חיים רמון עדיין אשם

לחיים רמון דו"ח המבקר אינו עוזר. זה קצת אירוני, משום שבדיקת המבקר היא למעשה תוצאה של מאבק ודרישה מצד רמון, שטען כי פרשת האזנות הסתר פגעה בהגנתו במשפט. אפשר היה להבין ממנו ומפרקליטיו שלטעמם אם תמלילי ההאזנות היו מומצאים להם - אולי רמון לא היה מורשע בפרשת נשיקתה של החיילת. על כך קובע מבקר המדינה בפעם השנייה כי מבחינתו פסק הדין של רמון עשוי, חתום ומהווה עובדה מוגמרת.

עכשיו כבר אפשר לומר בביטחון כי כל העניין יצא מפרופורציה בצורה כמעט היסטרית. אפשר להבין שאת רמון עניין ההאזנות ריגש מאד, אבל קשה להבין, או לקבל, שהשלטונות נגררו אחר ההתרגשות של רמון. עד כדי כך שהשופט ורדי זיילר, שהיה הראשון שבדק את הפרשה, הציע להקים ועדת בדיקה ממשלתית - דבר שלא נעשה אפילו בפרשת המשט.

ברור שאי-העברת תמלילי ההאזנות לפרקליטי רמון היתה בלתי ראויה, והמבקר אכן נוזף באחראים ומעביר את הנושא לבדיקת היועץ המשפטי לממשלה. אבל באותה מידה ברור שלא היתה לכך השפעה של ממש על הגנתו של רמון.

מה שכן השפיע על בית המשפט, ועל הציבור, היתה התנהלותו והתנהגותו של רמון בפרשה, ובעיקר שני אלמנטים. האחד - את הנישוק והחיבוק עשה רמון ביומה הראשון של מלחמת לבנון השנייה, דקות ספורות לפני שהתחילה ישיבת הממשלה שבה התקבלו הכרעות קשות על גורל המלחמה והלוחמים. לא עיתוי מתאים להתמזמזות של שר שנמצא במקום כדי להשתתף בישיבה.

האלמנט השני - ההשמצות וההכפשות שהרעיף רמון על החיילת לאחר שזו הגישה את תלונתה. יש להניח שאם במקום זאת היה מבקש יפה סליחה מיד לאחר המעשה, אולי העניין לא היה מגיע למשפט. וגם לו הגיע, בוודאי השופטים היו נמנעים מלהדביק לרמון הרשעה פלילית.

אבל רמון נהג כילד מפונק, והוא אכן פונק מאד בחיים הציבוריים - ובעיקר על כך הוא נענש. ובכל מקרה, לפחות בעיניי, שני האלמנטים הללו מרשיעים אותו - לפחות מבחינה ציבורית ואישית, יותר מאשר עצם המעשה.

מי צריך כללים ועקרונות

מן ההיבט העקרוני אין בדו"ח הסופי שפורסם היום (ב') חידושים מהותיים לעומת דו"ח הביניים של לינדנשטראוס מלפני כשנה.

השורה התחתונה, לטעמי, היא שאין שורה תחתונה. האזנות הסתר הן כלי שבלעדיו לא יכולה להיות מלחמה בפשיעה ובשחיתות. המבקר קובע שיש לקבוע נהלים ברורים - ואני לא בטוח שזה רצוי. כשעוסקים בפושעים ומושחתים, מדובר באנשים מאוד מתוחכמים ונטולי עכבות.

האם האינטרס הציבורי מכתיב הגבלות עקרוניות על המאבק בהם? באופן עקרוני צריך להתייחס בחשש לקביעות "עקרוניות". לא כל מקרה דומה לאחר, לא כל פושע זהה ל"רעהו". אז מה עושים?

יש תחומים רבים שבהם צריך לתת עדיפות לקומון סנס על פני חוקים וכללים, גם אם זה יכול לפעמים לגרום עוול מסוים. כי המאבק בפשיעה יותר מדי חשוב מכדי לסרסו עם עודף של כללים וחוקים.