האם אנחנו "מדינת כדורגל"?

אנחנו נמשיך להעלות את השאלה "איך יוון/סלובניה/סלובקיה כן ואנחנו לא" בהקשר של העפלה למונדיאל. אבל בזמן שאצלנו ימשיכו לעדכן את השנים שעברו מאז מקסיקו 1970, במדינות אחרות קטנות התמיכה בכדורגל היא עניין שקבוע בגנים. המתמטיקה היא פשוטה: כאשר קיימת מדיניות ממשלתית המעודדת תרבות הספורט, גדל משמעותית הסיכוי להופעה בטורניר הספורט החשוב בעולם.

ניתוח של מצב הספורט בישראל ביחס למדינות אירופה, מראה שיעברו כנראה עוד כמה שנים טובות עד שהמצב יתקרב ליבשת שאליה משויך הספורט הישראלי. ואם תעפיל הנבחרת לטורניר משמעותי זה יהיה בבחינת היוצא מן הכלל ובגדר נס.

מחקרים שעורך המשרד לענייני ספורט בנציבות האיחוד האירופי בשנים האחרונות מציגים תמונה די יציבה של הפעילים בענפים השונים ומציגה גם את מידת ההשקעה של המדינות (הממשלות) בספורט בפרמטרים להשקעה לכל תושב וביחס לתקציב השנתי. תמונה זו מראה כי ישראל אינה נמצאת בקרבת הנעשה במערב אירופה, וגם רחוקה מההשקעה במדינות מרכז-מזרח אירופה (הבלקן ויוגוסלביה לשעבר).

מהנתונים עולה כי 30% מכלל תושבי מערב אירופה (8% מכלל תושבי מרכז-מזרח אירופה) משתייכים באופן פעיל למועדוני ספורט, ומתחרים ברמה עממית או מקצוענית. כהשוואה, על-פי נתוני מינהל הספורט - מספר הפעילים בישראל הוא כאחוז בודד מכלל האוכלוסייה. ההשקעה הישירה של המדינה בספורט, באמצעות משרד הספורט, מהווה 0.0002% מהתקציב השנתי של מדינת ישראל. אירופה, על כל המדינות, משקיעה כ-0.2% מהתקציב השנתי היבשתי באופן ישיר בספורט (פי 1,000 מישראל).

מאחור גם בכמות שחקנים

המונדיאל בדרום אפריקה, שבו משתתפות 13 מדינות מאירופה, מציג מתאם בין תפיסת הספורט של התושבים וראשי השלטון במדינה לבין ההשתתפות בטורניר. גרמניה בוחרת את הסגל שלה מתוך 6.75 מיליון שחקני ושחקניות כדורגל הרשומים בהתאחדות הלאומית (1.05 מיליון מהן הן שחקניות כדורגל פעילות, מה שמסביר את הזכייה של גרמניה בשני המונדיאלים האחרונים לנשים). הקושי הגדול של יואכים לב או ריימון דומאנק הוא לסקור את כל השחקנים הפוטנציאליים שלהם, וזאת בניגוד למשימה של המאמן הלאומי של ישראל, שצריך לקוות למצוא מספיק שחקנים איכותיים שיהיו בסגל הרחב.

המצב בישראל הוא קשה ביותר, גם כאשר משווים את גודל האוכלוסייה ואת מספר שחקני הכדורגל במדינה למדינות בסדר גודל דומה. בסך הכל רשומים היום בהתאחדות לכדורגל 29 אלף שחקנים, בכל הגילאים. המשמעות: בישראל אחד מכל 258 תושבים הוא שחקן הרשום בהתאחדות לכדורגל. אם ניקח את שווייץ לדוגמה, שבה מספר התושבים זהה לזה של ישראל, מספר שחקני הכדורגל הרשומים במדינה גדול פי 9 מאשר אצלנו. ובמלים אחרות, 1 מכל 28.5 תושבים בשווייץ הם שחקנים הרשומים בהתאחדות לכדורגל. בסלובקיה הקטנה (2 מיליון תושבים), אחד מכל 21.8 תושבים הוא שחקן הרשום בהתאחדות. שלא לדבר על מדינות כמו הולנד (1 לכל 13.7 תושבים), צרפת (1 לכל 32 תושבים), ואפילו סלובניה (1 ל-60).

המודל הניו-זילנדי

כל מדינה פועלת בשיטה שונה כדי לטפח את שחקני הכדורגל שלה. ביוון יש 5,773 מועדוני כדורגל רשומים. אבל ההתאחדות המקומית, מתוך תפיסה שאי אפשר לשלוט על כמות עצומה כל כך של שחקנים, חילקה את המדינה ל-53 אזורי משנה הפועלים כ"התאחדויות קטנות". כל אזור אמון על טיפוח השחקנים אצלו, כאילו היה התאחדות לאומית לכל דבר ועניין.

לא רק אירופה עובדת באופן שנה. במדינות אסיה ואוקיאניה, כדי לסגור את הפער מציבים יעדים שנים רחוקות קדימה. ביפן, למשל, חנכו ב-2005 תוכנית ארוכת טווח עם יעדי ביניים. היעדים ל-2015: חמישה מיליון שחקנים פעילים ומיקום בין 10 המדינות המובילות בעולם; היעדים ל-2050: 10 מיליון שחקנים פעילים וזכייה בגביע העולם. היעד להגיע לכמעט 10% מתושבי המדינה שיהיו שחקני כדורגל.

בניו זילנד יש תוכנית אסטרטגית מפורטת להביא את הענף למוביל במדינה לבנות ובנים, ולצורך זה התאחדות הכדורגל המרכזית בנויה על קשר עם 7 התאחדויות משנה הנמצאות במדינה.

בכדורסל המצב יותר טוב

עד כמה השפעה יש לעניין הכמותי אפשר לראות אם לוקחים את הענף מס' 2 בפופולאריות שלו בישראל, הכדורסל. ההצלחות של ישראל בכדורסל ברמת הנבחרת מגיעות בין היתר בזכות בסיס רחב, יחסית למדינות אירופה: בישראל 28,560 שחקנים רשומים לפי נתוני פיב"א, כלומר שחקן כדורסל לכל 256 תושבים. בהולנד היחס הוא כבר 1 ל-495 תושבים, בגרמניה 1 ל-431 תושבים, באנגליה 1 לכל 1,700 תושבים. שלוש מהמדינות המצליחות ביותר בכדורסל עושות זאת בזכות כמות השחקנים הגבוהה - בקרואטיה 1 מכל 241 תושבים באוכלוסיה הוא שחקן כדורסל רשום, בעוד שבליטא 1 לכל 310 תושבים, וביוון 1 לכל 76 תושבים.

ואיך יכול להיות שספרד, שהיא מדינת כדורגל, היא גם אלופת העולם בכדורסל ומוציאה שחקנים ל-NBA בכמויות? נורא פשוט: 365,998 שחקני כדורסל רשומים בספרד.