מיומנו של איש היי-טק: היום, שלא כהרגלי, גילוי חושפני

היום, שלא כהרגלי, גילוי חושפני. שלושת קוראיי הנאמנים בטוחים שהם מכירים אותי. הדעה הרווחת היא שאני איש היי-טק מן היישוב, אזרח שומר חוק המשלם את מיסיו בזמן ובאופן כללי מציית לחוקים ותקנות. והנה, הפתעה! אני ממש לא כזה. בשנים האחרונות הפכתי את עורי, איבדתי את הפחד, אני שם ללעג כל תקנה, חורג מכל מוסכמה, לא מקשיב יותר להוראות של ממונים ולהנחיות שונות. איבדתי את כל הגבולות. אני יודע שקשה לעכל את זה, אבל רבותיי, אני אנרכיסט שפשוט חי על הקצה.

בנסיעה האחרונה שלי לחו"ל ביקשה חברת התעופה שאגיע לשדה 3 שעות לפני הטיסה. 3 שעות? זה לאנשים רגילים, ואני רבותיי הגעתי לשדה בדיוק שעה לפני הטיסה. אמרתי לכם, הגן של הפחד פשוט חסר לי.

בביטחון שאלו אותי אם ארזתי לבד, ואני, מבלי למצמץ, שיקרתי להם בפרצוף. בצ'יינג' פלייס ניגשתי לפקידה ובקור רוח מקפיא זרקתי לה "קומברס, 350 יורו". קומברס עאלק, בחיים לא עבדתי בה, אבל שמעתי שהתעריף שם מעולה. נו? אמרתי לכם? אני מופרע, נון-קונפורמיסט.

את הדקות הבאות ביליתי בדיוטי פרי, מתעלם לחלוטין מההודעות הנרגזות ברמקול - בהתחלה: "הנוסעים ללונדון מתבקשים להגיע לשער יציאה C1". אחר-כך: "הנוסעים האחרונים ללונדון בלה בלה בלה" ו"זוהי קריאה אחרונה בלה בלה" ואז "הנוסע, מר טקלוג מן, מתבקש לסור לשער היציאה C1". ואני, לא מתרגש, צועד לאיטי באדישות לשער היציאה C1, למה-מה-תעשו-לי? תורידו את המזוודה שלי ותעכבו 300 איש בטיסה? תנזפו בי שאני מאחר? אמרתי לכם - אני פשוט מטורף ואין מי שיעצור אותי.

אנחנו במטוס. 299 איש מסתכלים עליי בחמת זעם, אבל סוג של איירון-מן פשוט לא שם קצוץ. כבר ממריאים, אבל אני בשלי - עסוק במיילים אחרונים ומתעלם מבקשות הצוות. "אדוני" נוזפת בי הדיילת, "אבקש לסגור את המגש, לכבות פלאפון, לסגור את הלפטופ". ואני, מחייך לעברה את החיוך המתוק שלי. "יאללה, תעברי הלאה", אני חושב בליבי, שאוכל לפתוח בחזרה את המגש ולשלוח עוד כמה מיילים. הנוסע שלצידי כמעט נחנק. הוא בטוח שאנחנו עומדים למות פה בהמראה, אבל אני צוק, חומה, קיר בטון - משחק עם החיים שלי. אני, רבותיי, הולך על הקצה ואל תנסו להפריע לי.

המהפכן בדרך לשירותים

אנחנו באוויר. הווילון שמפריד ביני למחלקת הביזנס מוסט. שעתיים לתוך הטיסה ואני בביקור קצר בשירותים. כלל ידוע הוא שחל איסור על נוסעי מחלקת התיירים העלובה לבקר בשירותים המפוארים של מחלקת הביזנס, אבל מהפכן שכמוני פשוט לא שם קצוץ. ביד בוטחת אני מסיט את הווילון וצועד בגבורה לעבר שירותי הביזנס.

הטיסה נמשכת והמטוס מיטלטל בין שמיים וארץ. "הקברניט הדליק את השלט המורה על חגירת חגורות הבטיחות בלה בלה". להדק חגורות? אני נקרע מצחוק. להדק חגורות זה בשביל סיסים, שום חגורה לא תהודק פה, אני מתגרה בגורלי, חי על הקצה.

אחרי הנחיתה אני ממהר ליציאה מהשדה. שלט אדום מזהיר את הבאים שלא לקחת מוניות לא מורשות, אבל אני בלי היסוס מנופף בידי לאחת כזו, נכנס לתוכה ונעלם לתוך השקיעה. כי אני רבותיי, חי על הקצה.

הכותב הוא יזם ומנהל בתעשיית ההיי-טק