמנם בסדרת איבודי כדור מביכה שלו, אבל שני בישולים נאים לשער הראשון של לואיס פביאנו ולשער של אלאנו היו יבול מבורך. לכן לא מובן מדוע הוא לא יכול לשלוט בעצביו, דוחף ומתנקם עם המרפק בעבירות שאין שופט שיוכל להתעלם מהן, למרות ההצגה המבישה של קייטה.

האכזבה מחוף השנהב גדולה. בסיכום המשחק אני רואה פרשנות טלוויזיונית בערוץ סופרספורט 3, והשדרן מתלהב: "איזה פוטנציאל. יש להם - לחוף השנהב - שחקנים ממנצ'סטר סיטי, סביליה, צ'לסי, ארסנל. על הספסל יש להם שחקנים מוויגאן, מונאקו, אינטר, פורטסמות', מכבי...אה, נתניה - שמות גדולים, קבוצות אדירות" (הכוונה היא כמובן לשוער המחליף, זוגבו).

אין ספק, הנבחרות האפריקאיות מאכזבות. וזו שוב בעיה מנטאלית. דנמרק גנבה ניצחון מקמרון, ויוון בכדורגל מלוכלך גזלה במזל מניגריה אמיצה ב-10 שחקנים את הנקודות. אבל חובבי הכדורגל האפריקני קיוו להתפוצצות של הנבחרות "הביתיות". במקום זה הראו האפריקאים נרפות בלתי מוסברת: מ-12 משחקים הם הפסידו ב-7 וניצחו משחק בודד. אולי זה הלחץ? בנבחרת דרום אפריקה בטוח. בניגריה זה גם אולי המנהג המגונה להחליף מאמן לפני כל מפעל חשוב, כך שללארס לאגרבק השבדי היו רק ארבעה שבועות לעשות מאוסף שחקנים שהוא לא מכיר את "הסופר איגלס" המאיימים. זה לא מפתיע שהם מכונים בסאנדיי טיימס הדרום אפריקאי "סופר טרקיז" (תרנגולי הודו). בקמרון יש בעיות בין השחקנים להתאחדות.

***

הקבוצות הקטנות הוכיחו בינתיים במפעל שאסור יותר לזלזל בהן. מה שהיה פעם תירוץ של מאמנים כושלים - "אין דבר כזה קבוצות קטנות", הפך למציאות. רק אתמול גנב השופט (כמה חבל שעם עליית האיכות במשחק במחזור השני בבתים דווקא איכות השיפוט מידרדרת) ניצחון מניו זילנד מול איטליה. ומי שיאמר שהדבר טיפוסי למשחק האיטלקי בבתים המוקדמים מאז ומתמיד, אזכיר שהתיקו הזה הושג מול נבחרת שעלתה ממשחקי מוקדמות מול וונואטו, סמואה ואיי סלומון.

גם אלג'יריה מול אנגליה, אוסטרליה מול גאנה, סרביה מול גרמניה וכמובן שווייץ מול ספרד הראו שהגלובליזציה של המשחק אכן מסייעת לצמצום הפערים. הידע אודות הנבחרות היריבות, ההתפתחויות הטקטיות המצולמות מכל זווית מועברות לכל העולם באמצעות לוויינים. תוכנות מתקדמות לאיסוף אינפורמציה במהלך המשחק; אימוני כושר מתקדמים על פי תכניות מודרניות. כל אלה הם פרי חלקן של כל נבחרת רצינית.

מהרשימה של אלה, בכל אופן, אפשר למחוק את הנבחרת הצרפתית. אחרי הסקנדלים והסקנדלונים, ומשחשבנו שאת השיא כבר אי אפשר לשבור, הצליחו בצרפת בתוך שלושה ימים להעיף את אנלקה חזרה לצרפת; השחקנים מצאו לנכון להאשים את מאמן הכושר בהדלפה, לריב איתו ולשבות מאימונים ליום; להתכנס לישיבה עם המאמן דומאנק באוטובוס; לפרסם הודעה מגוחכת לתקשורת; להיפרד ממנהל הנבחרת שהתפטר בשאט נפש, ולהצהיר שכל זה לא יפגע במשחק שלהם.

אם זה היה קורה לנבחרת אפריקנית, אפשר לתאר את הזלזול שהיה מנת חלקה.