שתי גישות לבעיה החרדית

חוק טל, זוכרים? בטח מצלצל מוכר, אבל נשמע כמו היסטוריה רחוקה. אז זהו, שלא. רק בשבוע שעבר צף הנושא שבבסיס החוק אל סדר היום העמוס בסוגיות דת ומדינה. אבל אחרי תמונות ההורים הנכנסים למעצר ובנותיהן הבוכיות, אחרי שכולנו הספקנו כבר לצקצק בלשוננו על הגזענות בעמנואל - הנושא פשוט נעלם. וחבל, כי לפחות בו הוצע שנוי בגישה, שעשוי להיות פתרון ביניים לפחות לחלק מהבעיות שעלו.

באופן אירוני, דווקא מי שביקש להתגמש הוא משרד האוצר, שלא בדיוק ידוע בוותרנותו. מה מציעים שם? אם האברכים לא רוצים להתגייס - שלא יתגייסו, אבל לפחות שייכנסו למעגל העבודה.

הצעת האוצר הכתה גלים (רגע לפני שנשטפו בגלי פרשת עמנואל), בעיקר במערכת הביטחון. על פניו, נראה באמת שמדובר בהצעה מקוממת, כניעה של ממש. אבל בואו נעצור לרגע ונחשוב על העובדות: במצב הנוכחי, האברך אינו משרת בצה''ל, אינו עובד, נאלץ לבקש קצבה, חי בעוני ולא תורם לצמיחה. האם המצב הזה עדיף? באוצר חושבים שלא, וגם השלימו עם העובדה שבכוח זה לא ילך. אז הם אימצו גישה פרגמטית (וצודקת פחות), שבה החרדי מקבל פטור בגיל מוקדם, ובכך ניתנת לו האפשרות לצאת לעבוד, להתפרנס, לתרום למשק ולהימנע מקצבאות. בעוד שלושים שנה, כששיעור ההשתתפות בשוק העבודה יגיע ל-70%, אז נדבר עם החרדים על גיוס לצה''ל. את המלחמות, כפי שאמר שר האוצר שטייניץ, ננצח בינתיים בלעדיהם.

אפשר ללכת עם החרדים ראש בראש עד מחר. עד כה, טוב לא יצא לנו מזה. כפי שהראינו כבר במדור הזה, יש לא מעט מהם שמחפשים את גמישות המדינה, כדי שיוכלו להתחיל לתרום, ללמוד, לעבוד. פסק הדין של שופט העליון אדמונד לוי בפרשת עמנואל היה ללא ספק צודק. אבל אולי אם היה נוקט את עמדת "היה חכם, לא צודק", אפשר היה למנוע את הסערה התורנית.