יוחזר המונדיאל למדינת כדורגל!

העובדה שלחלק מהמשחקים בדרום אפריקה, ניתן להשיג כרטיס בערכו הנקוב, כבר אינה מפתיעה איש. אבל כשספקית חבילות האירוח הרשמיות של פיפ"א (MATCH) מציעה חבילות אירוח למשחקי ההכרעה - כולל לגמר, במחירים סבירים וב"מבצעים של הרגע האחרון", מתקבלת תמונה מדאיגה ביותר בנוגע לחוסר העניין של העולם במשחקים. בהיותי חלק ממאגר הנתונים של אותה ספקית, אני מקבל כמעט בכל יום מייל שמפציר בי לקנות כרטיסי אירוח לשלבי ההכרעה.

מבחינת פיפ"א, נחשבים הכרטיסים הללו למכורים. מבחינת המפיץ, הם חוזרים עוד מעט לרחובות כדי להימכר במחירי הפסד. וכשהכרטיסים הרשמיים אינם נחטפים, מה יגידו הספסרים? ספסר גדול שהסכים לדבר איתי, הודה שאלמלא עסקה מוצלחת במהלכה מכר כמה כרטיסים לגמר במחיר גבוה (מזל שגמר יש רק אחד), לא היה מצליח להחזיר לעצמו את ההפסדים על שלבי המוקדמות והשמיניות שהותירו אותו עם עשרות כרטיסים שנאלץ למכור בערכם הנקוב.

לא יהיה זה הוגן להטיל את כל האשמה על רמת המשחקים או על בעיות בטחון הפנים של דרום אפריקה: המונדיאל הקודם בגרמניה למשל, נערך בתקופה של שפע, לעומת המיתון העולמי שפגע גם בשוק הכרטיסים. ובכל זאת: בגרמניה היתה אווירה פנטסטית של כדורגל. כשנסעתי מפרנקפורט לשטוטגרט למשל, בעקבות אנגליה "שלי" ומשחק שמינית הגמר שלה מול אקוודור, היו נוסף על כמה עשרות אלפי אנגלים במגרש, גם קרוב למאה אלף אנגלים בכיכר המרכזית של העיר. כך גם כשנסעתי למינכן לשמינית הגמר בין גרמניה לשבדיה: מי שלא ראה 80 אלף שבדים, מרביתם לא מתכוונים בכלל להיכנס לאליאנץ ארנה, ממלאים כל מרתף בירה ב"מריאן-פלאטץ" של מינכן, לא יבין לעולם את עוצמת מסעות הכיבוש של הויקינגים.

אווירת הטירוף ברחובות אינה רק פולקלור: היא מתורגמת ללחץ אדיר לשיפור ביצועים עבור הנבחרות האירופיות ששחקניהן חשים ברוח הגבית העולה מן הרחוב. אבל המונדיאל הזה בדרום אפריקה, מחזיר אותנו ליפן וקוריאה ב-2002, עם סטטיסטים בתפקיד צופים ביציע.

אני מודה שאין לי מסקנה מוחצת, שכן אי אפשר לדחות על הסף את הטענה של פיפ"א שרק בהגעה לשווקים חדשים יש עתיד לכדורגל (למרות שהמניע של בלאטר וחבריו אינו אידיאולוגי אלא פוליטי) ושחייבים להכניס למעגל גם את צפון אמריקה, אסיה ואפריקה. אבל כשאני מחכה ארבע שנים לאירוע שכזה, מותר לי גם לחשוב על עצמי ולדמיין אותי במונדיאל הבא בברזיל, עוד מדינה עם בעיות של בטחון פנים, אבל עם משהו שאין לדרום אפריקנים: תשוקה עזה לכדורגל ומסורת של אהבת המשחק. עם קצת מזל, תתעשת פיפ"א ותקבע את מונדיאל 2018 באנגליה - שתעמיד מול ברזיל מודל אחר של מחויבות טוטאלית לאהבת הכדורגל, כמו שהיה בגרמניה לפני ארבע שנים.

אני מתנצל אם בעידן קוסמופוליטי שכזה, אני נשמע כמו קולוניאליסט, אבל כשזה נוגע לאהבה שלי, אני מעדיף להיות פחות מרקו פולו ויותר מרקו ואן באסטן. המונדיאל בסין (יש כבר דיבורים) חשוב אולי לחזון של פיפ"א ובוודאי לתזרים המזומנים שלה, אבל אני רוצה רק שיחזירו את הכדורגל הביתה. כי עם כל הכבוד לכתבות הצבע המרגשות והנאיביות של מודי בראון מדרא"פ, אין תחליף לשירת האוהדים ביציע. זו שלא שמענו עד כה במונדיאל הזה, ולא רק בגלל שאון הוובוזלות.

2. בעידן הפוליטיקלי קורקט, מסוכן מאוד לדבר על "מנטאליות", לכן אקדים לדברים הבאים את ההבהרה לפיה אני סבור שמנטאליות אינה תכונה גנטית, אלא מכלול של השפעות סביבתיות שמעצבות הלך רוח מסוים. ועכשיו - לכישלון האפריקני במונדיאל. שש נבחרות אפריקניות התחילו את הטורניר, רק אחת (גאנה) תהיה בשלב הבא. אין חולק על הפוטנציאל האדיר של הכדורגלן האפריקני, אבל משהו חוסם את הנבחרות מהיבשת הזאת מלהגיע להישגים משמעותיים. הסיבות של הכישלון המקצועי הן בעיקר מנטאליות: ניגריה שיחקה כדורגל מצוין רק כשלא היה לה כבר מה להפסיד; חוף השנהב פתחה היטב מול ברזיל, אבל נעלמה מהמגרש עם ספיגת השער הראשון; דרום אפריקה קרסה מול מקסיקו והציגה משחק מצוין רק ברגע שבו לא היה לה יותר מה להפסיד, נגד צרפת; אלג'יריה הסתפקה בתיקו אפס "מכובד" מול אנגליה.

אפשר שזה מטען הציפיות האדיר מבית, במיוחד כשהמונדיאל נערך לראשונה באפריקה, אפשר שזה עדיין עניין של חוסר ניסיון (למרות שקמרון וניגריה אמורות להיות די מנוסות במעמדים הללו) - מכל מקום, הבעיה של הכדורגל האפריקני אינה במערך הטקטי, בוודאי לא בכושר הגופני או בטכניקה, אלא בראש - שעדיין לא השכיל לפתח מנטאליות ממוקדת משימה, כמו נבחרות מאירופה או דרום אמריקה.

3. קשה היה שלא לשמוח עם הנבחרת המארחת אחרי הניצחון על צרפת. דרא"פ אולי לא העפילה לשמינית הגמר, אבל המארחים הגאים יצאו לרחובות כדי לחגוג את הניצחון בין היתר מתוך תקווה שזה ישמש אבן פינה לבנייתו של כדורגל דרום אפריקני חדש ומצליח יותר בזירה הבינלאומית. אני לא רוצה להיות מי ששופך מים קרים על שלהבת התקווה של הבאפנה באפנה, אבל אני מכיר נבחרת אחת בלבנט, שפעם ניצחה את הצרפתים, כנגד כל הסיכויים. 17 שנים חלפו מאותו ניצחון מזהיר, אלא שבמקום שהוא ישמש כנקודת ציון לבניית הכדורגל באותה מדינה נידחת, הוא הפך לזיכרון מהוה לחובבי הכדורגל באותה מדינה, ממש כמו הפעם היחידה שבה זכתה להשתתף במונדיאל.