מצוות (א)נשים מלומדה

לכאורה הייתי אמור לבלות את השעה הזאת מול המחצית הראשונה של ארגנטינה-מקסיקו, אבל בהתנגשות בין שתי התמכרויות, קשה מאוד לדעת מי תנצח: האהבה לכדורגל והתשוקה שלא להחמיץ אף לא דקת מונדיאל אחת, או ארבע החברות הטובות שלי מויסטריה-ליין, אותו פרבר דימיוני, ועם זאת כל-כך מדויק, של המעמד הבינוני-גבוה, אי שם באמריקה. יותר מפעם אחת ניסיתי להסביר לעצמי את המשיכה, לא רק שלי, לסדרה הזאת, וכמו בכל אהבת אמת, מצאתי רק סיבות ל"למה לא": כי העלילה המקורית מתה כבר אחרי עונה וחצי, כי אפילו התסריט השנון נהיה צפוי, כי כבר קשה להתרגש מהטוויסטים הקבועים והביזריים בעלילה, כי הכוכבות לא נהיות צעירות יותר.

ובכל זאת - אהבה גדולה. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בגלל המשחק המצוין, בגלל הכתיבה האיכותית שמצליחה לייצר פאנץ' קומי על הרקע הדרמטי ועוד, אבל אפילו אני לא יכולתי שלא למצוא את עצמי בקונפליקט עם המוטיב המרכזי בעלילה, זה שאומר שאתה לעולם לא יכול לדעת מי מתגורר בבית הסמוך: ישראליותי הממארת, זו שבמסגרתה אני יודע הכול על כולם - וכולם יודעים הכול עליי, לא אפשרה לי להתחבר לאירועים שבמסגרתם מתברר שהשכן החביב הוא סוטה מסוכן, רוצח סדרתי, או חמור מכך, מזניח את החצר.

ואז מצאתי. "עקרות בית נואשות" התחבבה עלי מפני שהיא מחצינה לא רק את הרע שבעידן הנוכחי, אלא גם את הטוב: אנשים בעשור החמישי לחייהם, ולעיתים אף למעלה מזה, נראים בה טוב כמו שפעם נראו אנשים בני 20 ומשהו בסדרות. אם "שלושים ומשהו" לקראת סוף שנות ה-80 נחשבה לפורצת דרך, כשהראתה אנשים נשואים ומיושבים לכאורה, שעוסקים לצד גידול ילדים וטיפוח קריירה, גם לא מעט במחשבות על יחסים מכל מני סוגים, אזי "עקרות בית נואשות" לקחה את הדיון הזה לפחות 15 שנה קדימה.

אולי זה עידן ה"מילף", (ראשי תיבות שכל אחד מכיר, אבל שעדיין גס מדי לתרגם לעברית בעיתון מכובד), אחד הז'אנרים החזקים בפורנו המקוון, שהגיע לטלוויזיה, אבל כשעלתה סוזאן (טרי האצ'ר) לבמה במועדון החשפנות שירשה מהאקס המנוח שלה, סימלה הטלוויזיה שההווה שייך לנשים עם קידומת 4, אפילו 5, ואם זה לא המסר הכי אופטימי ששמעתם באחרונה, אולי מוטב שתחזרו לארגנטינה-מקסיקו.

צחוק הגורל

"רוחות אחרונות", א' 21:00, "יס דוקו"

צחוקו של הגורל כבר מזמן לא נשמע מהדהד כל-כך: דווקא אלו שניסו לשנות את הכללים בשם "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", הבולשביקים שהפכו את רוסיה לקומוניסטית, הפכו לשומרי החותם של התרבות הישנה: מוזיקה קלאסית, באלט ועוד. מדובר בסרט עצוב שמספר את סיפור היעלמותו של הבלט הקלאסי, שנמצא בסכנת הכחדה ברוסיה המחדשת את עצמה לדעת. מעולם לא הייתי מחובבי הבלט, אבל קשה לי שלא להתעצב על שביחד איתו נעלמים ערכים כמו עבודה קשה, התמדה, שאיפה לשלמות והקפדה על הפרטים הקטנים. אלוהים של הדור הבא כבר לא נמצא בהם יותר.

בצרפתית זה יותר מצחיק

"ברוכים הבאים לצפון", "טקסי 3", יס 3, ו-4, מ-23:46

הראשון הוא מעשייה חביבה על פקיד דואר שמתחזה לנכה כדי לקבל העברה למקום שטוף שמש, אך משתרמיתו נחשפת, הוא נשלח לצפון-צרפת, אזור שסובל מלא מעט דעות קדומות לגביו. דווקא ב"אי השדים" שלו, מגלה פקיד הדואר את היופי שבחברת בני אדם אמיתיים. "טקסי 3" הוא עוד פרק מוצלח בסדרת סרטי הפעולה המוטוריים בכיכובו של סמי נסרי, עם לא מעט אקשן מחויך על ארבעה גלגלים. לא רק לפרנקופילים.